אין זה סוד שתהליך ההורות כרוך, בצד השמחה וההתרגשות, באינספור חששות ופחדים. האחריות המוטלת על כתפי ההורים החל מרגע ההפריה הולכת וגדלה ככל שנוקפים הימים. בתחילה, המיקוד מושם על תחומים של דאגה פיזית: שינה, אוכל וחימום נאות אך עד מהרה נוסף נדבך לא פחות חשוב, האחריות על חוסנו הנפשי של הרך הנולד. האם להלביש בצבעים גבריים (שחור, כחול) או אולי לפרוץ את המסגרות המקובלות ולתת לעצמך חירות אומנותית? לאיזה תכנים לחשוף את הפעוט, והאם הטלוויזה הדולקת תגרום לכך שהוא יסבול מהפרעות קשב וריכוז, יכשל בלימודיו ויפנה לכיתה מקדמת שתצייד אותו בתעודה מקצועית שתסלול את חייו לעולמים.....וואי, איזה פחד!.....הצורך שלי בשקט רגעי, בכמה דקות של מנוחה, סלל את דרכו של הילד להיות ניצב בשוליה של החברה.
המחשבות רודפות אותי: ללא רחם: אני מתיישב כבד נשימה מגודל האחריות, את רקותיי מפלחת הידיעה הבלתי ניתנת לערעור שהילד שלי, מחמל נפשי, שמעיר אותי בלילות ללא אבחנה ילחש לי בזעם בעוד פחות מעשור, "אבא אני שונא אותך, לא עשית כלום בשבילי". כלום? אני אשאל מבועת, כלום!!!! חצוף קטן, מי החליף לך חיתולים?! מי ניקה אחרי שהקאת על השטיח החדש?? מי?? תענה!!!! הוא מצידו יפתור אותי במבט מזלזל, "זו כנראה הדמנציה אבא אתה מאבד את זה....אפשר 100 ש"ח אני יוצא עם חברים, אולי פשוט תירגע, תעבוד פחות", הוא אומר לי בנונשלנטיות ומפנה אלי את הגב בעודו יוצא מצחקק עם חבריו לבילוי בו הם ישתו את עצמם לדעת. אני מקיץ בבהלה, שטוף זיעה מנסה לשב להחזיר את נשימתי לאיתנה. אני מאמין שחלומות מעין אלו טורדים לא מעט הורים צעירים וזו המציאות היום יומית של עוד הורים רבים שנאלצים להתמודד עם ילדיהם המאשימים אותם בכל תחלואיהם.
יעל הדיה בספרה האחרון, רביעי בערב (עם עובד, 2011) נוגעת בנימים חשופים אלו ולא מרפה לכל אורך ארבע מאות העמודים המאכלסים את ספרה האחרון. אין ספק שתחושת הכאב והאימה שנפתחת בתחילת הספר תמשיך לעטוף אתכם לכל אורכו של הרומן החותך בבשר החי ללא רחמים.
במרכז הספר ניצבים ארבע זוגות הפונים לטיפול קבוצתי המטפל במפגש הלא פשוט שבין הורים לילדיהם. זוג נוברישים מראשון לציון המתמודדים עם התבגרותה המינית של ילדתם הצעירה ובבעיות האכילה של ילדתם הבוגרת. זוג לא מתפקד שעדיין לא סיים להתבגר ובנם הסובל מהפרעות התנהגות קשות, אישה הסובלת מעודף משקל ומתקשה ליצור קשר עם ילדה. ועוד כהנה וכהנה אומללים המתכנסים בחדר הטיפולים ומחפשים מזור לנשמותיהם המיוסרות. עמוד אחר עמוד נחשף הקורא לטרגדיות שהיו מנת חלקם של הגיבורים בילדותם. בפסמיזם בוטה מראה הדיה שהגיבורים לא מצליחים לברוח מהתבניות ששירטטו להם הוריהם בילדותם שלהם. תיאוריה של הדיה השרו עלי תחושה קשה שאני קורא טרגדיה יוונית בה הגיבורים שבויים בתוך תבניות מובנות ולכן על אף ניסיונותיהם החוזרים ונשנים אין ביכולתם לצאת מנופי ילדותם שלהם, השבים ועולים ללא הרף ולמעשה מחשקים אותם בכל פעולותיהם, מה שמוביל פעם אחר פעם לתסכול וייאוש.
לאורך הדפים עטפה אותי אווירה של אימה מכשפת, הזדעזתי והמשכתי לקרוא וחוזר חלילה. חיכיתי בהתרגשות לעמוד הבא מתוך רצון לחשוף עוד ועוד שכבות בנשמותיהם המיוסרות של המטופלים, זו הייתה חוויה של התמכרות בלתי רגילה לדחף של מציצנות לנפשו של הזולת. במלאכת מחשבת המהווה מופת ספרותי מצליחה הדיה לעמת את הקורא שוב ושוב עם גיבורי הסיפור. הדמויות נבנות לאורכו של הסיפור בצורה כה מורכבת עד שהסטריוטיפים הישנים של הצלחה, חד הוריות והומוסקסואליות מאבדות מתוקפן ונראות כלא רלוונטיות ואת מקומן תופסת נקודת מבט מורכבת אשר מחד מביטה למציאות בלבן שבעיניים ומאידך מעניקה לה חמלה הנובעת מההכרה שבשבריריות של המציאות האנושית ובפער הקיים בין הדימוי החיצוני שלנו לבין חיינו האמיתיים.
לסיכום, רביעי בערב, מתאפיין בשפה בוטה הקשה לפעמים לקריאה, אולם יש בו מעל הכל ביטוי ליכולת לשמוע את התנודות התת קרקעיות של החברה הישראלית ולתאר אותן כססמוגרף רגיש במיוחד. התוצאה היא רומן מטלטל הפורט על הפחדים הקמאיים שלנו, יחסנו עם הורינו ועם ילדנו. מומלץ בחום, למעט לזוגות הנמצאים בצומת הדרכים בה הם צריכים להחליט האם פניהם להרחבת המשפחה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה