בין רוצחים לנרצחים- מקבץ ספרים ליום השואה והגבורה

כשמלאו לי י"ג שנים ביקשתי לבר המצווה את האינציקלופדיה של השואה. זה נראה לי טבעי, אפילו נורמלי. כשילדים יצאו לרוץ ברחובות או שיחקו בגם-בוי, אני דיפדפתי בין דפי הכרומו, אצבעותי עברו על מפת אירופה ושפתי תירגלו שמות של מקומות רחוקים ומזרי אימה. באותה העת הפרטים ההיסטורים התערבבו בזכרוני אבל התמונות המשובצות באינציקלופדיה חרטו בי את רשמיהם. בביתנו ישנם שלושה מדפים המוקדשים לשואה, ספרי זיכרון של קהילות (רמברטוב וקליש), יומנים (הנער משה), ספרי היסטוריה, ספרי זיכרונות ואלבומים. בקיצור, קיר זיכרון ספרותי המביט עליך בכל שעות היום. זמינותו של הידע והעיסוק היום יומי בשואה הובילו לכך שבמהלך השנים קראתי עשרות יומנים וספרי זיכרון, שלקחו אותי שוב ושוב לעיירות היהודיות של מזרח אירופה, לגטאות, לבורות ההריגה. עד כדי כך, שלפעמים הרגשתי שאני הופך להיות חלק מהם. העולם האסוציאטיבי שלי לא ינק מהמציאות הישראלית השמשית בה חייתי, אלא, מיערות העד של אירופה, מהמרחבים בהם שועטות רכבות עמוסות ביהודים מזרחה.
מאות אלפי הספרים שנכתבו על היבטיה השונים של השואה מחזקים בי את הסברה שזהו האירוע ההיסטורי הנכתב ביותר. בכל שנה ושנה נגדשים המדפים בספרים העוסקים ברוצחים, בנרצחים, בצופים ובמסיעים. ניתן להסביר את הגרפומניה בהשתוקקות שלנו כבני התרבות המערבית המעלה על נס את הראציונאליזם למצוא את הפשר במאורעות. זאת באמצעות בניה של ציר לינארי אשר דרכו ניתן לראות כיצד הפכה השמדת היהודים מרעיון אבסטרקטי למציאות יום יומית. לדעתי, הניסיון להבנת המאורעות נידון לכישלון. זאת משום שהקורא הממוצע אינו יכול להקדיש את מרבית זמנו לקריאה היסטורית ולכן מוצא עצמו טובע בעובדות ונשאר בסופו של דבר עם תיאור כללי ומכני בו אין שמות ופרצופים אלא משלוחים ומספרים.
הרוצחים והנספים אינם מהווים נתונים סטיסטים שיש לכמתם. מאחורי המספרים מסתתרים סיפורים אנושיים של אנשים רגילים שחיו, אהבו ושנאו. הניסיון לצייר את הרוצחים כבני שטן ואת הנרצחים כמלאכים מעקר את הממד האנושי המצוי בלב ליבם של האירועים. שימוש בטרמינולוגיה כמו "החיה הנאצית", "המפלצת הנאצית" וכו' עוקרת את השואה אל מחוץ להיסטוריה האנושית ומציבה אותה במסגרת דמונית, שבה נאבקים בני האור ובני החושך. אני רוצה להציע שני כיווני קריאה המחזירים הן לרוצחים והן לנרצחים את אנושיותם.
הכיוון האחד, סיפורם של מבצעי הרצח. במסגרת זו אני ממליץ על שלושה ספרים שעוררו עם הדפסתם פולמוסים מרתקים.
"אייכמן בירושלים- דין וחשבון על הבאנליות של הרוע" (בבל,2000) ספר זה מהווה תרגום לרשימותיה של חנה ארנדט אשר סיקרה את משפטו של אדולף אייכמן בראשית שנות השישים. כתיבתה המפוכחת, משילה מאייכמן את התדמית המיתולוגית שרקמה עבורו הקטגוריה וחושפת דמות אנושית של פקיד אפרורי היושב במשרדו ומנווט רכבות אל יעדם. הבאנליות, העומדת במוקד אישיותו, חושפת בפני הקורא כיצד מיליונים נשלחים אל מותם בידי פקידים המבצעים את המוטל עליהם.
שני ספרים נוספים שיש לקוראם בזה אחר זה הינם חיבוריהם המרתקים של ההיסטוריונים דניאל יונה גולדהגן, "תליינים מרצון בשירות היטלר" (ידיעות אחרונות, 1998) ו"אנשים רגילים" (ידיעות אחרונות,2004) של כריסטופר בראונינג. במוקד כתיבתם ניצבות יחידות משטרה שהוציאו לפועל את השמדת היהודים. השוטרים המתוארים השתתפו בהוצאות להורג המוניות, בשילוח למחנות ובביזה. באמצעות יומנים, מכתבים ועדויות מתחקים שני ההיסטוריונים אחר עולמם של הרוצחים. המסקנות השונות אליהן מגיעים גולדהגן ובראונינג בדבר המניעים המובילים אנשים רגילים לביצוע רצח עם, פותחים פתח לדיון פילוספי חשוב בדבר מעמדו של האדם בחברה בירוקרטית ומתועשת.
הכיוון השני,הינו סיפורם של הנרצחים. לאחרונה, עם פריחת ההוצאות הפרטיות, משפחות רבות פונות להדפסת ספרי זכרונות אישיים. קריאה אינטנסיבית בספרות זו מקנה תחושה שהסיפורים ממוחזרים, ונראה שרובם שבויים באותן מסגרות שיח המשטחות את הזיכרון והופכות אותו לאוסף של קלישאות. אל מול ים המלל, ניצבות שלוש יצירות שקראתי לאחרונה, המהוות מעין מגדלור המסמן לקוראים חוף מבטחים.פרימו לוי "הזהו אדם" (עם עובד, 1988), שמואל פיזאר "כעוף החול" (שוקן, 1985), אידה פינק "כל הסיפורים" (עם עובד, 2004). ייחודם מצוי ביכולת מחבריהם להשיל מעל הדמויות את הפלקטיות הפלסטיקית שהודבקה לקורבנות השואה. גיבוריהם אינם מלאכים מורמים מעם, אלא בני אדם המנסים לשרוד במסגרתה של מציאות כאוטית. אנושיותם של הגיבורים, מאפשרת לקורא לצאת מעמדתו הפטרונית של אדם המשקיף מן החוץ ולהזדהות עם הדמויות. הכתיבה חסרת היומרות, אשר איננה מסתתרת מאחורי קלישאות או מבנים מיתולוגיים (ערבות הדדית, הסבא היהודי וכו') מטלטלת את הקורא שאינו יכול להמשיך ולהתבצר מאחורי מעטה ציני, אלא, הוא נצרך להתייצב בעיניים מוכות תימהון אל מול המאורעות.
לסיכום, עקירתה של השואה מההיסטוריה והפיכתה לאירוע מיתולוגי מהווה נסיון להעתיק את המאורעות מספרה אנושית לספרה תיאולוגית. תהליך זה מעקר את הקורבנות מאנושיותם ואת הרוצחים מאחריותם. הספרים עליהם הצבעתי משקפים מגמה נגדית אשר בה השואה מהוווה חלק אינטגראלי מההיסטוריה האנושית. ראייתה של השואה כאירוע שנעשה על ידי בני אדם מדגישה ביתר שאת הנפיצות הקיימת בחברה האנושית, הנעה על הרצף שבין אופרות שמיימיות לעשן המשרפות.

תגובות

רשומות פופולריות

זבובי סתיו- אירן נמירובסקי

האומץ להכיר במוגבלותו של מושג הניצחון

מתנשא מעל הקלישאות

הפקעת נשארה בלתי מפוענחת

סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית

קובי אוז, משה חוואטו והעורב, קשת 1996

עלילה מעוררת חמלה