חפש בבלוג זה

ישנם חטאים שיום הכיפורים אינו מכפר בעבורם



אודסה סטאר, הרמן קוך, תרגמה מהולנדית: ענבל זילברשטיין, כתר, 2014, 295 עמודים
בין כסה לעשור, יום הכיפורים בפתחנו ועמו שאלות על נפש האדם. ידוע שיום הכיפורים מכפר רק על עבירות שבין אדם לאלוהיו בעוד שהחטאים שאנו צוברים כנגד זולתנו תלויים ועומדים עד לפיוס המיוחל. לא יעזרו תפילות, צומות ונתינת צדקה רק פעולה ישירה אל מול הנפגע יכולה לשפר במעט את מקומו של הפוגע, בעומדו בפני בית דין של מעלה. זוהי תפיסה אתית ברורה המטילה את האחריות על הפוגע ורואה בו אחראי הן על החטא והן על הכפרה. מעשינו הם אלו העומדים ותלויים, בעוד שצפונות הלב ידועות רק ליושב במרומים. הפער בין מחשבה והרהורי חטא לבין מעשים איננו גדול כפי שאנו נוטים לדמיין ועל כן ידעו חכמינו להטיל סייגים גם על המחשבות, וזאת על מנת שהאדם באשר הוא לא יסמוך על עצמו יתר על המידה וימעד בהופכו הרהורים למעשים.
ספרו של הסופר ההולנדי, הרמן קוך, "אודסה סטאר" (כתר, 2012), מדבר בדיוק על החציה הקלה שבין מחשבות המקננות בנפש כל אחד ואחת מאיתנו למעשים שרק מעטים נוקטים. המדרון החלקלק בו ניצב פרד, גבר פריבילגי בן כ-50 המתגורר באחד מהפרברים הסתמיים של אמסטרדם עם בנו ורעייתו, מהווה תזכורת למהירות בה הנורמטיבי הופך לפרוורטי.
מפגש מקרי בין פרד לבין מקס חברו מתקופת התיכון שבנתים הפך לראש  ארגון פשיעה, מוביל לפתיחתו של סכר של רוע, אטימות הסוחף עמו גופות של נשים וגברים שכל חטאם שלא באו בטוב לשני הגברברים. כך באטימות מוסרית נגלים לעיני הקורא עוד ועוד מעשי זוועה, ומחשבות אפלות שחלקן מתממשות במציאות וחלקן נשארות רק בגדר פנטזיות נוטפות דם ורשע. האדישות וחוסר האקטיביות של גיבורי המשנה: בנו דיויד בן ה-14 ואישתו כריסטינה, רק מעצימים את תחושת חוסר האונים שבאה לידי ביטוי גם ספריו הקודמים של קוך: "ארוחת הערב" (כתר, 2010)  ו"בית קיץ עם בריכה".
בשונה מספרים הבוחנים את גבולותיו המוסריים של המעמד הבורגני כדוגמת ספרי המופת: "החטא ועונשו" מאת דוסטיבסקי ו"לוליטה" מאת נבוקוב, בהם ניתן לראות את מאבקם של הגיבורים בשדים הפורצים מנשמתם, בשלושת ספריו של קוך בולטת בעיקר האגביות וחוסר העומק הטמון במעשיהם של הגיבורים. ניכור סביבתי עמוק וכמיהה אחר כוח  וסטטוס שישברו את מעגלי השיעמום מובילים את הגיבורים להתפרצויות שברובן אינן גוררות זעם ותימרות עשן, אלא רק מוות אגבי ומיותר, המתובל בציניות ובסרקזם . השילוב בין האלימות חסרת הפשר לאטימות המוסרית של הגיבורים ובני משפחותיהם  עוררה בי לכל אורכה של הקריאה  תחושות עמוקות של ייאוש וחוסר תכלית. למרות זאת בחבלי כישוף לא ברורים המשכתי לקרוא את הספר עמוד אחר עמוד, מתוך כמיהה שאולי בהמשך יסתתר לו איזשהו פשר שיפתור את מסכת הרשע. אך גם לאחר 295 עמודים שעברו חלפו נשארתי נטול תקווה ופשר.
אני רק יכול לקוות שתחושת חוסר השקט שאפפה אותי תלווה גם את שאר הקוראים שלפחות ידגישו לעצמם את החשיבות בשינונה של העצה הטמונה בברכות השחר, שבתמצות מופלא מציבה את הגדרים הרלוונטיים להימנעות מלהידרדר במדרון החלקלק של חטאים כלפי בני האדם הסובבים אותנו,
"יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּום וּבְכָל יום וָיום מֵעַזֵּי פָנִים. וּמֵעַזּוּת פָּנִים. מֵאָדָם רָע. מִיֵּצֶר רָע. מֵחָבֵר רָע. מִשָּׁכֵן רָע. מִפֶּגַע רָע. מֵעַיִן הָרָע. וּמִלָּשׁון הָרָע. מִדִּין קָשֶׁה. וּמִבַּעַל דִּין קָשֶׁה. בֵּין שֶׁהוּא בֶן בְּרִית. וּבֵין שֶׁאֵינו בֶן בְּרִית".
גמר חתימה טובה