היסטוריונים אוהבים לחפש אירועים בציר הזמן שניתן
להגדירם כנקודות תפנית. ישנם תאריכים שהפכו לסמלים מוכרים כדוגמת
1492, 1939, 1520 ועוד כהנה וכהנה. ברור שכל ניסיון למצב אירוע היסטורי בודד כנקודה
ארכימדית מהווה הפשטה של תהליכים מורכבים שקשה להכניסם לסד הזמן. יחד עם זאת
עיגונם של תאריכים כנקודות משען מאפשרת ולו במעט להבין את הסובב ולהכניס קצת סדר
באינ-סוף פרטים שמהם ההיסטוריון תווה נרטיב קוהרנטי של סיבות ותוצאות. האירועים הפוקדים
את המזרח התיכון בשני העשורים האחרונים מקשים מאוד על סימונן של נקודות תפנית מעין
אלו, משום שאירוע רודף אירוע וקצב השינויים הוא כה מהיר עד שאינך מסיים לנתח אירוע
אחד והשני כבר מגיח במלוא עוצמתו. במהירות שיא ספרים ומאמרים שנכתבו אך לפני שנים
מעטות מאבדים מכוחם והסבריהם נמוגים בעשן משום שכוחות חדשים הגיחו לבימת
ההיסטוריה ושינו את הלך ההתרחשויות מקצה אל הקצה.
על מנת לעשות סדר בבלגן אני תר לאחרונה אחר ספרים
שמתארים את ההתרחשויות הנגלות לנגד עיננו, מתוך פרספקטיבה היסטורית וחברתית הבוחנת
שינויים ארוכי טווח. כל זאת בשפה נגישה ולא מחקרית מדי, כך הגעתי לספרו של כתב החדשות של רשת NBC האמריקאית, ריצ'רד אנגל, And Then All Hell Broke Loose: Two Decades in the Middle East. הספר מסכם שני עשורים של דיווחים עיתונאיים
מזירות שונות במזרח התיכון, תוך שהוא מאפשר לקורא שאינו מומחה לקבל פרספקטיבה רחבה
על ההתרחשויות אליהם אנו נחשפים במהדורות החדשות.
שני עשורים של שיכרון חושים
אנגל הגיע
למזרח התיכון ככתב צעיר בשנת 1996 ומאז הוא מסקר בהרחבה עבור רשתות טלוויזיה שונות
את זירות הלחימה הנפרסות מבנגזי ועד בגדד. בשנים אלו חמק הכתב מהפצצות שניחתו מהשמיים, ממכוניות תופת, מירי צלפים
ומחטיפות. דבקותו בשליחותו העיתונאית הובילה לכך שבמרצות השנים אסף אנגל סיקורים
בלעדיים שהקנו לו שם של עיתונאי קשוח ובעל ידע.
מלבד הממד האישי המרתק, תקופת שהותו של אנגל במזרח התיכון התאפיינה בתהפוכות כדוגמת: ההתקוממות
הפלסטינית בראשית שנות האלפיים, מלחמת לבנון השנייה, הפלישה האמריקאית לעירק, האביב הערבי, נפילת כוחות השלטון
בתוניסיה, לוב עירק וסוריה, עליית כוחם של ארגונים איסלמיסטים קיצוניים ולסיום גלי
הגירה המדפקים על שערי אירופה.
ספרו מסכם
את שני העשורים האחרונים לוקח אנג'ל את הקורא לזירות השונות תוך שהוא משלב בצורה מעניינת בין חוויותיו
האישיות לבין ההתרחשויות הפוליטיות אותן הוא סיקר לאורך השנים. ניסיונו ארוך השנים מאפשר לו לפרש
את המציאות הכאוטית בצורה רחבה ולארוג סיפור מעניין הפותח לקוראים צוהר להבנתה של
המציאות הנרקמת לנגד עיניהם.
הפלישה האמריקאית לעירק כאפקט דומינו מדמם
התיזה המרכזית המוצגת לאורכו של הספר גורסת, שהפלישה
האמריקאית לעירק בשנת 2003 והרחבת הפערים הכלכליים בתוך מדינות ערב, הובילו את
מדינות המזרח התיכון לסחרור שגרם לנפילתם של מנהיגים ששלטו בהן ביד ברזל בעשורים האחרונים (סדאם
חוסיין בעירק, מועמר קדאפי בלוב, משפחת אסאד בסוריה ומובארק במצרים). נפילת המשטרים שביססו את עצמם על נרטיבים
לאומיים מחד ודיכוי מאידך, פתחה את הפתח לעליית קרנם של נרטיבים חדשים שעד כה הושתקו
על ידי השיח ההגמוני ששרר במדינות השונות.
המפגש בין הנרטיבים החדשים לישנים הוביל למרחץ דמים בו מתבוססים השיעים אל מול סונים בעירק, האחים המוסלמים אל מול הצבא במצרים, והפלגים
השונים בסוריה ובלוב. מאבקים אלו לא פרצו יש מעין ושורשיהם נעוצים בהיסטוריה
חברתית מורכבת ובזיכרונות קולקטיבים שנמתחים על פני מאות בשנים, אולם הנסיבות
ההיסטוריות הייחודיות המתרחשות בשני העשורים האחרונים מאפשרים להם לצוץ מתחת לפני
השטח ולעצב את המציאות באופנים חדשים.
ברק אובמה האיש שלא הבין את המנטליות המקומית וחולל הרס חוצה גבולות
לשיטתו של אנגל, מלבד התהליכים הפנימיים התערבותה של
ארה"ב בשני העשורים האחרונים, הובילה להאצת תהליכי הפירוק ולעליית כוחם של
גורמי שוליים שנדחקו למרכז הזירה הפוליטית. לדידו שני אירועים מרכזים עיצבו את
עלייתם של הגורמים הרדיקלים בעולם המוסלמי. האחד, הפלישה לעירק ב-2003 שהונעה מתוך
רצון לשנות את חוקי המשחק האזוריים בכוח הזרוע. השנייה, המדיניות המגומגמת שהוביל ברק אובמה במשך 14 השנים בהם ישב בבית הלבן. מדיניות זו הפנתה עורף לבעלי
ברית וותיקים ופתחה פתח לכוחות מיליטנטיים לפעול תחת חסות בינלאומית. אנגל גורס
שתיבת הפנדורה שפתחו האמריקאים נפתה בשוגג מבלי לבחון לעומק את תגובות השרשרת
שיכולות להתרחש בעקבות יישומה של מדיניות מעין זו.בכך בתוך זמן קצר תחת חזון הדמוקרטיה שניסה להוביל אובמה, המזרח התיכון כוסה בנהרות של דם וקיצוניות.
האם ניתן לשנות את קו המגמה האזורי?
הספר מציג תמונה קודרת בה המזרח התיכון הופך משנה
לשנה למקום יותר מסוכן, המהווה בית גידול לגורמים קיצוניים ההולכים ומתעצמים. הודות
לשילוב מרתק בין תסכול קולקטיבי לבין פלטפורמות טכנולוגיות גלי האלימות מתעצמים והיקפי הכאוס מתרחבים לציבורים נרחבים לכל אורכו של המרחב. לדידו של אנג'ל אמצעי התקשורת לא יצרו את המהפכות אלא הן האיצו אותן והפכו אותם
מרעיונות הפזורים בקרב רבבות לכוח הפועל במציאות ומשנה אותה מהקצה אל הקצה.
כך ניתן ניתן לגייס לוחמים מכל רחבי העולם שיתייצבו במדבריות סוריה על מנת להילחם למען הקמת הח'ליפות, ומן הצד השני להוביל אלפים לכיכר תחריר במצרים לטובת ביצוע רפורמות שלטוניות וקידום שיח דמוקרטי. אלו ואלו נתמכים ונישאים על גלי הטכנולוגיה, המשמשת להם ככלי למימושם של חזונות כה שונים.
מחדרי ישיבות ממוזגים לדירות המסתור המעופשות- מבט פנורמי על מציאות מזרח תיכונית
כתיבתו הקולחת, והמעבר מזירת התרחשות אחת לשנייה
הופכת את הקריאה בספר לחוויה תזזיתית ומרתקת ברחבי המזרח התיכון. בעיקר אהבתי את
הפרקים הסוקרים את עליית ארגון המדינה האיסלאמית. בפרקים אלו מצליח אנגל לשלב בין הסברת
תהליכי מאקרו פוליטיים לבין הצגת הממד האנושי המתאר ביד רגישה את האנשים המשרתים ופועלים למימושו של האיסלאם הרדיקאלי. השילוב
בין ניתוחי מאקרו לתיאורים ברמת המיקרו איפשרו לי בעת הקריאה להריח את דירות המסתור
המעושנות מחד ולראות תהליכי מאקרו של יחסים בין לאומיים מאידך, זהו שילוב נדיר
ויוצא דופן שמצביע לדעתי על נקודת החוזק המרכזית של הספר.
האם ניתן לחולל שינוי במציאות?
הפסמיזם העוטף את סופו של הספר מצביע בראש ובראשונה
על היעדרותה של מנהיגות בטוחה ובעלת חזון שיכולה להוביל שינוי במדינות בהן התחוללו
התמורות האחרונות. הוואקום שנוצר דווקא מאפשר לגורמים קיצוניים בעלי מסרים קליטים
ויכולות ארגון טובה להתעצם ולסכן את המרחב.
לסיכום, בסיום הספר רציתי להאמין שניתן גם אחרת. שהפסמיזם שאחריתו דם יזע ודמעות אינו גזרת גורל ושניתן לחולל שינוי. קשה לחיות במציאות שהדרך היחידה לשרוד בה עוברת דרך כוונות הרובים, אני נוטה להאמין שכשם שניתן להבעיר את המזרח התיכון על ידי חבירה של כוחות רדיקלים כך ניתן למצוא את המתונים שיכולים לחולל שינוי. איזו דרך תתקיים בסופו של דבר, ימים יגידו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה