שַׁוְעַת עֲנִיִּים אתה תשמע צעקת הדל תקשיב ותושיע

מונית, ח'אלד אלח'מיסי, תרגמו: עמנואל סיון ותמר הרמן, כרמל-2014, 160 עמ'.

 איל שגיא ביזאוי  הראה בכתבתו ,קריאת ים סוף  (הארץ, גלריה, 14-7-2017) שבשנים האחרונות מספר הכותרים מהעולם הערבי המתורגמים לעברית נמצא בעליה מתמדת. אולם קריאה באותיות הקטנות העלתה ש"רבי המכר" המתורגמים נעים בין 1,000 ל-15,000 עותקים, מספר זניח בהשוואה לרבי מכר ישראלים שמכירותיהם עומדות על כ-40,000 עותקים. נתונים אלו מציבים את הספרות הערבית המתורגמת כספרות אוונגרדית הזוכה לקומץ מתעניינים ויותר מאשר שהיא מגדירה את היש היא מגדירה את שוליותה בשיח הספרותי בישראל. למרות מקומה השולי לאלו הקוראים בה מוזמנת חוויה מרתקת המזמנת הצצה אל מעבר לגבולות לשיח התקשורתי שמראה לנו את שכנינו מתוך פריזמה צרה של  הסכסוך הישראלי-פלסטיני שאין להטיל ספק בחשיבותו אך הוא בהחלט לא הרכיב המשמעותי ביותר בעיצובם של תהליכי העומק  המשנים את אזורינו לבלי הכר בשני העשורים האחרונים. כך בעודנו מתמקדים בגל הסכינאות שפקד את ישראל (בו נהרגו ישראלים בודדים)  מצרים, המעצמה הדרומית שאוכלוסייתה חצתה את סף-90 מיליון התושבים מתמודדת עם אי יציבות כלכלית ופוליטית העלולים להבעיר את האזור כולו.  כך בשקט וללא כותרות מרעישות הגיע שיעור האבטלה בקרב צעירים עד גיל עשרים וארבע לכ-75%, שער הלירה המצרית איבד 80%  מערכו, שיעורי הילודה הובילו  לכך ש-50% מאוכלוסייתה הינם ילדים  מתחת לגיל 18, והשחיתות הפושה חוללה ייאוש בקרב ההמונים המנסים למצוא את לחמם במציאות הכיאוטית.

מעטים התהליכים שניתן לדחוס לאייטמים בין שתי דקות במהדורות חדשות ולכן מי שחפץ להבין את הסובב ואינו בעל סבלנות להרצאות מלומדות (לבעלי הזמן אני ממליץ על פרופ' אוריה שביט) ימצא עניין רב בספרות שאינה אקדמית הפותחת פתח למתרחש באזורינו.  ספרות זו נעה ממספרי מסעות של עיתונאים כדוגמת: The fires of spring  או And then all hell  broke loose  . ועד לספרות פרוזה המשתמשת במציאות כתפאורה לעלילה המשלבת בין דמיון למציאות כדוגמת יצירתו של הסופר המצרי, עלאא אל-אסוואני בספרו בית יעקוביאן. לעומת יצירות אלו ניצבת בייחודיותה יצירתו של  התסריטאי ואיש הקולנוע המצרי, ח'אלד אלח'מסי, מונית (כרמל 2014).

 בספרו מתחקה המחבר  אחר רחשי הלב של נהגי המוניות הגודשים את רחובותיה של קהיר. בספרו הדקיק המונה 160 עמודים בלבד מצליח המחבר לחדור לעולמם של הנהגים ולפרוס את תיסכוליהם, פחדיהם ובעיקר מאבקם ההישרדותי לטובת  משפחותיהם. סיפוריהם של הנהגים מובאים  בחמישים ושמונה שיחות קצרות שקיים עימם המחבר במהלך נסיעותיו בעיר במהלך שנת -2008 שלוש  שנים לפני פרוץ "האביב הערבי". לרוב השיחות הופכות במהרה למונולוגים המתפרצים בשצף קצף לאחר ששאלה קטנה נזרקת לחלל האוויר. כתיבתם של המונולוגים פותחת פתח לעולמם המודחק של גברים הנאבקים אחר פרנסתם במציאות הרומסת את כבודם ומשתיקה את קולם.

"המונית" אינו מהווה ספרות במובן העלילתי אלא הוא מאגד פרגמנטים, דיאלוגים ומונולוגים שנאמרו לאורך תקופה בהקשרים שונים, הציר העלילתי אינו קיים אך יחד עם זאת התמונות השונות העולות מהסיפורים מתלכדות לכדי קולאז' מרתק של צבעים ורעיונות המעמיקים את ההבנה לגבי התהפוכות שפוקדות את החברה המצרית בעשור האחרון במגוון רחב של תחומים ובהם: מעמד האישה, תחושת התסכול משרירות ליבו של השלטון ובאי כוחו, האלימות הגואה, המצב הכלכלי המדרדר והכמיהה לתור זהב מדומיין בו מצרים חוזרת להוביל את העולם הערבי ולא מהווה קבצן התר אחר ממונם של אילי ההון במערב או במפרץ הפרסי.

המחבר איננו אדיש לדוברים וככל שהדיאלוגים מתקדמים ניתן לחוש את השינוי בעמדתו, מידת הזהירות הממלכתית המאפיינת אותו  נדחקת ומפנה את מקומה להכרה שהוא יושב על חבית נפץ העתידה להתפוצץ בכל רגע. פיצוץ זה אכן התקיים בגל המהומות ששטף את מצרים ב-2011 והוביל לנפילת שלטון מובארכ ולעלייתם של האחים המוסלמים (עד עתה  גם הם איבדו את השלטון לטובת חונטת הקצינים בהובלתו של אסיסי). למרות שמאז שהספר ראה אור בשפת המקור כבר התחלפו שני משטרים בארמון המלוכה בקהיר, נראה שמצוקת  ההמונים  שנחשפת בדבריהם של נהגי המוניות עודנה רלוונטית ל-2017 וכל עוד היא אינה זוכה למענה של ממש היא עלולה להזין את הלהבות העתידיות שיבעירו את מצרים כפרט ואת המזרח התיכון ככלל.

המונית, הצליח לרתק אותי ולשאת אותי מעבר לבועה הבטוחה בה אני חי אל עבר מרחבי הסער המתרגשים לפתחנו מדרום. אני מאמין שהייאוש מהמערכת הפוליטית, הבורות האמריקאית הפוגעת פעם אחר פעם בתחושת הכבוד הערבי, הסיאוב החברתי הבא לידי ביטוי בשחיתות הפושה ממשרדי השרים ועד לאחרוני השוטרים במחסום עוד יובילו לכך שאזורינו יישטף  בדם וביזע שהיו יכולים  להימנע אם המציאות החברתית פוליטית לא הייתה מופקרת לאינטרסים של בעלי הון ומקורבים המבנים את המציאות לקידום האינטרסים הצרים שלהם  המחדדים את הנתק בין האליטה להמון ופותחים פתח לעלייתם של גורמים רדיקלים המתחבבים על ההמונים ובו בעת מנצלים אותם לקידום האג'נדות הפוליטיות שלהן. ספרים כספרו של ח'אלד אלחמיסי שנמצאים אך בשולי המרחב הספרותי שלנו משמיעים את הזעקה אך השאלה היא האם יש מי שחפץ לשמוע אותה בתוך הקקופוניה הצרכנית בה אנו נתונים המקשה עד מאוד להפריד בין עיקר לתפל.

לאלו החפצים בהעמקה ספרים כדוגמת "בית יעקוביאן"  ו"המונית" נושאים עימם תשובה מורכבת העומדת בהתרסה  להלך הרוח הדטרמניסטי שנושאות עימן מהדורות החדשות. הסיפורים המגוללים בין דפיהם מראים שמדינות לא נופלות מעצמן, והמונים אינם נוטלים את נפשם בכפם למאבקים רווי דם אם הם אינם חשים שהמציאות החברתית בה הם נתונים אינה מאפשרת להם להביא את עצמם לידי מימוש אלא על ידי מאבק. הפניה אל הרדיקליות האיסלאמית אינה פרי מקרה או נטייה תרבותית של הערבים אלא תוצר של תהליכים גיאו-פולטים בהם המעצמות הבנו מציאות חברתית בלתי אפשרית ההולכת ומתפרקת לנגד עיננו, עם נפילתן של מדינות הלאום ההולכות ומחליפות את עצמן לישויות פוליטיות חדשות המובנות על ידי כוחות חדשים וישנים המעצבים את המרחב שלנו מחדש.