חפש בבלוג זה

יעל הדיה, יום רביעי בערב, עם עובד 2011



אין זה סוד שתהליך ההורות כרוך, בצד השמחה וההתרגשות,  באינספור חששות ופחדים. האחריות המוטלת על כתפי ההורים החל מרגע ההפריה הולכת וגדלה ככל שנוקפים הימים. בתחילה, המיקוד מושם על תחומים של דאגה פיזית: שינה, אוכל וחימום נאות אך עד מהרה נוסף נדבך לא פחות חשוב, האחריות על חוסנו הנפשי של הרך הנולד. האם  להלביש בצבעים גבריים (שחור, כחול) או אולי  לפרוץ את המסגרות המקובלות ולתת לעצמך חירות אומנותית? לאיזה תכנים לחשוף את הפעוט, והאם הטלוויזה הדולקת תגרום לכך שהוא יסבול מהפרעות קשב וריכוז, יכשל בלימודיו ויפנה לכיתה מקדמת שתצייד אותו בתעודה מקצועית שתסלול את חייו לעולמים.....וואי, איזה פחד!.....הצורך שלי בשקט רגעי, בכמה דקות של מנוחה, סלל את דרכו של  הילד להיות ניצב בשוליה של החברה.

המחשבות רודפות אותי: ללא רחם: אני מתיישב כבד נשימה מגודל האחריות, את רקותיי מפלחת הידיעה הבלתי ניתנת לערעור שהילד שלי, מחמל נפשי, שמעיר אותי בלילות ללא אבחנה ילחש לי בזעם בעוד פחות מעשור, "אבא אני שונא אותך, לא עשית כלום בשבילי". כלום? אני אשאל מבועת, כלום!!!! חצוף קטן, מי החליף לך חיתולים?! מי ניקה אחרי שהקאת על השטיח החדש?? מי?? תענה!!!! הוא מצידו  יפתור אותי במבט מזלזל, "זו כנראה הדמנציה אבא אתה מאבד את זה....אפשר 100 ש"ח אני יוצא עם חברים, אולי פשוט תירגע, תעבוד פחות", הוא  אומר לי בנונשלנטיות ומפנה אלי את הגב בעודו יוצא מצחקק עם חבריו לבילוי בו הם ישתו את עצמם לדעת.  אני מקיץ בבהלה, שטוף זיעה מנסה לשב להחזיר את נשימתי לאיתנה. אני מאמין שחלומות מעין אלו טורדים לא מעט הורים צעירים וזו המציאות היום יומית של עוד הורים רבים שנאלצים להתמודד עם ילדיהם המאשימים אותם בכל תחלואיהם.

יעל הדיה בספרה האחרון, רביעי בערב (עם עובד, 2011) נוגעת בנימים חשופים  אלו ולא מרפה לכל אורך ארבע מאות העמודים המאכלסים את ספרה האחרון. אין ספק שתחושת הכאב והאימה  שנפתחת בתחילת הספר תמשיך לעטוף אתכם לכל אורכו של הרומן החותך בבשר החי ללא רחמים.

במרכז הספר ניצבים ארבע זוגות הפונים לטיפול קבוצתי המטפל במפגש הלא פשוט שבין הורים לילדיהם. זוג נוברישים מראשון לציון המתמודדים עם התבגרותה המינית של ילדתם הצעירה ובבעיות האכילה של ילדתם הבוגרת. זוג לא מתפקד שעדיין לא סיים להתבגר ובנם הסובל מהפרעות התנהגות קשות, אישה הסובלת מעודף משקל ומתקשה ליצור קשר עם ילדה. ועוד כהנה וכהנה אומללים המתכנסים בחדר הטיפולים ומחפשים מזור לנשמותיהם המיוסרות. עמוד אחר עמוד נחשף הקורא לטרגדיות שהיו מנת חלקם של הגיבורים בילדותם. בפסמיזם בוטה מראה הדיה שהגיבורים לא מצליחים לברוח מהתבניות ששירטטו להם הוריהם בילדותם שלהם. תיאוריה של הדיה השרו עלי תחושה קשה שאני קורא טרגדיה יוונית  בה הגיבורים שבויים בתוך תבניות מובנות ולכן על אף ניסיונותיהם החוזרים ונשנים  אין ביכולתם לצאת מנופי ילדותם שלהם, השבים ועולים ללא הרף ולמעשה מחשקים אותם בכל פעולותיהם, מה שמוביל פעם אחר פעם לתסכול וייאוש.

לאורך הדפים עטפה אותי אווירה של אימה מכשפת, הזדעזתי והמשכתי לקרוא  וחוזר חלילה. חיכיתי בהתרגשות לעמוד הבא מתוך רצון לחשוף עוד ועוד שכבות בנשמותיהם המיוסרות של המטופלים, זו הייתה חוויה של התמכרות בלתי רגילה לדחף של מציצנות לנפשו של הזולת.  במלאכת מחשבת המהווה מופת ספרותי מצליחה הדיה לעמת את הקורא שוב ושוב עם גיבורי הסיפור. הדמויות נבנות לאורכו של הסיפור בצורה כה מורכבת עד שהסטריוטיפים הישנים של הצלחה, חד הוריות והומוסקסואליות מאבדות מתוקפן ונראות כלא רלוונטיות ואת מקומן תופסת נקודת מבט מורכבת אשר מחד מביטה למציאות בלבן שבעיניים ומאידך מעניקה לה חמלה הנובעת מההכרה  שבשבריריות של המציאות האנושית ובפער הקיים בין הדימוי החיצוני שלנו לבין חיינו האמיתיים.

לסיכום, רביעי בערב, מתאפיין בשפה בוטה הקשה לפעמים לקריאה, אולם יש בו מעל הכל ביטוי ליכולת לשמוע את התנודות התת קרקעיות של החברה הישראלית ולתאר אותן כססמוגרף רגיש במיוחד. התוצאה היא רומן מטלטל הפורט על הפחדים הקמאיים שלנו, יחסנו עם הורינו ועם ילדנו. מומלץ בחום, למעט לזוגות הנמצאים בצומת הדרכים בה הם צריכים להחליט האם פניהם להרחבת המשפחה.



ניסים משעל, הותר לפרסום, ידיעות אחרונות, 2011


ישראל היא מדינה שהוויתה ספוגה בפוליטיקה: מבזקים בכל חצי שעה, מהדורות חדשות הנפתחות בקולות סימפוניה נרגשת, פוליטיקאים שלא חדלים מלברבר מעל גלי האתר, עיתונות חוקרת ומוספים מייגעים בהם מתערטלים נבחרי הציבור בעצת יועצי תדמית שנונים וכמובן אירועים מאירועים שונים בהם מנופפים אלינו מעל במות ומלעיטים אותנו בקלישאות שעוברות ליד האוזניים וממשיכות הלאה. למרות זאת, כאשר ברדיו משמיעים את תרועת החדשות, אנו עוצרים את הנשימה ומחכים למוצא  פיו של הקריין בתקווה שאולי תבוא סוף סוף בשורה חדשה ורעננה שתסדוק את היום יום המוכר. יועצי התדמית למינהם שהלכו וחדרו לחיינו בעשרים השנים האחרונות שיכללו את הקלישאות לדרגה של אומנות, אט אט הפכו "מנהיגנו" לשיעתוקים של דמות המנהיג שנהגתה במוחם של פסיכולוגים מאחזי עיניים, שיצרו עבורנו את הדמות עליה אנו חולמים. דמות בוטחת, נחושה, המצוידת בחיוך אבהי ומחבק המטייח את המציאות הדורסנית בה אנו חיים. כך הפך שרון מגנרל קר רוח שקצר במקלעיו לא אחד ולא שניים לסבא רחום המלטף גדיים. ביבי נתניהו שכמעט והתבולל בימי שנותיו בארה"ב לנאמנם של הדתיים הלאומיים ושמעון פרס החתרן הבלתי נלאה לדמות רודפת שלום המשרה סביבה נועם ופייסנות.

הצופה הביקורתי מרגיש פעם אחר פעם כיצד משדרי הטלוויזיה וכתבות הרדיו מלעיטים עליו דימויים שכל קשר בינם לבין המציאות מיקרי בהחלט, ולכן גם בתקופה בה אנו נהנים משלל ערוצים ועיתונים קיים קושי של ממש לקבל מידע מהימן ומאוזן, שלא נרקח בחדרים ממוזגים של תדמיתנים כאלו ואחרים השותלים במהדורות השונות את מסריהם / כזביהם. בתקופה בה העיתונות הולכת ונעשית מגוייסת יותר ויותר (ראו לדוגמא את המוסף הכלכלי של עיתון מעריב שהפך לאחרונה לשופרו של נוחי דנקנר) קשה למצוא עיתונות בועטת הרוצה לחשוף בפני האזרחים את המציאות הסובבת (עד כמה שניתן), אולם מידי פעם מגיחים לחיינו עיתונאים כמו מיקי רוזנטל, עודד שחר וניסים משעל המראים לנו שעיתונאות חצר איננה מהווה גזרת גורל שאין לחמוק ממנה.

ספרו של ניסים משעל, "הותר לפרסום",  מתחקה אחר שלושים שנות קריירה עיתונאית בה פגש משעל את מנהיגנו  בעלייתם ובשקיעתם, באינספור אירועים, ארוחות שלא לציטוט ותדרוכים טלפונים. השנים חיספסו את משעל שהפך בהדרגה לאחד מהעיתונאים הנחושים המזרים את  איימתם אפילו על שועלי קרבות ותיקים כפואד בן אליעזר ואריה דרעי. בספרו מתוארים הפוליטיקאים המוכרים מזוויות שפחות זוכות לסיקור. ברגעים אינטימים שלפני התוכנית, במזנון הכנסת וברגעי המשבר בהם זחיחותם מפנה את מקומה למבוכה המשתלטת עם בואה של הנפילה הבלתי נמנעת בחיי פוליטיקאי.  

כמו בתוכניות הטלוויזיה אותן הנחה לאורך השנים (מוקד, משעל חם, פגוש את העיתונות) כך גם  ספרו מתאפיין בחדות ובישירות שפעמים רבות גובלת בגסות ובקוצר רוח. התעמרותו  של משעל במרואייניו  יצרה בי תחושה של אי נוחות. לא פעם עמידתו אל מול המרואיינים הובילה את דמיוני אל  הקוליסאום הרומי, בו הקהל צמא הדם זועק ומבקש לראות את דם הנצים מותז על דפנות הרחבה. רוח זו שאפיינה את תוכניותיו אך הולכת ומתחדדת כאשר אנו צופים  ביאיר לפיד וחבורתו המחוייכת המתארת את הזירה הפוליטית כמתקן נדנדות מנומנם בלונה פארק חרדי בפאתי אלעד.

ספרו של משעל מרובה אנקדוטות מעניינות ומאירות עיניים על הפוליטיקה הישראלית. הקריאה בו מזכירה מפעלים ספרותיים אחרים עליהם חתום משעל (כמו "ואלו שנות" ).  הייתי אומר שמדובר באלבום יפה, אך חסר עומק. לאורך שלוש מאות העמודים לא מצאתי  ניתוחים מעמיקים אשר כה מצופים מעיתונאי בכיר כמשעל, כמו כן על אף השם המתיימר "הותר לפרסום" אין בספר שום ידיעה  של ממש שניתן להגדירה כסקופ עיתונאי שלא נידון זה מכבר מעל לכל במה אפשרית. ככלל, כל הקטעים המופיעים בספר  שודרו לאורך השנים בתוכניותיו הפופולאריות  של משעל ולכן יש לראות בשם "הותר לפרסום" גימיק מכירות הגובל בהטעיית הציבור.

נקודת האור המרכזית בספר, "הותר לפרסום", מצויה בהצצה הנדירה המאפשר משעל  לעולמו של עיתונאי בכיר. הקורא שאיננו מורגל בעולם התקשורת נחשף לאורך הספר למהלכים העיתונאיים העומדים מאחורי השידור, לטריקים הקטנים ההופכים את משעל לאחד מהעיתונאים המובילים בישראל. משעל חושף את קשריו עם אנשי המנהלה, יחסי הקח-תן עם הפוליטיקאים הבכירים, אופן הכנת הראיון, העמידה בלחצים, התחקירים ועוד כהנה וכהנה. דווקא פרטים אלו הנקראים בין השורות ונדחקים לקרן זווית מהווים  לדעתי את גולת הכותרת של הספר.

לסיכום, ספרו של משעל מצליח לחשוף בפני הקורא פן נוסף בתדמית המהונדסת של מנהיגי ישראל. חובבי הפוליטיקה והאקטואליה  יראו בו בעיקר  אלבום זיכרון, המעלה נשכחות מתהומות הפוליטיקה הישראלית. אולם  לאלו שהפוליטיקה איננה מהווה את לחם חוקם הספר יוכל לשמש כמפה ראשונית הפותחת פתח לעולם מסקרן הקובע במידה רבה את גורלנו.

מוריאל ברברי, אלגנטיות של קיפוד, כתר, 2006



כשפניתי ללימודים אקדמיים באוניברסיטת בן גוריון לאחר שירותי הצבאי, לא ממש ידעתי מה עומד מאחורי המילה "פילוסופיה". זו הייתה מילה די עמומה שהעלתה בתודעתי סטודנטים ממושקפים עם הבעה חולמנית הרוכנים על ספרים מאובקים. עם הגעתי לאוניברסיטה הדימוי העממי פינה את מקומו להתלהבות. בזה אחר זה נפתחו בפני שערים של ידע, שאלות שכלל לא העליתי בדעתי החלו לטרוד את מנוחתי ומשב רוח הנושא עימו תחושה של התעלות בידר את החמסין הבאר-שבעי. אחד מהקורסים הבלתי נשכחים שלקחתי היה מבוא לאסתטיקה שהועבר על ידי ד"ר עידו גייגר. בתחילה נרשמתי לקורס מטעמי נוחות, בלאוו הכי היו לי קורסים באותו יום והעדפתי לנצל את עצם שהותי באוניברסיטה. עד מהרה נוכחתי שהסוגיות שהועלו בקורס נוגעות לעצם הוויתי: מהי תפקידה של האמנות? מי מגדיר מהי יצירה אמנותית בעלת ערך?  האם לאמנות יש תפקיד בזירה הפוליטית?  האם היופי הוא ערך מוחלט או סובייקטיבי? כתביהם של הוגים  מוכרים כמו אפלטון, שילר וקאנט קיבלו קריאות חדשות ומרתקות, שהשפיעו עלי עמוקות. בינתיים חלפו כבר חמש שנים והעיסוק בפילוסופיה מדופלמת נדחק לקרן זווית, מידי פעם אני מוצא את עצמי שקוע בהרהורים בשאלות בהם דנו בקורס, אולם אלו רגעים בודדים וקצרי מועד.

ספרה של מוריאל ברברי, אלגנטיות של קיפוד (כתר, 2006) החזיר אותי לכיתתו של גייגר ולעיסוק בתפקידה של האומנות. במרכזו של החיבור עומדות שלוש דמויות: מישל (רנה)- שוערת בשנות החמישים לחייה המסתירה את עולמה הפנימי מפני באי הבית עליו היא מופקדת. פאלומה, נערה חולמנית בעלת נטיות אובדניות המצליחה במבטה המצמית לחשוף את דו הפרצופיות המאפיינת את המעמד הבורגני במערב אירופה. קאקורו- מיליונר יפאני שעובר לגור בבניין הפריזאי ופותח בפני רנה ופאלומה צוהר לתרבות היפאנית. כל אחת משלושת הדמויות מייצגת  בדרכה הייחודית  אאוט-סיידריות  מהסדר החברתי הקבוע. שלושתן קוראות תיגר על הקיטלוגים החברתיים, על התפקידים הנגזרים על כל אחד ואחת מתוקף ההיררכיה המעמדית הנשענת על כסף ויוקרה. מחיקתן של ההגדרות המובנות, הבאות להסביר את העולם בפשטנות של שחור ולבן, עניים ועשירים, תרבותי ושאינו תרבותי פותחת את עיני הקורא ומציגה לפניו מציאות אלטרנטיבית הנסתרת בדרך כלל מן העין. לאורך הספר מתגלה שהגינונים המעודנים נמצאים דווקא בקרב עובדי המנהלה החיים בתחתית הסולם החברתי בעוד שמתחת למהוגנותם של העשירים מסתתרת ריקנות תרבותית וערכית. הערבוביה עליה שוקדת ברברי מראה לקורא שוב ושוב שההגדרות המוכרות הבאות לקטלג את ההוויה למסגרות קשיחות, למעשה מסמאות את עיניו ומובילות אותנו להכרה מעוותת של ההוויה האנושית שאיננה נכנעת להגדרות קשיחות ומסרסות.

שוערת הבנין, המהווה עבור דיירי הבית לא יותר מאינסטרומנט דקורטיבי או לכל היותר ככלי למילוי צרכים מיידים מתגלה לאורכו של הסיפור כאישה בעלת שיעור קומה, המתחבטת שוב ושוב בתפקידה של האמנות במציאות החיים האנושית. בשפה בהירה וקולחת הרוויה באנקדוטות משעשעות מצליחה ברברי לשים בפי גיבוריה פילוסופיה סדורה המאירה באור מעניין את תפקידה של האמנות בהוויה היום יומית. עבור ברברי האמנות הטובה על שלל סוגיה (ציור, מוזיקה, ספרות, שירה) היא השתקפות של ממד נצחי בחיי היום יום, "אלה החיים, הרבה ייאוש אבל גם כמה רגעים של יופי, שבהם הזמן הוא לא אותו הזמן. כאילו הצלילים של המוזיקה יוצרים מין סוגרים בזמן, הפוגה, מקום אחר שהוא בכל זאת כאן, 'תמיד' שהוא בתוך ה'לעולם לא'" (עמ' 321). במילים כה פשוטות מצליחה ברבי שמלבד עיסוקיה הספרותיים היא גם מרצה לפילוסופיה, להעביר לקורא את תפיסת הגאון הקאנטיאנית, הגאון החורג מעבר לקונקרטי ונוגע ביצירתו בממד נצחי ונשגב.

 לסיכום, ספר מצווין המשלב בחן פילוסופיה, ביקורת חברתית חדה ופרוזה מצויינת הכתובה בצורה אוורירית המאפשרת לקורא להנות מאוויר פסגות של יצירה ספרותית בעלת ערך תרבותי-חברתי. אני ממליץ בחום ומחכה בשקיקה לספרים נוספים פרי עטה של הסופרות המוכשרת ובעלת המעוף, מוריאל ברברי.