חלק ניכר משנות ילדותי התקיים בצל סיפוריהם של מתנגדי המשטר הקומוניסטי בברית המועצות. לפני שנולדתי הורי לקחו חלק פעיל במאבק לשחרורם של יהודי ברית המועצות ולמתן האפשרות לעלייתם ארצה. מאותה תקופה נשארו בביתנו סיכות עם הכיתוב "שלח את עמי" בעברית ובאנגלית, ספרי שירה ומעל לכל החברות עם הלל בוטמן. אסיר ציון שנכלא לתשע שנות מאסר בעוון ניסיון לחטיפת מטוס מברית המועצות והבאתו לארץ ישראל, מה שכונה לימים "מבצע חתונה". הניסיון נקטע באיבו ועוד בשדה התעופה הלל וחבריו נתפסו ונכלאו, חלק משנות המאסר שהה הלל בסיביר בתנאי בידוד. הסיפורים ששמעתי מהורי בדבר תנאי המעצר הפכו אותו לדמות חצי מיתית הנעה בין מציאות לדימיון. עבודה בתנאים מפרכים במינוס ארבעים מעלות, הימצאות בחדר נטול גירויים, ימים ארוכים של בידוד. במציאות הישראלית שלי כל אלו נראו כסיפורים מארץ רחוקה המנסים להתחרות בבלעדיותם של זוועות השואה. על אף הסיפורים שלטון האימים ברוסיה הסובייטית נשאר עבורי כחור שחור (מלבד ספרי ריגול שאהבתי לקרוא במיוחד, אולם הם התחקו אחר סוכנים נועזים ולא אחר השגרה היום יומית של מערכת המעקב, השפיטה
המלצות, ביקורות וסקירות על פודקאסטים,סדרות בנטפליקס, סרטים, ספרי עיון, ספרי פרוזה ומדי פעם גם מחשבות על תרבות וחברה.