החיים המסתתרים מאחורי הארז הלבנוני


יושבים על המרפסת לוגמים בירה קרירה ומנשנשים דוריטוס, מביטים על הרחוב השומם ורק רעשים של מכוניות חולפות מפיגים את הדממה הבורגנית הנחה על עיר הילדים הנסגרת בעשר. עשרים דקות מרמאללה, ארבע שעות מעמן ושבע שעות מביירות. אוקיינוס מניו-יורק, אך על הבגדים מתנוסס כיתוב באותיות לטיניות, הרדיו ממשיך לפלוט שירים באנגלית הנקטעים מעת לעת בנגיעות צרפתיות וספרדיות, מלבד יאללה הערבית אינה נשמעת. גם אתרי הבניה שהיו פעם משכנם של הפועלים הפלסטינים החליפו את צבעם וכיום נשמעת מהם יותר סינית, רומנית ורוסית מאשר ערבית. הערבית נדחקה מהמרחב החי והיא שוכנת לה במהדורות החדשות ותוכניות האקטואליה  שם ניבטים מהמסכים בדרך כלל גברים מגודלי זקן, עם עיניים בורקות הנושאים נשקים מסוגים שונים בעודם תרים אחר שדות קרב וקטל, בהם יוכלו להנחיל את התבוסה הסופית לכופרים שהורידו את האסלאם מגדולתו.
זו לא הפעם הראשונה שאני משקף לעצמי ולסובבי את המצב, מכיר בכך שגם עבורי מרבית האינטראקציה עם העולם הערבי מבוססת על אוסף של חוויות צבאיות, וסקירות מודיעיניות ששמעתי מקמ"ן הגדוד לאורך השנים. אך זוהי איננה גזרת גורל והחיבור למרחב יכול להיעשות באופן מודע באמצעות נקיטת פעולות פרו-אקטיביות.
השלב הראשון מצוי בגיבוש הצורך הפנימי וההכרה שלא יעזור לנו אם נשחק ביורו-ליג, נשלח נציגים ל-OECD, ונצרוך תרבות אמריקאית למכביר עדיין נהייה חלק מהמזרח התיכון.
השלב השני, מצוי ברובד עמוק יותר של מודעות הקושר בין ידע  והיכרות מעמיקה לבין גיבוש דעה והנחת מסילות ליצירתו של קשר שאיננו מתקיים רק בינות לכוונות הרובה. בנקודה זו יש להפריד את הסוגיה הפוליטית לחלוטין, ואין זה משנה אם יש פרטנר או אין פרטנר, אם אתה בעד החזרת שטחים או דווקא הרחבת ההתנחלויות. הניתוק מהמרחב הגיאוגרפי והתרבותי בו אנו חיים, נושא עמו מחירים כבדים הנגבים בראש ובראשונה מעצמו. כלומר, זהות מנותקת המנוכרת מסביבתה הינה זהות חסרה שמאבדת מיכולתה לינוק ולהתעצם מהסביבה הריאלית בה היא מתקיימת. הכמיהה אחר תרבויות המנותקות מהמרחב  הגיאוגרפי שלנו, גוזרת עלינו תלישות וארעיות במרחב בו אנו חיים והופכת אותנו לנטע זר.
מתוך כך אני משתדל לאחרונה להיחשף יותר לסובב אותי, ולקרוא ספרות שמקורותיה במרחב הגיאוגרפי שלנו, מדינות ערב. משום שהערבית אינה שגורה על לשוני אני נצרך לתרגומים בעברית ואנגלית. זוהי כבר נקודת פתיחה לא מיטבית, אך בוודאי שהיא עדיפה על התעלמות מוחלטת מתרבות שנוצרה ונוצרת ממש במרחק פסיעה מאתנו. בספריה העירונית מצאתי מספר ספרים מתורגמים שראו אור בעשור האחרון בשפה הערבית, פתחתי בקריאת ספרו של הסופר הלבנוני, אליאס ח'ורי (שיצירותיו כבר תורגמו לעברית בשנים עברו), "פנים לבנות" (הקיבוץ המאוחד, 2014). הספר ראה אור לראשונה בראשית שנות השמונים אך עברו כמעט 4 עשורים עד שהוא תורגם לעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, המנסה בצעד נדיר יחסית להנגיש לקורא העברי יצירה ערבית מודרנית.
במרכזו של הרומן ניצב פרשיית הירצחו של ח'ליל אחמד ג'אבר, פקיד בנק אפרורי שבעקבות מותו של בנו במלחמת האזרחים הלבנונית איבד את צלילות דעתו. האב מוכה היגון מסתובב ברחובות בירות מוריד כרזות של שהידים, צובע את החללים שנותרו בסיד ואת הכרזות המורדות לועס עד להפיכתם לעיסה. בשיטוטיו ברחבי העיר נפגשים עמו מגוון רחב של דמויות שכל אחת ואחת מהן מנסה לשרוד בתקופה בה  בירות הופכת למרחב כיאוטי הנעדר מכל מצפן מוסרי.  כך נחשף הקורא לעולם בו בינות לצרורות הירי ולהפגזות נשים נאנסות, בתים ננטשים, נערות נסחרות כרכוש  וילדים זועקים מרעב וסבל. בתוך אנדרלמוסיה זו נרצח ח'ליל, מותו מתווסף לרשימה ארוכה של לא מפוענחות הזורעות את רחובותיה של העיר בגופות מרוטשות המחכות לאיסופן עם עלות השחר. במהלך חתרני היוצא מתוך הכרה בערך החיים יוצא ח'ורי למסע גילוי אחר רוצחיו של האב המיוסר. על אף היקפו הצר של הספר (220 עמודים)  הסיפור מתפצל למספר רב של עלילות משנה, דבר המאתגר את הקורא (בעיקר שהספר נקרא בשעות לא שעות). כמו כן משום שהשפה אינה שגורה על לשוני שמות רבים נשמעו לי דומים ודי הלכתי לאיבוד בין הקשרים השונים. למרות היעדרותה של עלילה מסעירה וריבוי עלילות המשנה הספר עניין אותי והוא פתח בפני צוהר לרבדי עומק בחברה הלבנונית של סוף שנות ה-70, (מבצע ליטני בהיסטוריוגרפיה הישראלית).
על אף המרחק הגיאוגרפי תחושת הכאוס והאומללות של האדם הפשוט, בדגש על מקומן הפגיע של נשות החברה בא לידי ביטוי מובהק ברומן זה כפי שהוא הצטייר גם ביצירתו של הסופר המצרי,  עלאא אל אסווני, בית יעקוביאן (זמורה ביתן, 2016) המתאר את ימי המהפכה המצרית שלושים שנה לאחר מלחמת האזרחים בלבנון. בנקודה זו  בולט כיצד ברגעי מצוק ומשבר היסודות החלשים בחברה הופכים למרמס בידי הכוחות המשעבדים (בשני המקרים גברים בעלי ממון החוברים יחדיו לבעלי כוח במוסדות השלטון). ביקורת חברתית זו הקושרת בחוט השני בין שתי היצירות, שבה ומעלה שאלות בדבר תהליכי העומק המתקיימים בחברה הערבית הנעה במתח שבין שימור הסדר הקיים לכמיהתם של רבים ליצירתו של סדר חברתי חדש, שיקרא תיגר על הסדר הישן.                             
שני המחברים מודעים לכך שיצירותיהם הספרותיות יזהו אותם כסוכנים של האימפריאליזם המערבי, ועל כן כתיבתם מהווה אך כלי להורדת קרנה של החברה הערבית והעלאת הצורך בתירבותה מחדש על ידי כוחות המערב שינחילו לה את ערכיהם.  בשונה מאסוואני המצרי שאינו מתייחס לסוגיה זו באופן ישיר, בוחר ח'ורי לחתום את יצירתו במעין מסה בה הוא כסופר מתאר את התהליך שעבר לאורך הקריאה ואת תגובותיו לביקורות הקוראים. הוא על ערכה של היצירה לקוראים עצמם מבלי קשר לקונטקסט הפוליטי בה היא מתקיימת. וכך הוא חותם את יצירתו בציון שהן הרובד הפועל והן הרובד ההנאתי מצויים ביצירה וכל קורא יכול לבור לו את הדרך הרצויה לו.
הרומן, "פנים לבנות", לא הקנה לי הנאה במובן הצר של המילה, פעמים רבות הוא מטריד ומתריס  באופן שהציק לי והעלה בי תחושה של מחנק וחוסר אונים.  יחד עם זאת יש ערך בקריאתו משום שהוא  מתאר מצבים חברתיים המעוררים  מתרדמה מוסרית, העלולה להוביל לאובדנו של צלם האדם. כך  בתיאוריו הריאליסטים מצליח המחבר להראות כיצד במרחק של שעות נסיעה בודדות מהנמנת הבורגנית בה אנו חיים  מתקיים עולם מקביל הזועק לשינוי. הדים קלושים מהמתרחש בו מבליטים ומחזקים את התובנה שהסיפור אינו  פצצת מרגמה שנפלה בטעות בצפון רמת הגולן אלא התפוררותן של חברות עתיקות יומין, השוקעות לתוך כאוס מוסרי המוביל לחורבנן.

אליא'ס ח'ורי, פנים לבנות-רומן, תרגם מערבית: יהודה שנהב-שהרבני, הקיבוץ המאוחד, 2014, 220 עמ'.

תגובות

רשומות פופולריות

מתנשא מעל הקלישאות

הפקעת נשארה בלתי מפוענחת

סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית

קובי אוז, משה חוואטו והעורב, קשת 1996

זבובי סתיו- אירן נמירובסקי

עלילה מעוררת חמלה

שרון קריץ', שני ירחים, ידיעות אחרונות 2001