חפש בבלוג זה

טום רוב סמית', הנאום הסודי, כתר, 2011


חלק ניכר משנות ילדותי התקיים בצל סיפוריהם של מתנגדי המשטר הקומוניסטי בברית המועצות. לפני שנולדתי הורי לקחו חלק פעיל במאבק לשחרורם של יהודי ברית המועצות ולמתן האפשרות לעלייתם ארצה. מאותה תקופה נשארו בביתנו סיכות עם הכיתוב "שלח את עמי" בעברית ובאנגלית, ספרי שירה ומעל לכל החברות עם הלל בוטמן. אסיר ציון שנכלא לתשע שנות מאסר בעוון ניסיון לחטיפת מטוס מברית המועצות והבאתו לארץ ישראל, מה שכונה לימים "מבצע חתונה". הניסיון נקטע באיבו ועוד בשדה התעופה הלל וחבריו נתפסו ונכלאו, חלק משנות המאסר שהה הלל בסיביר בתנאי בידוד. הסיפורים ששמעתי מהורי בדבר תנאי המעצר הפכו אותו לדמות חצי מיתית הנעה בין מציאות לדימיון. עבודה בתנאים מפרכים במינוס ארבעים מעלות, הימצאות בחדר נטול גירויים, ימים ארוכים של בידוד. במציאות הישראלית שלי כל אלו נראו כסיפורים מארץ רחוקה המנסים להתחרות בבלעדיותם של זוועות השואה. על אף הסיפורים שלטון האימים ברוסיה הסובייטית נשאר עבורי כחור שחור (מלבד ספרי ריגול שאהבתי לקרוא במיוחד, אולם הם התחקו אחר סוכנים נועזים ולא אחר השגרה היום יומית של מערכת המעקב, השפיטה והכליאה של השלטון הסובייטי). ספרו של טום רוב סמית, הנאום הסודי (כתר,2011) פתח עבורי צוהר לעולם זה שכאמור עד כה היה נסתר מעיני.

בספרו מתחקה סמית אחר גיבורו הידוע לב, סוכן קג"ב לשעבר הנשלח גם הפעם למשימות חשאיות בעל כורחו. פרסומו של נאום ההוקעה של מחליפו של סטאלין ניקיטה חורצ'וב הכניס את המדינה הסובייטית לסחרור המערער את הסדר החברתי בכך שהוא מצית את הכמיהה לחופש שעד כה הייתה צפונה במרתפי החקירות. בנסיבות אלו של אובדן עשתונות סוכני קג"ב לשעבר מוצאים את מותם בנסיבות מיסתוריות ומאזני הכוח המוכרים מאבדים את תוקפם. השינויים התכופים מובילים למעין אנרכיה אליה נשאבים לב ומשפחתו. כבסערה בלב ים מנסה לב לשחות אל חוף מבטחים בעוד שיכולותיו לשלוט במאורעות הינן מוגבלות. גלי הים מטלטלים אותו כקרש לגולאגים בסיביר, למוסקבה המושלגת, לד'וצות יוקרתיות ולהתקוממות העממית בהונגריה. רק בזכות כושר תושייתו הוא מצליח פעם אחר פעם לחמוק ממערבולות טובעניות המאיימות להורגו.

עד כאן הכול טוב ויפה, ספר מתח במיטבו הזורק את הקורא מעלילה לעלילה ומהתרחשות להתרחשות. אולם המהירות בה מתחלפים האירועים הופכים את הספר מספר מתח לספר אקשן רב עלילות אך חסר עומק. לעיתים קרובות מדי הרגשתי שאני קורא את אחד התסריטים של סרטי הפעולה "מהיר ועצבני". מכוניות, מרדפים, נשים יפות אך מאט מאוד עומק. לעומת ספרו הראשון ,"ילד 44" (כתר,2011), בו ניתן היה לחוש בתחקיר מעמיק בספרו הנוכחי יש תחושה שהתחקירן הסתפק ברפרוף בויקופדיה. הפרטים ההיסטוריים, הדמויות ובמידה מסוימת העלילה כולה הפכו לתמונות רקע בבלילה לא ברורה של סצנות אקשן, אלימות וחסרות השראה.

מלבד זאת הספר עורר את סקרנותי בדבר המעבר משלטון האימים של סטאלין לימי חורצ'וב. עד כה ראיתי באחרון רוצח המונים ששינה את עורו והפך בין לילה לליצן המכה בנעלו מעל בימת האו"ם בניו-יורק. ההצצה (גם השטחית) שנותן סמית' לחיי היום יום ברוסיה הסובייטית בעת ליקוי המאורות שעורר נאומו של חורצו'ב, עוררו את סקרנותי ונראה שבעקבות הספר אמשיך לקרוא ולהתעניין באיש ופועלו.

לסיכום, למרות רמתו הספרותית הנמוכה הספר מהנה ונותן לקורא חוויה של התרגשות הנובעת מהעלילה הקיצבית ורווית המעללים. זהו ספר מצוין לטיסות, המתנה בתורים (אני העברתי עימו אי אלו תורים בדואר ובמשרדי ממשלה) ארוכים במיוחד וסתם לאנשים החוזרים הביתה מעולפים משגרת יומם ואין ברצונם להעביר עוד ערב בחברתו המחויכת של צביקה הדר.



אשכול נבו, נוילנד, זמורה ביתן-2011



בחודשים האחרונים לשרותי הצבאי עסקתי בעיקר בחישובי קצים, הימים הארוכים של קיץ 2004 עברו באיטיות ואני חיכיתי בכיליון עיניים שיולי יגיע ועימו בשורת השחרור. בכיסי היו מונחים הכרטיסים למזרח ובהדרגה החל חדרי להתמלא בציוד, מפות ובעיקר בחלומות. רציתי לפרוץ החוצה מגבולותיה של ארץ הקודש ולרחף בג'מבו למזרח. בימים הראשונים לנסיעתי התבוססתי בביצה הישראלית של בנגקוק, אולם עד מהרה הרגשתי שעלי לפרוץ אל עבר מרחבים חדשים. במהלך חודשיים אינטנסיביים השלתי מעלי שכבות עבות של צבאיות שדבקה בי ללא רחמים. הרגשתי כמו רוחץ בים התיכון שפיסת זפת נדבקה לרגלו והוא מנסה להוריד אותה באובססיביות. אט אט ההליכה הצבאית והטון הפיקודי פינו את מיקומם לשלווה של חופי ים קסומים ומים בצבעי הטורקיז המכים בחול הלבן.

נחתתי בארץ הקודש בספטמבר 2004 והרגשתי שראיתי את האור, שבשורת החיים הרגועים נמצאת באמתחתי. עם נחיתתי התיישבתי לצד שולחן הפורמייקה הלבן הניצב במטבח ביתם של הורי וליהגתי ללא הכרה. "הבנתי עד כמה המשפחה חשובה לי, צריך לקחת את החיים בפרופורציה. הישירות הישראלית לא מובילה לשום מקום חיובי, הצבאיות שדבקה בי חסמה לי את טווח הראיה", התובנות נערמו לצד הירקות החתוכים והעוגיות. יצאתי מהבית וחשתי קלילות הגובלת בריחוף, גמלה בליבי ההחלטה: אני יוצא לחיים חדשים. שעות מספר לאחר מכן חתכו אותי בכביש, הווריד במצח קפץ ללא שליטה , איפה אני ואיפה הנירוונה, חזרתי למציאות הישראלית. החום שמכה בך ללא רחמים אפילו בספטמבר, הבהיר לי חד משמעית: את ההארות תשמור למזרח, כאן כללי המשחק שונים בתכלית. אני מאמין שחווית הנסיעה וההתרסקות הטוטאלית עם השיבה ארצה מהווה חוויה מכוננת שעיצבה רבים מבני דורי, שיצאו לאחר הצבא לטיולים ארוכים במזרח או בדרום אמריקה, הצטיידו באין ספור חוויות ושיחות עם אנשים שאינם מאזורי סכסוך ושתודעתם לא עוצבה בטקסי זיכרון וסמטאות עם ריח של זבל שרוף. אולם עם שובם ארצם חזרו לקונכייתם והמשיכו במסלול הרגיל של לימודים, נישואין ומשכנתא עד בוא הפנסיה.

בספרו האחרון, "נוילד", יוצא אשכול נבו להתחקות אחר חווית הטיול המהווה תחנת חובה בהתבגרות הישראלית מראשית שנות האלפיים. בספרו מגולל נבו ארבעה סיפורי מסע, למסע הראשון יוצא מני, אלמן מצליחן בשנות השישים של חייו הנוסע לדרום אמריקה לאחר שאשתו האהובה נפטרה ממחלת הסרטן. למסע השני יוצא בנו דורי המנסה להתחקות אחר עקבותיו של אביו שנעלמו אי שם בין פסגותיה המושלגות של בוליביה. אל דורי מצטרפת ענבר ובת דמותה הדמיונית לילי המנסות אף הן למצוא אי של שלווה בין מצוקותיהן האישיות והלאומיות. כצפוי, המרחק מהישראליות המוכרת ומהאקלים המשפחתי המגונן העלה אצל הגיבורים תהיות ומחשבות שלפתע שמו את חייהם בזווית חדשה וביקורתית. יחסים עם ההורים, הילדים, בני הזוג, חברים והמדינה והנהגתה נידונים שוב ושוב. ממש כמוגלי בספר הג'ונגל נבו אץ רץ לפתוח את כל תיבות הפנדורה הנמצאות במחשכי החברה הישראלית. הניסיון לעסוק בכל דילמה הנמצאת על סדר יומה של החברה הישראלית הפכו את הקריאה בספרו של נבו לפעולה מייגעת. מלבד זאת, הניסיון הראוי לציון לתאר את המפגש המתחולל בין ארבע הדמויות השונות זו מזו באופן קיצוני תוך התייחסות לשלוש נקודות זמן (עבר, הווה, עתיד) לא צלח והדמויות נשארות שדופות ושבויות בקלישאות המאפיינות במידה רבה את כתיבתו של נבו.

מידי פעם נקטעת הבנאליות ברגעים אותנטיים מרגשים בהם מבליחה יכולתו של נבו לתאר רגעים המשאירים לחלוחית בעיניו של הקורא. רגעים נדירים אלו נשטפו במלל אין סופי שמאכלס למעלה מחמש מאות עמודים. בקריאתם של הרגעים האותנטיים הרגשתי כמו אצן מרתון הזוכה לכוס מיץ קרה באמצע המרוץ המפרך, לגמתי אותם בשקיקה ועל פני התפשטה הבעת תודה. אולם לאחר מספר עמודים ההרגשה המופלאה התפוגגה וכל שנשאר הוא מסלול הייסורים.

אין ספק שמסעות הצעירים ולאחרונה אף של הוריהם לדרום אמריקה והמזרח הרחוק מהווים מרכיב מכונן להבנתה של הזהות הישראלית המתגבשת בשנים האחרונות. לפני כמעט שלושה עשורים הרים לראשונה א.ב יהושע את הכפפה בספרו, "השיבה להודו" (הקיבוץ המאוחד, 1994), לאחריו הסתננה התופעה כהערת שוליים למפעלים ספרותיים אחרים. ספרו האחרון של אשכול נבו מהווה ניסיון נועז לצאת ולהתחקות אחר התופעה ולרדת לשורשיה תוך תיאור מקיף של מטיילים הנמצאים בנקודות זמן שונות בחייהם. כנראה שהפרויקט היומרני אליו נרתם נבו לא צלח, יחד עם זאת בזכות כתיבתו הקלילה הרדידות והיומרנות החליקו במורד הגרון תוך שהם משאירים תחושה לא ברורה הנשארת לא פעם לאחר שתיית שייק פירות שאינך יודע בדיוק מהם המרכיבים שהוכנסו אליו, או ליתר דיוק בשל הכנסתם של מרכיבים כה רבים הפך השייק לעיסה בעלת טעמים בלתי מזוהים, המרווה את הצימאון אולם אינה משאירה בך כל רושם מיוחד.

לסיכום, נויילנד של נבו יכול להוות ספר טיסה משובב ותו-לו. ספר שיעביר לכם את הזמן בין נתב"ג לבנגקוק או לטיסת הקונקשיין ללימה.