בחוגי חסידים מוכר סיפורו של ר' שמחה בונים מפשיסחה בדבר האוצר שמתחת לגשר . הסיפור מספר על חסיד החולם שאוצר טמון מתחת לגשר בעיר פראג. האיש אורז את מטלטליו ונוסע בדרכים לא דרכים מביתו בקרקוב לפראג העיר הגדולה. כאשר הוא מגיע נגלים לעיניו גשרים השמורים על ידי כוחות המשמר שאינם מרשים לאיש לחבל בגשרים ובוודאי שלא לחפור מתחתיהם. מתעצב האיש ועומד נכלם אל מול הגשרים, ניגש אליו מפקד המשמר ושואל לפשר עצבונו, האיש מספר את סיפורו. צוחק השומר ואומר לו שהוא חלם על אוצר שנמצא מתחת לתנורו של יהודי החי בעיר קרקוב. ושהוא מעולם לא היה בקרקוב או פגש כל יהודי ועל כן החלום הזה נראה בעיניו כשטות גמורה. שומע היהודי את דברי השומר ואץ לביתו, שם הוא מוצא מתחת לתנורו אוצר שמעשיר אותו ואת בני ביתו. המוסר ההשכל לסיפור זה מובן ופשוט, פעמים צריך לצאת לדרך ארוכה ומייגעת על מנת להכיר בעובדה שהאוצר טמון ממש מתחת לאפינו. נזכרתי בסיפור זה כאשר התוודעתי ליצירתה של הסופרת הקוסמופוליטית, איילת צברי, "המקום הכי טוב" (עם עובד, 2016). צברי נולדה בשכונת, מחנה יהודה, בפתח תקווה, בגיל 10 התייתמה מאביה ומאז ל
המלצות, ביקורות וסקירות על פודקאסטים,סדרות בנטפליקס, סרטים, ספרי עיון, ספרי פרוזה ומדי פעם גם מחשבות על תרבות וחברה.