חפש בבלוג זה

ניר ברעם, אנשים טובים, עם עובד, 2011



אין בוגר של מערכת החינוך הממלכתית שלא נתקל בשאלה , "מהו הלקח שעלינו ללמוד מהאירועים המזעזעים שפקדו את עמינו בתקופת השואה?", שאלה זו מוטחת מידי יום שואה באלפי כיתות מיוזעות  המנסות להתמודד עם השאלה בבליל אין סופי  של קלישאות, "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו....", "ידוע שעשיו שונא ליעקב","שעל אף הצרות שפקדו אותם היהודים שמרו על דמותם וזהותם התרבותית". עוד ועוד מילים נשפכות לחלל הכיתה ומחלחלות באיטיות לתודעתם של התלמידים היגעים. כמו שאלות הרות גורל אחרות, שאלתה של המורה מהווה רפודוקציה לשאלות הנשאלות בכנסי מחקר בהם מלומדים מנסים להתחקות אחר שאלת השאלות, מה ניתן ללמוד מההיסטוריה? הרי לא ייתכן שכל שעברנו היה לשווא, חייבת להיות משמעות. בעיינים כלות מתבוננים הסטודנטים וקהל השומעים במרצים ומתחננים, תנו לנו משמעות, אל תשאירו אותנו בריק חסר תועלת. אולם אלו מביטים במבט ספק משועשע ספק נדהם, ומציאים להם תובנות מתובנות שונות בדבר מהלכה של ההיסטוריה, אולם שום תשובה פרקטית לא מועלת על מנת לנחם את קהל המאזינים. תחושת המבוכה המתוארת ליוותה אותי תקופה ארוכה, עד שקראתי את ספרו של ניר ברעם, אנשים טובים (עם עובד, 2011).

ספרו של ברעם אינו עוסק באופן ישיר בסיפור השמדתם של יהודי אירופה. במרכזו ניצבות שתי דמויות הניצבות בשני צידי המיתרס האידיאולוגי שפילג את אירופה משנות השלושים. מצידו האחד ניצבת, סאשה וייסברג,  צעירה יהודיה המנסה לשרוד בימי הטיהורים של השלטון הסטלניסטי . מצידו השני ניצב תומס הייזלברג, פרסומאי  גרמני, המנסה להתאים את מרכולתו  לשינויים הפוליטיים הפוקדים את גרמניה עם עלייתם של הנציונאל סוציאליסטים לשלטון. יצר ההישרדות המפעם בשני הגיבורים מוביל אותם לפתח  תפיסה של מוסריות גמישה, המאפשרת להם להתאים את תפיסת עולמם למציאות המשתנה ובכך לשרוד במציאות הרצחנית בה הם חיים.

הגמישות המוסרית בה נוקטים סאשה ותומס מתוארת על ידי ברעם בסלחנות המכירה בכמיהתם של בני האנוש לשרוד בכל מחיר. יהודים נשלחים אל מותם והייזלברג מגיף את תריס ביתו, תזכירים מזוייפים המובילים אלפים אל מותם נכתבים על ידו ללא היסוס וזאת מתוך מטרה אחת ויחידה להתקדם ולהשיג מעמד וכוח. כשחקני תיאטרון מחליפים השניים זהויות, בודים עובדות ומפלסים את דרכם אל ארצות החיים. בעידן בו האידיאולוגיה מועלת על נס האופורטוניזם חסר הפשרות בה הם נוקטים מתואר על ידי ברעם כמעשה חתרני של התרסה רטלוויסטית השמה באור אירוני את האמת המוחלטת מבית מדרשם של סטלין והיטלר. ככל שהשניים משכללים את תימרוניהם המוניפולטיבים הם הופכים למעין שיעתוקים של עצמם. עד לכדי כך שהם אינם יודעים מיהו האדם האטותנטי עליו הם מגינים. ההכרה בתהליך זה מובילה לכך שהם מעלים שוב ושוב את השאלה, האם אלו חיים ששווה לחיותם?

  המתח בין הרצון לחיות לבין המחיר שיש לשלם על השמירה בחיים מלווה את הקורא לכל אורכו של הספר. ברעם בוחר שלא להציב בפני הקורא פיתרון, אלא דווקא להדגיש את המורכבות אשר שבה ועולה בסיטואציות רבות ומגוונות. השארתן של שאלות אלו כשאלות פתוחות והניסיון להתחקות  אחר  הלך מחשבתם של התליינים ולא רק של הקורבנות, מציב בפני הקורא את שאלת השאלות, כיצד הוא היה נוהג באותן סיטואציות? המורכבות שמציג ברעם מוכיחה פעם אחר פעם שלאחר שמורידים את מעטה הצדקנות הקלישאתית המאפיינת חוברות הדרכה למורה ולמדריך  מגלים שהתשובות אינן כה ברורות.

הספר, "אנשים טובים", הינו מלאכת מחשבת ספרותית המצליחה להכניס את הקורא לתקופה המתוארת. בתים, אנשים, תחושות וריחות נגלים בעושר לשוני לכל אורכה של היצירה. לאורך הקריאה קשה להאמין שברעם נולד בירושלים בשנות השבעים של המאה הקודמת, שלושים שנה לאחר כתיבת המאורעות המתוארים בספרו. אין ספק שאמינותן של הדמויות הצריכה  מאות שעות של תחקיר מעמיק  אשר מצליח להתחקות באופן משכנע אחר חיי היום יום בעידן ההילטראי-סטלניסטי. השילוב בין הדייקנות בהן מתוארת הדמויות והנוף החברתי-תרבותי בו הן פועלות הופך את חיברו של ברעם ליצירה ספרותית בעלת איכויות נדירות שזיכו אותו במועמדות לפרס ספיר ולפופולריות רבה בחנויות הספרים.

לסיום אני רוצה לשוב לשאלת הפתיחה, "מה למדנו", הספר צייד אותי בשתי תובנות שלא כתובות בו במישרין אולם הם הלכו והתבהרו בתודעתי ככל שהמשכתי לקרוא בו.

האחת, המנגנונים הבירוקרטים המודרניים  הפכו פקידים אפרורים (כדוגמת אייכמן) לרוצחי המונים שלא נאלצו ללכלך את ידיהם בדמם של הנרצחים. התזכירים המנוסחים בשפה מינהלתית "פתרו" את בעיית היהודים\ האינטילגנתיה הפולנית\מתנגדי המשטר\מחרחרי המלחמה\הספסרים.המנגנון הטוטאליטארי יצר  מציאות פרדוקסאלית שבה אנשים הנתקפים בחילה ממראה של דם וסבל שולחים מיליונים אל מותם כחלק משגרת יומם המשרדית.  

השני, התאמת עולם המושגים למציאות המשתנה מהווה מקדם הישרדותי. פעמים רבות שואלים מדוע היהודים לא ברחו? אחת התשובות היא, שהם לא יכלו לתאר לעצמם שפתרונות כמו בורות הריגה\תאי גזים יכולים להתקיים במציאות בה הם חיו. אלו מהם שהמשיכו לחשוב במושגים הישנים, מצאו את עצמם עד מהרה בעולם הבא. אם ישאלו אותי מהו  המסר הפרקטי אותו אני מעוניין להנחיל לדורות הבאים , אבחר ללא צל של ספק בחשיבות פיתוחה של צורת מחשבה גמישה וספקנית שאינה לוקחת שום דבר כמובן מאליו.

כשחושבים על זה אולי זהו סוד הישרדותם של היהודים לאורך הדורות.




הנערה שבעטה בקן צרעות,סטיג לרסן, מודן, 2011:


סדרות ספרותיות המשתייכות לסוגה  של ספרות בלשית מציבות בפני מחבריהם רף גבוה: בניה מורכבת של הדמויות, רצף עלילתי ומעל הכל רעננות המשמרת עלילה קולחת לכל אורכה של הסדרה. סדרת ספרי מילניום (נערה עם קעקוע דרקון, נערה ששיחקה באש) שחיבר הסופר השוודי,  סטיג לרסן, המתחקה אחר העיתונאי מיכאל בלומקוויסט והתחקירנית הלא שגרתית ליזבת סאלנדר מצליחה לעמוד באתגרים אלו. הספר השלישי בסדרה, "הנערה שבעטה בקן צרעות" (מודן, 2011), מהווה המשך ישיר לספר השני בטרילוגיה המסתיים בפציעתה הקשה של סאלנדר ובמאסרה על ידי המשטרה בחשד לשורה של רציחות מסתוריות. במרכז העלילה ניצב מיכאל בלומקוויסט המנסה בצורה נואשת לחשוף את הרוצחים האמיתיים האחראיים לשובל ההרג. במסגרת תחקיריו העיתונאיים מגלה בלוקמוויסט סודות ותככים העומדים במוקד הוויתה של החברה השוודית. חשיפתן של שערוריות ותככים בצמרת השלטון והמשטרה מקנים לספרו של לרסן ערך מוסף שלא יסולא בפז, וכך מרומן בלשי סטנדרטי הופך הרומן לשילוב מנצח של מותחן ריגול וספרות בלשית.
ספרות בלשית טובה מצליחה לפתוח בפני הקורא עולמות שבדרך כלל נשארים סמויים מן העין. הדרך אל הפיענוח דומה  לסיור בטירת ענק בה הקורא מיטלטל  במבוך אין סופי של דלתות, כאשר כל דלת שנפתחת פותחת בפניו עולם ידע אחר. היטיבה לעשות זאת בתיה גור בסדרת ספריה שבמרכזם ניצב מיכאל אוחיון שחשף בפני הקוראים עולמות תוכן מגוונים (פסיכואנליטיקאים, אקדמיה, קיבוץ, שכונות ירושלמיות) . כגור גם לרסון מצליח בסדרת ספריו לקח את הקורא לפינות חברתיות שונות, אשר בדרך כלל אינן זוכות לסיקור. בספרו הנוכחי נחשף הקורא לעולם העיתונות השוודי, למסדרונותיהם של המשטרה הכחולה והמשטרה החשאית ובדרך כמשב רוח מרענן מלטפות אותו פרשיות אהבה קלילות שנותנות הפוגה מהמירוץ אחר חשיפתה של האמת הצפונה לה אי שם במעמקי המבצר. התחקיר המעמיק של עולמות התוכן המוזכרים בספר נותנים לעלילה עומק המנתק אותה מספרות בלשית שבלונית ורדודה, ובכך מקור כוחו של הספר.

הספר הארוך למדי (למעלה מ-600 עמודים) מצליח לשמור על מתח עלילתי לכל אורכו, ולכן על אף ריבוי הפרטים והשמות לא הרגשתי לעות, אלא להפך הפרטים הרבים נתנו לספר ממשות ועקרו אותו מהשבלוני והמוכר. עם סיום הקריאה הצטערתי שלרסן עזב את מחוזותינו בטרם עת (הוא נפטר מהתקף לב בשנת 2004, לפני שספריו זכו לתהודה בין לאומית) ושעלילותיהם של בלומקוויסט וסאלנדר הגיעו לסיומם.
זו הזדמנות טובה להוגות להוצאת מודן שחשפה את הקורא הישראלי ליצירתו המשובחת של לרסן.
מומלץ בחום.

תהום הנשייה- ספרים שיש לשכוח ולהשכיח

על אף היותי קורא ספרים מיומן  עדיין בכל כניסה לחנות ספרים תוקפת אותי תחושת התרגשות. המדפים הכורעים תחת נטל הדפים והכריכות המחייכות אלי  מכל קיר,  ריח הנייר המשכר מעבירים אותי על דעתי.כאחוז דיבוק אני עובר ממדף למדף, פותח, מעיין, קורא כמה שורות מחזיר, מניח בחיקי, יודע שאין סיכוי שבמצבי אקרא את הערמה ההולכת וגדלה וברגשות אשם אני מחזיר  אותם בשקט בשקט למקומם. הבילבול הרב שתוקף אותי בכל כניסה ולו מקרית לחנות ספרים, הוביל אותי לחיפוש אחר עזרים שיסייעו לי להתמצא בחנויות בהם המלאי מתחלף במהירות שיא. החלטתי שאסתייע ברשימת רבי המכר המפורסמת מידי שבוע בעיתוני השבוע.
אין קשר של נביעה הכרחית בין רשימת רבי המכר לבין איכות ספרותית
רשימות רבי המכר המתפרסמות מידי שבוע מהוות אביזר מעין זה, הן נידמו לי כוכב צפון המראה את הכיוון הכללי בו יש ללכת בשוק הספרים. אולם עד מהרה הבנתי שהקשר בין הספרים  הממוקמים בראש רשימת ספרי רבי המכר לבין איכות איננו קשר המגלם בחובו נביעה הכרחית. לרוב ספרים מצליחים להתברג ברשימה המיוחסת הודות לשרשרת ארוכה ומשומנת של אנשי יחסי ציבור שעשו יד אחת עם רשתות  הספרים (סטימצקי, צומת ספרים)  ובעלי ההוצאות לאור (שלרוב מחזיקים בבעלות צולבת גם את הרשתות)  על מנת לקדם קבוצה מסויימת של ספרים וספרים. התאגדות זו הובילה לכך שהמלצותיהם של המוכרים אינן נובעות מקריאה מעמיקה או מהיכרות כלשהי עם ספרי הקריאה המומלצים על ידם, אלא המלצותיהם מונחות על ידי  בונוסים ותגמולים. ההופכים אותם לתגרנים בשוק ותו-לו, ממש כמו המוכרנים העליזים של חברת סלקום או הסוחר המיוזע בשוק הכרמל. כולם הפכו להיות חלק מאותה סירה צרכנית המעודדת צריכה לא מבוקרת בלא קשר לצרכיו של הקונה.
מי קובע מהי איכות?
מכונת המכירות המשומנת המחריבה כל חלקה טובה משאירה את הקורא התמים בודד במערכה הספרותית. כטועה במדבר עליו לפלס לעצמו את הדרך אל עבר קריאה ספרות איכותית ומעניינת בין שלל המבצעים, רבי המכר והמלצות המוכרים. כמובן יהיו אי אלו פוסט מודרניסטים שירימו גבה ויאמרו, "מי קובע מהי איכות?, אתה סתם מנסה להשליט עלינו דיקטטורה של איכות מזוייפת שרק מקבעת את השיח". טענות אלו מוכרות וטוב שהן נשמעות משום שהן שומרות על נימה ביקורתית בשיח המנסה למדרג את היצירות הגודשות את החנויות. ברור לי שעל טעם וריח אין להתווכח אולם ישנן יצירות שטיבן כל כך זועק עד לכדי כך שאני חש חובה מוסרית לעמוד ולזעוק מבעד למקלדת. אודה ואתוודה את רובם לא סיימתי עד תום, תחושת הלעות שעטפה אותי לא איפשרה לי להמשיך במעלות הקריאה, פשוט התייאשתי באמצע, הספר נשמט מיידי. אולם כאחד שהציץ ונפגע אני חש חובה מוסרית לקום ולהזהיר את קהל הקוראים. רשימה זו תתעדכן בכל פעם שאתקל במפגע ספרותי שיש להתריע בפניו, אני מקווה שקוראי הרשימה יסתייעו בה כמצפן המסייע להם בעודם משוטטים בחנויות הספרים בחיפושיהם אחר ספרות טובה. להפתעתי הרשימה איננה כה ארוכה כפי שחשבתי, כנראה שהטראומה גדולה מהאירועים עצמם.
ברוכים הבאים לתהומות השיעמום
איריס אליה-כהן, מכתוב, ספרי סימן קריאה, 2011.
לילך סיגן, רומן למתחילים, ידיעות אחרונות, 2011.
כריכות שתי הרומנים מבטיחות לקורא גדולות ונצורות, ספרות איכותית הפותחת בפניו את נבכי נשמותיהם של הגיבורים. הקורא התמים שהחליט לקחת את הסיכון נתקל בכתיבה מגושמת, סטריוטיפית ומשעממת ההופכת את הקריאה לשמירת בונקר בלילה בלי כוכבים. הדקות לא עוברות, המחשבות מתערפלות וכל שנשאר הוא להמתין לקריאה המיוחלת, "אחי, נגמר הזמן, תחזור לישון". לדעתי עצם הוצאתם לאור של שני הספרים גובלת ברשלנות של ההוצאות שאיפשרו לרשימות חובבניות עמוסות במטאפורות  "מתוחכמות" להסתנן אל מכונות הדפוס ולצאת לאור כספרים.
ג'קי חוגי, אלף לילה. קום- העולם הערבי היום, מעריב, 2011-
אוסף אנקדוטות שאינו מצליח להסביר לקורא ולו במעט מה קורא בעולם הערבי. ספרו של חוגי דומה למהדורה מורחבת של גיא פינס. זוהר, צבעוני אבל חסר עומק. לעומת תוכניתו של גיא פינס אשר איננה מתיימרת להיות תוכנית תחקירים מעמיקה של ה-CNN, חוגי כותב בכריכת ספרו שהספר נותן מבט פנורמי על תהליכי עומק בעולם הערבי. אולם לאמיתו של דבר הקורא המאוכזב נאלץ להסתפק בקרעי סיפורים חסרי כל קשר, הכתיבה הגרועה ואפשר לומר הילדותית הופכת את הספר למפגע של ממש. לצערי הספר איננו יכול להיכלל אפילו בקטגוריית ספרי השירותים אשר נועדו  להעביר את הזמן בין נפיחה לנפיחה.
אלוהים, מה לעשות בהם?
ספרים אלו מעלים בפני שאלה מוסרית לא פשוטה, מה לעשות בהם? משום שבעצמם מכירתם\נתינם אני שם מכשול  ברשות הרבים. מצד שני שליחתם לגריסה\מחזור מעלה בי תחושה לא נעימה של השחתה. בנתיים בחרתי לא להחליט, הם יושבים על מדפי ספרייתי ותופסים אבק, מזכירים לי בזדוניות את השעות האבודות שהשקעתי בהם לריק.