חפש בבלוג זה

הקדשות-סוד קסמן של חנויות יד שניה




כאשר מגיע לידי ספר מחנות יד שניה, אני מיד מחפש אחר הקדשות או הערות שהשאירו בו הקוראים במרוצת השנים. מי קרא את הספר לפני? לאיזה אירוע הוא קיבל אותו? ומדוע הוא בחר כעבור שנים למכור את הספר בעבור שקלים בודדים ולהיפטר בעת ובעונה אחת מהעלילה הספרותית ומההקדשה המרגשת שהשאירו לו אוהביו.
הספר הראשון שרכשתי בחנות יד שניה הינו ספר הזיכרון לאהרון שמידט, "חברים מספרים על ג'מי" (הקיבוץ המאוחד, תשט"ו). את סיפורו של ג'מי לא הכרתי אך ההקדשה שכתב בני מהרשק בעמוד הראשון לספר הזיכרון שהוציאו הוריו לזיכרו משכה אותי בחבלי קסם.


"לתקוה ודן החביבים ש"י ביום שמחתכם. חיי אושר מלאי תוכן אנושי ותנועתי מאחל לכם, בני מרשק"(16.8.56).


אינני יודע מיהם תקוה ודן ומהו המאורע שלשמו הביא הפוליטרוק של הפלמ"ח, את הספר. אולם, בכל מקרה, עצם הרעיון להביא לשמחה ספר זיכרון מהווה הצצה לתקופה שנראת בימים אלו כחלום רחוק. דמיינו לעצמכם את פניה של כלה הנתקלת בעת טקס פתיחת המתנות בספר זיכרון המוקדש לחללי חטיבת גולני שנפלו במלחמת לבנון השניה. אכן סיטואציה הזויה. אולם, בישראל של שנות החמישים, בה הציבורי הוא הפרטי והפרטי הוא ציבורי, סיטואציה מעין זו מתקבלת על הדעת, והמילים רוויות הפאתוס של בני מרשק אינן נראות זרות אלא, הן משתלבות באווירה הציבורית של ישראל ערב מבצע קדש. בזכות הקדשה זו הספר זוכה אצלי לחנינה מדי סדר פסח, כאשר אני מדלל את ספריתי, אני מעלעל בין דפיו, נזכר בהקדשה המיוחדת ומשיבו אחר כבוד למדף, תוך שאני דוחק ספרים נטולי הקדשות לארגז שיונח בכניסה לבית וימתין לעוברים ושבים שייקחו אותו למחוז חפצם.


בהקדשה נוספת ומלאת רגש נתקלתי לפני כשבועיים בכרטיס ברכה מנייר ממוחזר שהיה מקופל בין דפי ספרו של ג'ונתן פויר ספרן, "הכל מואר" (כנרת זמורה ביתן, 2003).


"לפני כשנה הסתובבנו בשטעטלים של ליטא שהשתמרו כמו שהם, רק ללא יהודים...וכשקראתי את "הכל מואר" חשבתי על המראות והריחות שהותירה בי ליטא-על העבר וההווה ועל זיכרונות של תקופה. כפי שכתב ספרן, "ליהודים יש ששה חושים: מישוש,טעם,ראיה,ריח,שמיעה..זיכרון". רציתי להודות לך על שחשפת אותי לעולם של מזרח אירופה, בו נטועים שורשי. תודה על תקופה נעימה של עבודה משותפת על הדחיפה קדימה, שכן בזכותך אני עומדת לסיים תואר שני. תודה על ידידות מיוחדת, בהערכה רבה".

את ספרו של פויר לא אהבתי כלל, אולם את ההקדשה המיוחדת שהשאירה הסטודנטית למרצה שתמך בה לאורך דרך הייסורים האקדמית, אהבתי עד מאד. כמי שאך השנה סיים את התיזה, הזדהתי עם תחושותיה ועם רצונה לומר תודה בצורה אישית ופתוחה החפה מגינונים.
לצידן של העלילות הספרותיות שנכתבו על ידי סופרים, מתקיימות להן עלילות משנה שנכתבו על ידי הקוראים. ההקדשות למיניהן פותחות עבורנו פתח לעולמם של הקוראים, אשר לרוב (בעיקר לפני עידן הבלוגים) נשאר חבוי מן העין. לכן גם בימים בהם מחירי הספרים מגרדים את התחתית, עשו לעצמכם טובה, סורו לחנויות יד שניה וחפשו את הסיפורים שלצד הסיפורים.



נ.ב- אשמח אם תשתפו אותי בהקדשות מעניינות שמצאתם (נראה לי שמצאתי לעצמי תחביב חדש).

חשבתי שסיימתי עם הדייטים

יש משהו בקריאה של ספר המזכיר יציאה לבליינדייט, ציפיה רומנטית למשהו שונה שלא הכרת, לחיבור מיוחד שיפתיע אותך ויבשר התחלה חדשה שתעמוד אל מול מציאות החיים היום יומית. שמים לב לחזות החיצונית, אומדים זה את זה בעיניים ביקורתיות, בוחנים את המשקל, את הרכות, את הטקסטורה. מעלעלים בתקציר ורואים אם יש לנו נושאי שיחה משותפים, לא פעם רגע לפני שיוצאים מהבית אל עבר המפגש המיוחל מרימים טלפון לחבר קרוב, בודקים באינטרנט ובפייסבוק האם החזות המושכת איננה רק מייצג שווא.
בחודש האחרון יצאתי לשלושה דייטים ספרותיים כושלים, פעם אחר פעם מצאתי את עצמי מתייגע עם עלילות שלא הסבו לי עונג, אלא תחושה של אסיר המחוייב לרצות את עונשו עד תום. בתחילה פתחתי את הספרים בתחושה של התרגשות, הביקורות היו טובות העיצוב משך את הלב וריח הדפוס נח עלי כבושם משכר. הכנתי לעצמי כוס קפה מהביל ופתחתי בקריאה. עד מהרה חשתי מרומה, הבנתי שמהדייט הזה שום דבר טוב לא יצא, אש האהבה לא תוצת והכמיהה לחוויה מטלטלת תצטרך להמתין לפעם אחרת. יחד עם זאת, הידיעה שמבקרים היללו וחברים המליצו, לא איפשרה לי לסיים את הדייט באיבו, החלטתי להמשיך ולנסות לפצח את סוד קסמם.

ספרו של רון לשם, "מגילת זכויות הירח" (כנרת זמורה ביתן, 2009) הרגיש לי כמו קלישאה אחת ארוכה. חוסר האמינות של הדמויות וכמיהתו של המחבר להראות שישנם חיים "תל אביבים" בתוך טהארן הפכו את החברה האיראנית לבת דמותה החיוורת של תל-אביב בעשור הראשון של שנות האלפיים. חשתי כמו בדייט עם בחורה שקראה את ארווין יאלום ומסבירה לך את תאורית החירות של ניטשה. מעין ילדותיות מתיימרת, לאחר ספרו המצויין "אם יש גן עדן" , המצליח להתחקות אחר השפה, הרגשות ואף הריחות של יחידה צבאית ערב הנסיגה מלבנון. ספרו "מגילת זכויות הירח", הינו אוסף בלתי אמין של סיטואציות תרבותיות וחברתיות שנראה שכל קשר בינן לבין המציאות האירנית מקרי בהחלט.

מאוכזב ומותש מהדייט הקלישאתי פניתי לספרו של הסופר הטורקי חתן פרס נובל אורהאן פאמוק, "שמי הוא אדום" (זמורה ביתן, 2009). הפעם אמרתי לעצמי: "אני הולך על בטוח, בכל זאת חתן פרס נובל, אין מה לחשוש, לפני סופר עם קבלות היוצא לאור בהוצאה מכובדת". גם בדייט הזה התאכזבתי, הסיפור לא זז לשום מקום ממטאפורה למטאפורה מנקודת מבט של מת לנקודת מבט של אבן, מרוב רבדים אומנותיים לא הצלחתי להתחקות אחר העלילה. רציתי להיות תרבותי להשתייך למליה שמבין בספרות, בכל זאת חתן פרס נובל, אז המשכתי לקרוא, התענתי, קמתי, ישבתי, הלכתי, חזרתי למטבח התחלתי לפתוח את המקרר יותר מדי פעמים (כמו לפני מבחן שממש לא בא לך ללמוד אליו). לאחר מאה עמודים הנחתי את הספר, בידיעה שכרגע אני לא במקום של חתני פרס נובל, אני בסך הכל רוצה ספרות טובה שתיתן לי תחושה נעימה של עונג או מבט אחר על החיים.

מיואש ומתוסכל, כמו שרק אוהבי ספרות אמיתיים יכולים להיות, הלכתי לשאול בעצתם של חברים. ידעתי שאיני יכול להרשות לעצמי עוד דייט כושל, כוס המרורים התמלאה עד תום, אני חייב לסיים את דרך הייסורים ולמצוא לעצמי חוויה של הצלחה ויהי מה. השמש עמדה במרכז השמיים, התהלכתי יחד עם ידידה ברחוב בצלאל שהפך לאחרונה למעין חיקוי ירושלמי לנחלת בנימין התל אביבית. לפתע נגלה לעיני דוכן לממכר ספרים יד שניה, כאחוז דיבוק נפנתי אל עבר ערמות הספרים המופקרות לשמש הקופחת. אמרתי לעצמי, "אולי יחסים מזדמנים הם התשובה, עזוב אותך המלצות תזרום עם מה שבא".
בעודי מעלעל, ידידתי תחבה לידי את ספרו של ג'ונתן פויר ספרן "הכל מואר" (זמורה ביתן,2005), ואמרה: "אתה חייב לקרוא את זה, זה פשוט בשבילך, ההומור היהודי, העלילה, פשוט תקח". למרות שאמרתי לעצמי שאני מפסיק להקשיב לעצות, מבטה הכנה לא השאיר לי בררה. קניתי את הספר מתוך תקווה שהנה אני חובק יצירה שתסב לי הנאה מרובה לאורכה של שבת קייצית ומתמשכת. אולם, כגודל הציפיה כך גודל האכזבה, העמודים לא עברו, הקריאה נהייתה קשה מעמוד לעמוד, אינני חסיד של הכתיבה הפוסט-מודרנית. נקודות המבט המתחלפות, ה"הומור" המנסה לשלב תקופות שונות בעת ובעונה אחת, הוליך עלי שיעמום. על אף התיסכול המשכתי לשנן את מילותיה של חברתי, "אתה תאהב את זה", הרגשתי כמו בדייט עם בת של חברה של ההורים. אתם פשוט זוג משמים בעוד שלמעשה: ממש אין לכם על מה לדבר. 178 עמודים זה נמשך ונמשך לבסוף הרגשתי שעם כל הצער שבדבר עלי להפסיק, פשוט לזנוח את הספר מאחור. לעמוד מול עצמי ולומר את האמת, "זה לא את זה אני" ולהמשיך הלאה.

מירה מגן, פרפרים בגשם, כתר 2005



אני מגדיר את עצמי כאדם תכליתי ולכן פעמים רבות במהלך הקריאה, עולות בי מחשבות טורדניות "למה אתה קורא את זה, אולי תקרא איזה ספר עיון?". אני מסלק את הספקות באמצעות ההבנה שאני קורא כדי להרגיש, כדי לצאת מתוך הבאנליות של היום יום מן השיח המכובס שנשקף מבעד למסכי הטלוויזיה ודפי העיתונים ולחוות עולם חוויתי בעולם בו השיחה הגלויה הפכה למצרך כה נדיר. ככל שאני מתבגר קשה לי יותר ויותר למצוא את הסיטואציה המולידה שיחות עומק העוסקות ברגשות. לרוב אנו שקועים בשיח אינפורמטיבי הקשור לענייני היום יום: לעבודה, לפוליטיקיה או סתם לספורט ולבידור. אולם שדות השיח המרובים אינם מאפשרים את השיחה הרגשית, למי כבר יש כוח לפתוח את עולמו הרגשי אחרי יום עבודה? מי יספר ומי יקשיב? לעומת המציאות המנוכרת בה אנו חיים, ניצבת הספרות המאפשרת לנו מדי פעם להיכנס לנבכי נשמותיהם של גיבוריה, להתבונן בהם ולקיים באמצעותם מעין דיון עם עצמנו. בשונה מהצפיה בטלוויזה בה איננו שולטים בקצב העלילה, במראה הדמויות ובטון הדיבור. בעת הקריאה אנו יכולים להיות שותפים פעילים לעצב את הדמויות על פי מראה עיינינו, להרהר בתגובותיהם ולשוב ולקרוא דיאלוגים נשכחים כל פעם מזווית אחרת.
ספרה של מירה מגן, "פרפרים בגשם" (כתר, 2005), מספק הזדמנות להתבוננות מעין זו. במרכזו ניצב אחיה אדם רופא משפחה בן שלושים וחמש המתבשר ביום בהיר אחד שאמו אשר נטשה אותו לפני עשרים וחמש שנה מעוניינת לשוב לחייו. שלושת ימי ההמתנה מהודעתה הדרמטית ועד לבואה פותחים פתח למגוון רחב של זיכרונות ותהיות באמצעותם בוחן אוריה את עברו את מערכות יחסיו בהוווה ואת שאיפותיו לעתיד.
כדרכה של מגן לצד העלילה המרכזית מתנהלות מספר עלילות משנה הפותחות צוהר למעגלי החיים המשיקים לעולמו של הגיבור. מעגל המטופלים הצובאים על דלתות מרפאתו של אוריה. אוסנת ביתו של שלום המוכר מחנות כלי הבניין, יונתן המתמודד עם גידול ממאיר המאיים לכבות את פתיל חייו, מר מוסקוביץ הנלחם בעור שיניו להשאר בעולם הזה. המעגל המשפחתי שבמרכזו ניצבות הסבתא רות והאם חווה (אווה) וברקע בת הדודה דפנה (דפי) המסמלת את ה"חיים היציבים" אל מול הטלטלה המאפיינת את חייו של אוריה. המעגל האחרון והאינטימי ביותר הוא מעגל חייו האישי של אוריה המורכב משברי זכרונות, מחוויות מעצבות ובעיקר מבדידות גדולה המנסה למצוא לה מענה במערכת יחסים מקרטעת עם מתמחנ בשם אליענה וואהבה לא ממומשת עם ביתו של פציינט. מעגלי חייו של אוריה מייצגים במידה רבה את מעגלי חיינו הנפגשים זה בזה, פעמים מתערבבים ופעמים נעים בקווים מקבילים. המעגלים השונים בהם דנה מגן, מאירים נדבכים שונים בחייו של אדם, אשר אינם מתנהלים על קו לינארי אלא הם מורכבים ממספר עולמות המתקיימים בעת ובעונה אחת ויוצרים את מסכת חיינו.
אין ספק ש"פרפרים בגשם" איננו מהרומנים המשובחים של מירה מגן, שפתה המיוחדת של מגן המשלבת בין קודש וחול איננה באה לידי ביטוי בפסר זה. אולם יחד עם זאת אין כל הצדקה לביקורות הקטלניות שהטיחו בו גל קרניאל במוסף הספרים של הארץ ורבקה יפה בעיתון הצופה. המתארים את כתיבתה של מגן ככתיבה ממוסחרת אשר איננה נוגעת בנימי נפשו של הקורא. לדעתי אף ברומן זה מצליחה מגן להפגיש את הקורא עם מגוון סיטואציות המצריכות אותו לעצור את שגרת יומו ולהרהר ברבדי העומק של חייו. מומלץ.

שקשוקה עשיתי לו- קובי אוז מתעלה מעבר למוכר


Kobi 2010.jpg

קובי אוז, משה חוואטו והעורב, קשת 1996


החברה הישראלית היא בראש ובראשונה חברת מהגרים המאופיינת במגוון רחב של שפות ותרבויות. ניקח לדוגמא את קו 18 בירושלים היוצא משכונת קריית יובל עמוס בזקנים המדברים ביניהם מרוקאית וצרפתית. בשכונת בית וגן עולים על האוטובס צעירים חרדיים המדברים עברית מדוברת המטובלת באידיש ומונחים מעולם הישיבות. רגע לפני שהנהג סוגר את הדלתות נדחק חייל מיוזע שהצליח לחמוק מיום תרבות בהר הרצל. האוטובס מחליק לו בשדרות הרצל עד למכללת דוד ילין, בתחנה מחכות סטודנטיות ערביות השבות לשכונות הערביות במזרח ירושלים. הזקנים ממשיכים לדבר בקולי קולות והמזגן מנסה לצנן את האווירה בידיעה שחבל לו על הזמן. האוטובוס מפלס את דרכו בין הפקקים והחפירות שיוצרות העבודות הבלתי נגמרות של הרכבת הקלה. בשוק מחנה יהודה מחכות לו בבושקות רוסיות כבדות גוף המושכות אחריהן עגלות שוק מתפקעות בצבעי וורוד ואדום. הדלתות נפתחות ריח הזיעה והאוויר הממוחזר של המזגן העייף, מקבל את פניהן של צעירות אמריקאיות קולניות העולות ברחבת המשביר. אתה עוצם את העיניים ושומע בו זמנית לפחות שמונה שפות שונות שמעליהן מרחפת מוזיקת פופ אמריקאית המטשטת את המגוון האדיר שנפרס אל מול עיניך. סופר המעוניין לתאר את הריקמה האנושית הזאת נצרך לרגישות תרבותית מיוחד, המזהה את הניואנסים הקטנים המקנים לכל קבוצה חברתית את ייחודה.

סיפור שמביא את הריחות הצבעים והטעמים שאינם נמצאים בארומה

ספרו של קובי אוז המוכר בעיקר כמלחין,כותב ואייקון תרבותי שיצר את להקת טיפקס, לוקח את הקוראים להמולה הזהותית המוכרת לו מנופי ילדותו בשדרות של שנות השבעים. במרכזו של הרומן, "משה חוואטו והעורב" (קשת, 1996), ניצבת משפחת חוואטו שהיגרה לישראל מתוניס בשנות החמישים. האם, וויאן. האב, ציון. שני ילדיהם, יפתח ומשה. הדוד, שארלי. בנו, ויקו ספיר .והדודים: יצחק ואליס. הדמויות המגוונות מאפשרות לאוז לפתוח עבור הקורא צוהר למגוון רחב של סיטואציות חברתיות, דילמות אנושיות וחלומות הנרקמים ונפרמים במסגרת המציאות הישראלית.
הדמויות המרכיבות את הסיפור מגלמות את המציאות הישראלית היום יומית, חייהם ה"רגילים" יוצרים סיפור אנושי המשלב הומור, אכזבות, תקוות ומרירות. הדמויות יודעות שהן אינן מתאימות להגדרה המקובלת של גיבורים ישראלים כדוגמת ירון זהבי וחבורת חסמב"ה מבית היוצר של יגאל מוסינזון. הפער בין המיתוסים של אהבה, משפחה, גבורה וישראליות לבין מציאות החיים היום יומית, הופכת את סיפורם האישי לביקורת חברתית המבליטה את המציאות האנושית.
עוצמתו של הספר טמונה ביכולתו של אוז להתחקות אחר שפתם, הלך מחשבתם ועולמם האסוציאטיבי של הגיבורים. אצטט רק מספר משפטים המדגימים את הרגישות המאפיינת את כתיבתו המצליחה לקלוט את שפתם היום יומית של הדמויות:
"שקשוקה, עשיתי לו אתמול, היה חולה הבן שלי, אוהב שקשוקה משה. רק ראה אותה, כבר הבריאות באה לו לפנים" (עמ' 15). "רק לילדים כפרה עליהם. הכול אני נותנת בשבילם, את הלב שלי הייתי מוציאה החוצה בשבילם" (עמ' 27).
ממד נוסף המקנה לסיפור אמינות מצוי במטאפורות בהם משתמשות הדמויות לתיאור מציאות חייהם. דוגמא לכך ניתן למצוא בתיאור נסיעתו של משה לירוחם:
"הדרך לירוחם נראת כמו עבודה של מלאכת יד מאיברים אינטימיים. מישהו חיבר אשכים, בתי שחי ישבנים ושדיים, תפר מהם בגד ענקי וכיסה את המדבר. באו בני אדם והוסיפו רוכסנים, כבישים אפוריים שפוצעים את המדבר ומפסיקיים את ההרים. באו חיילים ובדויים והוסיפו כפתורים בדמות מאהלים ומאחזים. באה חברת החשמל והוסיפה תכשיטים ועגילים, עמודי חשמל ממתכת, חוטי חשמל כמו פירסינג...." (עמ' 129).
את עיקר פירסומו שאב אוז מהצלחתו בעולם המוזיקה כחבר בלהקת טיפקס וכמפיקם של להקות ידועות כ"דג נחש" ו"מרסדס בנדס". יצירתו התאפיינה באמירה חברתית וברצונה החוזר ונשנה להכניס למיין-סטרים הישראלי את הציבורים האילמים שאינם זוכים בדרך כלל להשמיע את דבריהם. שיריו "התחנה המרכזית", "אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון" מהווים הצצה לתת התרבויות המרכיבות את החברה הישראלית. ספרו "משה חוואטו והעורב" מהווה מרכיב נוסף בניסיונותיו לדחיקת השוליים למודעות הציבורית.

תוצאת תמונה עבור פרא אציללא קול בודד באפלה

יצירתו הספרותית והמוזיקאלית איננה נעשת בחלל ריק, אלא היא מהווה חלק מתנועה תרבותית רחבה יותר הכוללת את ספריהם של  שרה שילה- "שום גמדים לא יבואו" (עם עובד, 2005) ודודי בוסי- "פרא אציל" (כתר,2003). ויצרותיהם שך המשוררים ארז ביטון ועדי קיסר, המאפשרים פיתחון פה לקולות שעד לאחרונה לא זכו להישמע במסגרתה של היצירה הישראלית.
"משה חוואטו והעורב" הוא ספר משעשע הכתוב בשפה קולחת המצליחה לחשוף בפני הקורא את קורותיה של משפחה שאיננה משתייכת לסוג המשפחות שזוכות בדרך כלל להשמיע את סיפורן . שווה קריאה.