כל חובבי סרטי התעודה מכירים את דקות הפתיחה הבלתי נשכחות שנשחקו עד דק באינספור פריימים בהם זקנים חמורי סבר מצביעים על גשר\כביש\בניין הייטקיסטי ובעיניים דומעות ובקול נשבר מהתרגשות ממלמלים: "ממש כאן לפני חמישים שנה עמד הבית בו גדלתי, סבתי עליה השלום הייתה כובסת את בגדינו מידי יום (פאוזה דרמטית ומלאת רגש) ואנו הילדים היינו משחקים בחצר שהייתה עבורנו עולם ומלואו...והיום, אוי היום קשה כבר אפילו לדמיין". קשישים אלו שגילמו את תפקידיהם ברצינות תהומית והשאירו בעיניו של הצופה לחלוחית, הפכו מזמן לבשר מבשרה של תרבות התיעוד הישראלית. במידה רבה הסתכלתי בסרטים אלו בנימה לא מבוטלת של סרקזם וציניות, ראיתי באותם זקנים שחקנים בסרט זול, המקריאים מן המוכן טקסטים שחוקים שנכתבו על ידי תסריטאי חסר מעוף וכישרון. נקודת מבט זו החזיקה מעמד כמעט שלושה עשורים, עד לסוף השבוע האחרון שהיווה עבורי נקודת תפנית. ביום שישי האחרון יצאנו לטיול משותף ברחובות מרכז העיר בירושלים. הודות להשכמה המוקדמת הגענו לרחוב יפו כבר בשמונה בבוקר. קרני השמש המלטפות וצינת הבוקר היוו תפאורה מצוינת לטיול בוקרי ברחובות שעדיין לא התמל...
המלצות, ביקורות וסקירות על פודקאסטים,סדרות בנטפליקס, סרטים, ספרי עיון, ספרי פרוזה ומדי פעם גם מחשבות על תרבות וחברה.