בחופשת הקיץ של סוף כיתה ו' נסעתי לנופש בן שבוע אצל חברים של הורי בכפר תבור, מידי בוקר היינו לובשים בגדי ים ורצים לבריכת היישוב. בעודי מנסה להתרגל לשמש הקופחת ולריח הכלור, שני ילדיהם שהיו צעירים ממני בשנה כבר שחו במרץ במימיה העמוקים של הבריכה. אני לעומתם נכנסתי בהססנות דרך הסולם לאזור הרדוד שבבריכה, אט אט היו רגלי במים ולאחר שהמים כיסו את מותני התחלתי לנוע באופן מסורבל לעברה השני של הבריכה הראש יצא ונכנס בחוסר התאמה לתנועות, ולכן בלעתי מי כלור קרירים שגרמו לי להשתעל קלות. כשהגעתי לאחר זמן ממושך שנראה בעיני כנצח לקצה השני של הבריכה, הביטו עיני בשתי רגליים שעירות, שזופות וחזקות, הן היו שייכות למציל שהביט בי בעיניים זועפות: "אתה האורח הירושלמי, תעשה טובה תישאר ברדודים", אמר והפנה ממני את מבטו המאוכזב אל עבר המתרחצים השזופים שהשתעשעו במי הבריכה הקרירים. הייתי המום ומושפל מדבריו וחברי הצעירים ניסו לנחם אותי ולהראות לי שניתן להינות גם באזור הרדוד. על אף נסיונותיהם הנוגעים ללב נצרבה בתודעתי ההכרה שכמו ירושלמים רבים, אינני נמנה עם השחיינים ועל כן על פי רוב אני מעדיף את הכסא...
המלצות, ביקורות וסקירות על פודקאסטים,סדרות בנטפליקס, סרטים, ספרי עיון, ספרי פרוזה ומדי פעם גם מחשבות על תרבות וחברה.