המסע לזיינפלד

הכמיהה לנופש ולהתנתקות ממטלות היום יום מהווה חלק בלתי נפרד מההוויה המערבית בה אנו חיים. סוף השבוע והחופשה השנתית הופכים בהדרגה למשאות נפש, לערגה שמכניסה טעם בכל יום עבודה אפרורי. בחופש אנו מתנתקים ממגבלותינו הרגילות, מתעכבים עוד קצת ליד בופה הקינוחים, שותים בירה נוספת ומוצאים את עצמנו מגהצים את כרטיסי האשראי הרבה יותר מאשר בכל יום רגיל. חוויה, שאנו מקווים שתאגור בנו כוחות לימים שעוד נכונו לנו. ההיבטים הפחות מרנינים של החופשה נדחקים למעמקי התודעה, והיא נצבעת לנו בצבעים עליזים ומהנים המאפשרים לנו להינות מזיכרון סלקטיבי ומפנק אותו אנו גוררים חודשים ארוכים עד לחופשה הבאה.
עבור משפחות צינמן וזלצמן העומדות במרכז הספר, בזעיר אנפין (עם עובד, 2013), החופשה השנתית בעיירת הנופש, זיינפלד, הופכת למשאת נפש  הגובלת באובססיה. שתי המשפחות הקשורות בקשרי דם מתגוררות זו לצד זו ברחוב יהודה המכבי בתל אביב. חלונות הראווה של חנויותיהם משקיפים זה לעברו של זה. אולם בעוד שהזלצמנים מתפרנסים בעין יפה ממכולת זעירה הצינמנים מלקטים את מעותיהם בדוחק מחנות פורפימירה מאובקת שירשו מסבתם. בעיניים כלות מביטים הצינמנים בבני משפחתם האורזים את מזוודותיהם אחת לשנה בדרכם לעיירת הנופש האהובה עליהם אי שם במרומי האלפים האוסטרים. סיפורי עלילותיהם מעיירת הנופש המלווים בתמונות מרהיבות דוקרים כמדקרות ברזל את נפש  בני משפחת צינמן המחליטים ללקט פרוטה לפרוטה על מנת להצטרף ולקחת חלק בחוויה הבורגנית של בני משפחתם העמידים.
המירוץ אחר החופשה החלומית תופס את רובו של הספר שעלילתו נפרסת על פני חודשי הקיץ הלוהטים של שנת 1989. במהלכם אם המשפחה ואחיינה עסוקים בממכר בגדי חוף לוועדי עובדים הנופשים את חופשתם בכפר הנופש שפיים. חיש מהר הופך הדוכן הקטן לאבן שואבת המזמנת אליה גלריה עשירה של סוחרים וקונים, השובים את לב הקורא. באמצעות תיאוריו המדויקים מצליח פינקוס לבנות את דמויותיו בחן ובחמלה ובמידה רבה של הומור. הדיוק בבניית הדמויות המאופיינות בשפה, בתנועות גוף ובמחוות הופכות את הקריאה לחוויה מהנה ומבדרת.
גיבוריו של פינקוס אינם מתעלים מעל זוטות היום יום, בעולמם אין מקום של כבוד לאידיאולוגיה או לתרבות גבוהה. הן מתמוגגות מארוחה טובה, מכמיהה למשב רוח צונן ומבדיחה שמרעידה את כתפיהם. היום יומיות חסרת המעוף היא זו ההופכת אותם לכל כך נגישים ואהובים, ללא יומרות הן פילחו את דרכן לליבי ואני נשביתי בקיסמן. ביד אומן מספר פינקוס את סיפורם תוך שהוא מבליח תובנות בעלות משמעות על המפנה שהתחולל במעמד הביניים הישראלי בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים. ימי ראשית הרשתות הקמעוניות והפארם ודעיכתן של עסקי  המכולות, הפרופימריה  והחייטות. ימים בהם היה ניתן לקנות חצי לחם והחנווני המוכר היה מנהל כרטסת מעופשת של קניה בהקפה.
לסיכום, ספרו של פינקוס, בזעיר אנפין, הוא חוויה ספרותית מהמעלה הראשונה. הוא מעניין, סוחף ומשעשע בדיוק במידה הנכונה. מלבד ערכו הספרותי הספר מצליח לפתוח לקורא צוהר למפנה החברתי שהתחולל בישראל עם התחזקותם של תהליכי הגלובליזציה שקנו להן אחיזה במרחב הישראלי לפני כשלושה עשורים. למעשה סיפורן של שתי המשפחות הינו סיפורה של החברה הישראלית.
בזעיר אנפין, ירמי פינקוס, עם עובד, 2012


תגובות

רשומות פופולריות