דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך אוקטובר, 2011

יעל הדיה, יום רביעי בערב, עם עובד 2011

אין זה סוד שתהליך ההורות כרוך, בצד השמחה וההתרגשות,   באינספור חששות ופחדים. האחריות המוטלת על כתפי ההורים החל מרגע ההפריה הולכת וגדלה ככל שנוקפים הימים. בתחילה, המיקוד מושם על תחומים של דאגה פיזית: שינה, אוכל וחימום נאות אך עד מהרה נוסף נדבך לא פחות חשוב, האחריות על חוסנו הנפשי של הרך הנולד. האם   להלביש בצבעים גבריים (שחור, כחול) או אולי   לפרוץ את המסגרות המקובלות ולתת לעצמך חירות אומנותית? לאיזה תכנים לחשוף את הפעוט, והאם הטלוויזה הדולקת תגרום לכך שהוא יסבול מהפרעות קשב וריכוז, יכשל בלימודיו ויפנה לכיתה מקדמת שתצייד אותו בתעודה מקצועית שתסלול את חייו לעולמים.....וואי, איזה פחד!.....הצורך שלי בשקט רגעי, בכמה דקות של מנוחה, סלל את דרכו של   הילד להיות ניצב בשוליה של החברה. המחשבות רודפות אותי: ללא רחם: אני מתיישב כבד נשימה מגודל האחריות, את רקותיי מפלחת הידיעה הבלתי ניתנת לערעור שהילד שלי, מחמל נפשי, שמעיר אותי בלילות ללא אבחנה ילחש לי בזעם בעוד פחות מעשור, "אבא אני שונא אותך, לא עשית כלום בשבילי". כלום? אני אשאל מבועת, כלום!!!! חצוף קטן, מי החליף לך חיתולים?! מי נ

ניסים משעל, הותר לפרסום, ידיעות אחרונות, 2011

ישראל היא מדינה שהוויתה ספוגה בפוליטיקה: מבזקים בכל חצי שעה, מהדורות חדשות הנפתחות בקולות סימפוניה נרגשת, פוליטיקאים שלא חדלים מלברבר מעל גלי האתר, עיתונות חוקרת ומוספים מייגעים בהם מתערטלים נבחרי הציבור בעצת יועצי תדמית שנונים וכמובן אירועים מאירועים שונים בהם מנופפים אלינו מעל במות ומלעיטים אותנו בקלישאות שעוברות ליד האוזניים וממשיכות הלאה. למרות זאת, כאשר ברדיו משמיעים את תרועת החדשות, אנו עוצרים את הנשימה ומחכים למוצא   פיו של הקריין בתקווה שאולי תבוא סוף סוף בשורה חדשה ורעננה שתסדוק את היום יום המוכר. יועצי התדמית למינהם שהלכו וחדרו לחיינו בעשרים השנים האחרונות שיכללו את הקלישאות לדרגה של אומנות, אט אט הפכו "מנהיגנו" לשיעתוקים של דמות המנהיג שנהגתה במוחם של פסיכולוגים מאחזי עיניים, שיצרו עבורנו את הדמות עליה אנו חולמים. דמות בוטחת, נחושה, המצוידת בחיוך אבהי ומחבק המטייח את המציאות הדורסנית בה אנו חיים. כך הפך שרון מגנרל קר רוח שקצר במקלעיו לא אחד ולא שניים לסבא רחום המלטף גדיים. ביבי נתניהו שכמעט והתבולל בימי שנותיו בארה"ב לנאמנם של הדתיים הלאומיים ושמעון פרס ה

מוריאל ברברי, אלגנטיות של קיפוד, כתר, 2006

כשפניתי ללימודים אקדמיים באוניברסיטת בן גוריון לאחר שירותי הצבאי, לא ממש ידעתי מה עומד מאחורי המילה "פילוסופיה". זו הייתה מילה די עמומה שהעלתה בתודעתי סטודנטים ממושקפים עם הבעה חולמנית הרוכנים על ספרים מאובקים. עם הגעתי לאוניברסיטה הדימוי העממי פינה את מקומו להתלהבות. בזה אחר זה נפתחו בפני שערים של ידע, שאלות שכלל לא העליתי בדעתי החלו לטרוד את מנוחתי ומשב רוח הנושא עימו תחושה של התעלות בידר את החמסין הבאר-שבעי. אחד מהקורסים הבלתי נשכחים שלקחתי היה מבוא לאסתטיקה שהועבר על ידי ד"ר עידו גייגר. בתחילה נרשמתי לקורס מטעמי נוחות, בלאוו הכי היו לי קורסים באותו יום והעדפתי לנצל את עצם שהותי באוניברסיטה. עד מהרה נוכחתי שהסוגיות שהועלו בקורס נוגעות לעצם הוויתי: מהי תפקידה של האמנות? מי מגדיר מהי יצירה אמנותית בעלת ערך?   האם לאמנות יש תפקיד בזירה הפוליטית?   האם היופי הוא ערך מוחלט או סובייקטיבי? כתביהם של הוגים   מוכרים כמו אפלטון, שילר וקאנט קיבלו קריאות חדשות ומרתקות, שהשפיעו עלי עמוקות. בינתיים חלפו כבר חמש שנים והעיסוק בפילוסופיה מדופלמת נדחק לקרן זווית, מידי פעם אני מוצ