הייתה תקופה בה הספרות העברית ניסתה למתג את עצמה כ"תרבות גבוהה", הסופרים השתמשו במילים מלאות עוצמה ורגש הלקוחות מעולם התנ"ך והספרות הרבנית, התיאורים היו ארוכים ומפורטים והמטאפורות וההקשרים האסוציאטיבים היו סבוכים ומורכבים. מתוך כך קריאתם של ספרים לא הייתה דבר שנעשה כלאחר יד, אלא היה זהו רגע תרבותי שהצריך התכווננות נפשית ואינטלקטואלית. אי שם בשנות השבעים עם כתיבם של דן בן אמוץ ואחרים החל המפנה, שפת הדיבור החלה לחדור לפאנתיון הספרותי ולהשיב לקרבו חיות ורעננות. אירועים יום יומיים המתוארים בשפה לא תקנית המאפיינת את חברת המהגרים הישראלית הבליחו מבעד לדפים. במשך שלושים שנה פילסה שפת הרחוב את דרכה משוליה המודחקים של היצירה העברית ל"מיין סטרים" של התרבות העברית. שיאו של המפנה התחולל עם זכיית ספריהםשל שרה שילה, "שום גמדים לא יבואו" (עם עובד,2005) וספרו של דודי בוסי,"הירח ירוק בוואדי" (עם עובד, 2000) בפרסים יוקרתיים שעד כה ניתנו ליצירות "תקניות" בלבד, וכם בכניסת ספריהם של אתגר קרת,רונית מטלון וסמי ברדוגו לתוכניות הלימודים הנלמדות בבתי הספר.
ספרו של דודי בוסי, "אמא מתגעגעת למילים", משתייך ללא ספק לקבוצה ספרותית זו המקרבת את הקורא לחיי היום יום המאופיינים בשפה, במקצב ובחלומות הנטועים עמוק בשגרת חייהם של אנשים רגילים. בספרו מגולל בוסי את סיפורה של משפחה קטנה החיה במובלעת העירקית השוכנת בפאתי רמת גן. הספר מתואר משלוש נקודות מבט. האב, רחמים. האם, נזימה ובנם עובדיה. ההחלפה המתמדת בין נקודות המבט נותנת לקורא אפשרות לראות כיצד "המציאות האובייקטיבית" משתנה כאשר משנים את נקודות המבט. בכישרון יוצא דופן מצליח בוסי להתחקות אחר שפתם הייחודית של הדמויות השומרות על האותנטיות שלהן לכל אורכו של הסיפור. "זה בן שלא מכבד את אבא שלו. איפה נשמע דבר כזה? מה בסך הכול אני מבקש ממנו, להעביר אתי שעתיים בשבוע בבית כינסת? כל השבוע אני עובד ב"מפגש". לא רואה הבית ולא רואה הילד שלי. ואללה, נזימה, מיום ראשון בבוקר אני מחכה לערב שבת. זה הערב היחידי שאני רואה אותו ער, ולא במיטה. זה היה כבוד בשבילי לקחת הבן שלי לבית כינסת. כולם מביאים הבנים שלהם שמה, ורק אני בא לבד. לבד,לבד, נזימה, איזה בושה. איזה חינוך נתת לו? פינק אותו יותר מדי....קיללו אותי ההורים שלך, יימח שמם וזכרם. מאז לקחתי אותך בידיים שלי לא ראיתי רגע של נחת...עשו לי מנחוס בחיים..ינעל אללה, אני עוזב הדת, לא מתאים לי הדת!" (עמ' 152).
כדרכו בוסי איננו מסתפק בסיפורם האישי של גיבוריו, כתיבתו מאופיינת ברגישות חברתית הפותחת פתח לקשיי הקליטה של עולי ארצות האיסלאם בישראל. היחס האימביוולנטי לחברה הערבית ממנה באו,תחושת ההדרה מהתרבות הציבורית שעוצבה על טהרת זהותם הישראלית\אשכנזית של תנועת העבודה, הקיפוח, ההתנשאות והמכבש התרבותי. היבטים אלו זוכים להתייחסות לכל אורכו של הספר, המהווה במידה מסויימת כתב אשמה כנגד ההגמוניה האשכנזית. "המילים האחרונות שייצאו לה מהפה היו,'אם הציונים לא אהבו אותנו, אז למה אמרו לנו לבוא לפה? ואללה, עובדיה, אלה היו המילים האחרונות שלה. איך שאמרה את זה עצמה את העיניים. חמישים שנה זה ישב לה על הלב, חמישים שנה עובדיה, בשבילי עירק הייתה בית, ישראל זאת הגולה" (עמ' 232).
על אף השפה הקולחת והעשירה ספרו של בוסי איננו קל לקריאה, האומללות וחוסר האונים הנגלים לאורך הדפים גרמו לי לא פעם לנוע בחוסר נוחות. לכל אורך הקריאה ניתן לחוש בתיסכולם ובמרירותם של הדמויות התקועות במידה רבה בתפקידים החברתיים שניתנו להם. האם הכנועה החפצה להשביע את רצון סביבתה, האב השתלטן המשועבד לכבודו והבן עובדיה המונע על ידי נקמנות הרסנית. הבנייתן הסטריוטיפית של הדמויות קצת מעיבה על הקריאה, אולם יחד עם זאת בוסי איננו נופל לקלישאות ולכן הדמויות אינן חד ממדיות. שתלטנותו של האב נגדעת לא פעם בפרץ של רגשנות וכניעותה של האם נפסקת פעמים בפרץ של אסרטיביות. ההימנעות מקיבעון הן בדמויות והן בעלילה הופכים את הספר לחוויה ספרותית מרגשת המשלבת בין ביקורת חברתית לבין כתיבה קולחת ועשירה החושפת דרמה אנושית במיטבה.
אחלה ספר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה