זיכרונות מארץ אבודה

בזיכרון ההיסטורי נצרבות קטסטרופות ותרבויות של יום יום נוטות להישכח. כך בזיכרון הלאומי מבית שני נשאר החורבן והגלות, ממאות שנות התיישבות במזרח אירופה נשארו פרעות ת"ח ות"ט, ומיהדות פולין מאורעות השואה שבמחי של חמש שנים נחקקו יותר מאשר מאות שנים של יצירה יהודית ענפה כמעט בכל תחומי היצירה והכתיבה. כך גם מלחמת האזרחים המשתוללת בסוריה מאז 2012 מוחקת בכל יום עוד דף מההיסטוריה התרבותית-חברתית של חברה כה עשירה ומגוונת מבחינה אתנית ותרבותית שבשנים האחרונות משאירה אחריה שובל של גופות, הרס ופליטים השוטפים את כל מדינות האזור.

דווקא בימים אלו של סער ומדון  ישנו ערך לחזור לסוריה שלפני מלחמת האזרחים, מדינה שעל אף עוניה הכלכלי הכילה עושר תרבותי לו תרמו מוסלמים, יזדיים, אשורים, כורדים, יהודים, עלוווים ודרוזים. הסופר הגרמני-סורי, רפיק שאמי (בשמו האמיתי סוהיל פאדל)  לוקח  בספרו, "המיית הסנונית" (שוקן, 2004) את הקוראים למסע מרתק בדמשק של סוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים. קורותיה של העיר וסמטאותיה מסופרים דרך עיניו של, לוטפי, נער עני ושחור עור  התר בסמטאות אחר פרנסה וחוויות. סיפורו מתגולל על ידו במשך מספר ימים ולילות בהם הוא משמיע  לשומע יחידי  אליו הוא מתוודע בחגיגת חתונה הנפרסת על פני מספר ימים בכפר קטן בצפונה של העיר. כך נאמן למסורת הסיפור הערבי הנישא בעל פה מלילה ללילה , הוא מספר את סיפור חייו מימי ילדותו ועד לבחרותו. הסיפור לוקח את השומע המסוקרן למסעות  שתחילתם בשווקיה הססגוניים של דמשק ואחריתם בשווקי יד השנייה של פרנקפורט. כך במיומנות ראויה לציון נטווים  סיפורים המקשרים בין אהבות ראשונות, מתחים חברתיים, הגירה כפויה למדינות המפרץ  ושרירותיות שלטונית. מעבר לקורותיו בדמשק הצעה מסתורית של דודו מובילה אותו לגרמניה ולמסחר בעתיקות ותכשיטים. היציאה מחומות העוני, פותחת את עיניו לעולמות חדשים הגורמים לו להישבות בקסמיה של העיר הגרמנית. לצד התחברותו לחבורות הפליטים  הערבים השוהים בגרמניה בהמוניהם הוא נופל לזרועותיה של מוכרת ספרים בשם מולי ההופכת לנקודת המשען בעולמו הכאוטי.

הסיפורים המסופרים כשיחה הופכים את חווית הקריאה למעין האזנה לערב מספרי סיפורים.  בו נארגים זה בזה עלילות מעלילות שונות ההופכות ליריעה ססגונית ומרהיבה שההקשרים בין חלקיה הם בעיקר הודות לכשרונו של האומן לחבר בין החלקים  הנקשרים בקשרים אסוציאטיביים.  היכולת להעביר ממדיום של שיחתי למדיום כתוב, מהווה הישג מרשים שבהחלט הופך את הספר ליצירה ששווה להקדיש לה זמן. מעבר לממד האסתטי הספר מאפשר הצצה חפוזה לחברה הסורית שנעלמה לה מן העולם במחי יד ולסיפורם של הפליטים הרבים שאז והיום מאכלסים את מרכזי הערים באירופה. תרים אחר הזדמנויות אך בעיקר מתמודדים עם תלישותם ממולדתם מחד ומארצם החדשה מאידך.

לסיכום, למרות החיבור העז למסורת הערבית ששורשיה נטועים בסיפורי אלף לילה ולילה המפורסמים, שאמי בחר לכתוב את סיפורו בגרמנית בעודו יושב בנכר רחוק מחוזות ילדותו וכך באופן אירוני הסופר השורשי כותב את סודותיה של ארצות בשפה אירופאית אלפי קילומטרים משווקיה של דמשק ומעצי הזית המקיפים אותה עליהם הוא עורג. נראה שדווקא תחושת התלישות ובעיקר הגעגוע המפעפע הם אלו המקנים לספר איכות מענגת.

רפיק שאמי, המיית הסנונית, תירגם מגרמנית: ארנו בר, שוקן, 2004, 262 עמ'