דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מוצגים פוסטים עם התווית רומן

שבע מידות רעות- מאיה ערד צוללת למעמקי הביצה האקדמית

העדינות מאת דויד פואנקינוס- קפיצה קטנה לפריז

לוקח לי זמן להיכנס למצב רוח חופשתי. שני כוחות מתנגשים בי הרצון למצות את הרגע, לתת משמעות ולהרגיש שהזמן לא חולף לו בסתמיות. אך מאידך למי יש כוח או רצון להפוך את ימי החופשה הקצרים לשעות של עבודה, סיכומים ומחשבות גבוהות. אחרי חמישה ימים התגלה הסדק בדמות ספריית רחוב הממוקמת בפארק הלאומי של רמת גן. לצד אנציקלופדיות מצהיבות הגעתי לספר  העדינות (כתר, 2012) מאת  דויד פואנקינוס . הספר גאל אותי מספרי עיון שכבר לא היה בי כוח לקרוא, מעלילות סבוכות וממודלים שהופכים את החופשה למסע אלונקות של צבירת ידע.  דויד פואניקוס כובש את הסצינה הספרותית בצרפת ב-44 שנותיו פירסם דויד פואנקינוס 18 ספרים שהתקבלו בהתלהבות רבה בצרפת מולדתו וברחבי העולם. תוך זמן קצר יצירותיו תורגמו ליותר מעשרים שפות, זכו לעיבודים  קולנועיים ועיטרו את מחברם בפרסים רמי מעלה בסצינה הספרותית. במוקד יצירתו ניצבת החוויה האנושית המרתקת ביותר, יחסים. בין אדם לעצמו, בין אדם לזולתו ובעיקר בן אדם לזוגתו הממשית או המדומיינת. זו לא הפעם הראשונה שאני מתוודע ליצירתו שכבר תורגמה לעברית בעבר על ידי המתרגמת לי עברון. לסקירת ספרו, תעל...

מחירו של הניצחון הצבאי, מנצחת, ישי שריד

  אי שם בימי האינתיפאדה השנייה השתתפתי בכיתורה של העיר טול-כרם, ישבנו בבתים חצי בנויים השולטים על העיר. תצפתנו על נקודות חשודות, ירינו מעת לעת ובעיקר שמרנו על עצמנו. באחד הלילות עמדתי כשומר בחלון הבית בו שהינו. באמצעי ראיית הלילה ניסיתי לאתר נקודות חשודות, אך כמו שמאיר אריאל כתב עשרות שנים קודם לכן, " הלוך חזור עם המשקפת שנמשכת לירח כמו הים אך שום תנועה אינה נראית ". סמל המחלקה, יותם, ערך סבב בין העמדות ניגש אלי ושאל לשלומי. "אני בסדר, הפרדתי גוף מנפש...אתה רק רואה פה קליפה ריקה אני נמצא במקומות אחרים. אתם יכולים לעשות בי מה שאתם רוצים, אבל זה לא אני". הוא הביט בי במבט מבוהל, למחרת כבר יצאתי הביתה עם הנגמ"ש שביצע ריענון של ציוד ולוחמים. לרגע קט הרגשתי שרואים אותי את המצוקה בה הייתי נתון, אך מעבר למתן אישור ליציאה בהולה לא היו בידיו כלים להתמודדות עם מצבי המדרדר. שנינו ידענו שזו הפוגה קצרה ושבעוד יומיים שלושה נשוב לאותה סיטואציה, הניתוק החלקי היה כמו אקמול לגידול סרטני ממאיר. משחיקה ליעילות מיקסום ערכו של הלוחם בשדה הקרב שחיקה וניתוק בסיטואציות של סטרס קרב...

אי שם בינות לאורות הכרך ולהמון הסואן ממתינה לה אהבה שמחכה להתגלות

כבר שנים רבות שאינני מצוי בעולם הדייטים, מרבית חברי כבר במערכות יחסים ארוכות וסיפורים רומנטיים מגיחים לעולמי בעיקר דרך סדרות וסיפורים המבליחים מעת לעת משידורי הטלוויזיה והרדיו. משום שנטיית הלב שלי היא למשבריות, בכל פעם שספר בעל שם או מראה רומנטי מביט בי ממדפי הספריה וממערומי המבצעים בחנויות הספרים אני מרחיב את צעדי. אולם לכל כלל יש גם   יוצא מן הכלל וכך כשבזווית העין ראיתי את ספרו של אריאל צבר, אהבה בלב העיר-תשע סיפורים ניו-יורקים (שוקן,2013), שיניתי ממנהגי ועצרתי לכמה שניות.  למה בחרתי הפעם לעצור? כי אריאל צבר איננו משתייך לז'אנר הקבוע של סופרים הכותבים סיפורת רומנטית. כתיבתו אינה שבלונית, יש בו רגישות נדירה לניואנסים ובאופן מעורר השתאות הוא מצליח לחבר בין הממד האישי לממד החברתי הרחב יותר. ספרו הקודם, גןהעדן של אבי (שוקן,2009) , השאיר עלי רושם רב. ללא יומרות או אמצעים ספרותיים מורכבים הצליח אריאל בספרו הקודם להתחקות אחר מסע התקרבות בין בן לאביו. ממקור של בושה וזרות הופך האב למקור לגאווה וזאת הודות למסע האישי שערך   מכפר קטן בכורדיסטאן לקתדרות מדופנות העץ של ...

אני ישנה, וליבי ער; קול דודי דופק, פתחי-לי אחותי רעייתי- החיפוש המתמיד אחר משמעות

עשרות רבות של ישובים מעטרים את הרי השומרון ויהודה, ממרחק נוצצים גגותיהם האדומים המבשרים את הגשמתו של החלום הישראלי של בית צמוד קרקע עם גינה וחניה. מנותקים מסביבתם, מגודרים ומוקפים בכבישים עוקפים המאפשרים להם לקיים קיום נפרד המשלב בין בורגנות הומוגנית לאידאליזם משחרר.   כמו הקיבוצים בשעתם גם כאן דור המייסדים ראה את עצמו כחיל חלוץ הבא לכונן חברת מופת, אך ככל שחלפו השנים את מקומה את האידאולוגיה החליפה התברגנות הומוגנית, המקדשת פחות את החברה ואת חזון הגאולה  ויותר את התנאים החומריים. את שבילי הפטרול החליפו רחובות הולנדים מרוצפים ופינות חמד לחברים בלבד עיטרו את המדרונות הטרשיים. אט אט   התפתחה לה חברה נפרדת ומבודדת שרק בניה עוברים בשעריה. קיומה   המקביל המתקיים אך קילומטרים בודדים ממרכזי הערים של ישראל הסעיר את דמיונם של יוצרים רבים שניסו לחדור מבעד לקלישאות ולסטיגמות ולחשוף מה מתקיים במרחק נגיעה מתל אביב. סקרנות זו הובילה להגחת יצירותיהם של אסף גברון, הגבעה (ידיעות ספרים,2013), הארץ שמעבר להרים של ניר ברעם (עם עובד, 2016).לגבולות של   רונית רפ,  (עם עובד...

גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע

אביגדור המאירי זכה לתהילה הודות לשירו, מעל פסגת הר הצופים , שגירסתו המסורסת בביצועו של יהורם גאון הפכה  לנכס צאן ברזל בציבוריות הישראלית. אולם בעלי זיכרון היסטורי או מאזיניו תרותי העיניים ערן סבאג (חיים של אחרים) יודעים שאביגדור המאירי הוא למעשה אחד מהסופרים הפוריים שהביאו לקורא העברי את אימי מלחמת העולם הראשונה מעדות ראשונה. חוויותיו כקצין בצבא האוסטרו-הונגרי בחזית ובשבי הרוסי מתוארות בספריו , השיגעון הגדול ו בגיהנום של מטה (קולות, 1989). שניהם נכתבו במקור בעברית כבר בשנות השלושים של המאה ה-20, והיוו למעשה נציגיה העבריים של הסוגה האנטי-מלחמתית שפרחה באותה העת  כדוגמת ספרו של רמרק,   "במערב אין כל חדש"  , סיפורו הקצר של היינריך בל, "כשהמלחמה פרצה" וכמובן הספר המונטומנטאלי "החיים בקבר" של סטארטיס מירבלס.  במוקד העלילה  ניצבים המאירי ושלושת חייליו: פאלי ההונגרי, מרגלית תלמיד הישיבה שהתפקר ולאצי הצועני התמים מגיעים יחדיו למחנה שבויים ומשם ממשיכים יחדיו במסעם המשותף על פני אלפי קילומטרים מערבות אוקראינה ועד מעמקי סיביר. במסעה עוברת החבורה ממחנה שב...

אורות באפלה- מירי רוזובסקי שולחת קרני אור במציאות הבורגנית

המזוודות פתוחות ולאט לאט נערמים בהם הבגדים, כלי הרחצה וקצת נשנושים הנדחקים במעמקי המזוודה.   לאחר פעולות הדחיסה המתבקשות והמעבר החוזר ונשנה אחר הרשימה המונחת בסמיכות מגיעה השלב הקשה, איזה ספר לקחת   לחופשה? מצד אחד זו בכל זאת חופשה והסיכוי שאקרא ספרי עיון בהם אוכל להתרכז הינו קטן (היו שנים שהייתי לוקח עימי ספרי הגות כבדי משקל ומתאכזב שלא הצלחתי להביא את עצמי לידי העמקה בהם), מצד שני ספרות טיסות קלאסית משאירה בי תחושה של ריקנות מעין זלילה מהירה במקדונלדס שאינה משאירה רשמים מיוחדים עם תומה. כדי לצאת ידי חובה הכנסתי בזה אחר זה מספר ספרי קריאה וסגרתי את תיק הנסיעות. אולם כאשר הגענו לשדה התעופה לא יכולנו לעמוד בפיתוי ונכנסנו לחנות הספרים שבבית הנתיבות, אני יכול לשוטט שעות בין המדפים ולהנות רק מדפדוף אולם השעה דחקה ואז הגיח לנגד עינינו ספרה החדש של   מירי רוזובסקי, כמו לשבור אור (זמורה ביתן, 2017). השנים שעברו בין ספריה הקודמים, פעם בחיים (זמורה ביתן, 2009) אותה אהבה כמעט ( זמורה ביתן ,2005), כל הדרך הביתה (עם עובד, 2001) רק חיזקו את תחושת הסקרנות ליצירה כנה, מושחזת ומטלט...

כוחה של אהבה הסמויה מן העין

התרבות הפופולרית מבית מדרשה ההוליוודי הרגילה אותנו לבחון אהבה- והתאהבות באמצעות חלוקן המלאכותית לשלושה חלקים קבועים: התאהבות, קושי במימוש הכרוך בייסורי גוף ונפש ולבסוף איחוד מרגש המוביל אותנו אל עבר הכתוביות היורדות על המסך בליווי מוזיקה מתקתקה. מיצגיו הנאמנים של הז'אנר הנרטיבי הזה הם השחקנים: יו גרנט וג'וליה רוברטס שסרטיהם הרומנטיים נראים כרפרודוקציות זהות המקשות על זיהויים (אני שב ומתבלבל בין נוטינג היל לבין ארבע חתונות ולוויה אחת). לעומתם ניצבים סרטיו של וודי אלן, "ויקי כריסטינה ברצלונה", "חצות בפריז" או "לרומא באהבה". המביאים לצופה נרטיב  בו הדמויות אינן מתנהגות על פי תרחיש ידוע מראש אלא הן מטלטלות בין מגוון רחב של התנהגויות שלעיתים נעדרות כל היגיון. דמויותיו  אנושיות ומורכבות ולכן לעיתים הן פועלות באופן מעורר השתאות בעיקר בכל הקשור למעשים המובילים לחורבנם האישי. כניסתן התכופה של דמויות משנה מקשה על מתיחת קו עלילתי לנארי אלא הצופה נזרק פעם אחר פעם לדרכים צדדיות המשלבות בין הווה לעבר, בין משאלות לב למציאות. ובעיקר יש לציין את ויקי כריסטינה ...

החתונות שלהם הסיפור שלנו

שנים נמנעתי מלשוב לספרי פרוזה שכבר קראתי. שטף הספרים המציף את חנויות הספרים, מחזק בי תחושות של החמצה, עוד לא סיימתי לקצור את היבול והינה כבר המדפים עמוסים בסיפורת חדשה ורעננה.  לכן באופן עקבי נמנעתי מלשוב לספרים שכבר עברו מתחת לעיני הפקוחה, אולם משום שרבים מהם השאירו בי חותם כאשר אני  עובר בין המדפים ידי מלטפות אותם  כלטיפות של אהובים וותיקים שכבר עברו דרכים ארוכות יחדיו. למרות הכלל שגזרתי על עצמי שלא לטבוע בנוסטלגיה ולשוב לספרי העבר, כאשר הבחנתי בספר הביכורים של הסופרת, דורית רביניאן, הפרתי את דיברתי ולקחתי אותו בשתי ידיי. ספרה, החתונות שלנו (עם עובד,1999), שראה אור לפני כשני עשורים בהיותה בת 27 שנים בלבד מהווה לדעתי צומת דרכים בסיפורת העברית וזאת משני טעמים מרכזים.  ראשית הוא מגולל את סיפורה של משפחה קשת יום הגרה בשיכוני גבעת אולגה, בני המשפחה אינם עסוקים בגדולות ונצורות. אלא חייהם הינו סיפור בראש ובראשונה של מהגרים המגיעים לישראל מפרס ומנסים להשתלב בחברה הסובבת, תוך הליכה על חבל דק בין שימור לשינוי. ניסיונותיהם להתאים את תרבותם, את שפתם ואת חלומותיהם למרחב...

דרמה בכביש 57 מערב

בקיץ 2006 בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, כאשר צפון הארץ טווח בטילי החיזבאללה ואוגדות צה"ל התבוססו בכפרי דרום לבנון, גויסתי גם אני אך בשונה מחברי שחצו את קו הגבול נשארתי בשטחי הכינוס העורפיים וכך בעודם צועדים לתוככי הכפרים הלבנונים ומחפשים בנרות אויב שניתן להתמודד עמו בקרב הכרעה, אני ביצעתי אי אלו משימות עורפיות אך זמני עמד לרשותי וכך בין אזעקה לאזעקה התחלנו אני וזוגתי לחפש מגורים משותפים בעיירת החוף הצפונית נתניה. לאחר אותו קיץ עברנו לגור במרכזה של העיר בין אינספור בתי קפה בסגנון צרפתי ושירותי הכרויות בשפה הרוסית. נתניה של 2006 הייתה עיר שבה בשעות הליל  הפשע משתולל ברחובות (היינו עדי שמיעה לחיסול חשבונות שהתרחש ממש בחצר ביתנו) אך בשעות בוקר נוחתת עליה שלווה ייחודית המאופיינת בעשרות גמלאים השותים בנחת אספרסו טרי ונהנים מקרואסון חמאה מהביל בעודם צופים ללא דאגות במזרקה שבמרכז הכיכר. על אף שחלף לו כמעט עשור עדיין יש לי פינה חמה לחוף הים, לבתי הקפה, למאפיות, לשוק הססגוני וכמובן לטיילת שניתן ללכת בה שעות על גבי שעות מבלי לשבוע מהמראות וממליחות הים. למרות הפסיפס האנושי המרתק, הנופי...

מי הוא זה עומד אחר כותלנו-יונתן ברג, עוד חמש דקות, עם עובד 2015

בפניה מדרך האלוף נרקיס לשכונת פסגת זאב בירושלים מתנוססת פרסומת, עשרים דקות מכאן מחכה לך החלום של בית וגינה פרטית בסביבה פסטורלית. אולם הפרסומת אינה מספרת לך   שבינך לבין מעטה הגגות האדומים והדשאים המוריקים מפרידים מחסום מעוטר בחיילים, שתי גדרות תיל, גדר בטון מחוסמת וכמה פטרולים. הללו חוצצים בין איכות החיים הבורגנית לבין מיליוני פלסטינים המתגוררים במרחק פסיעה בכפרים ובערים המוסתרות מהעין ובעיקר מהלב. ההתנגשות בין הפסטורליות ההתיישבותית לבין מציאות החיים הפלסטינית זכתה לעיסוק ספרותי ניכר לאורך השנים. אולם רק מעטים ניסו לחדור מבעד להנחות המוקדמות ולראות מיהם אותם מתנחלים\מתיישבים המתגוררים מעבר לקו המחסומים. ספרו של אסף גברון, הגבעה , (ידיעות אחרונות, 2013) עד כמה שידוע לי היה ניסיון ראשוני    של הספרות שאינה מתנחלית לבחינתה של שאלה זו .השנה הצטרף לניסיונות אלו שקדמו לו ספריה של אמונה אלון גם ספרו החדש של יונתן ברג, עוד חמש דקות (עם עובד, 2015). בספרו מנסה ברג לפתוח צוהר לעולמם של המתיישבים היהודים ולמערכות היחסים הפנימיות ביניהם ובין שכניהם. הספר מתחקה אחר ארבע...

חלומות, רעיה אדמוני, גוונים 2013

בציבוריות הישראלית הנרטיב השואתי   מהווה חלק בלתי נפרד מהשיח היום יומי,אולם הנוכחות שלו היא בעיקר כסמל מכונן המסייע בהגדרת זהות. מתוך כך המאורעות ההיסטורים הצטמצמו לכדי שני מספרים קליטים (מיליון ילדים, ושישה מיליון נרצחים) ושלושה מקומות שהפכו לסמלים (בבאי יער, אושוויץ וגטו וורשה). ההמשגה הסמלית של התקופה מסייעת בבנייתו של נרטיב המסייע במימושן של מטרות פוליטיות בהווה, אך במידה רבה היא מעמעמת את ההיבט האנושי-תרבותי. מעטים יודעים איזה עולם חרב בשנות השמד ומי היו האנשים שהוצעדו אל מותם בעוד שכניהם מביטים בהם מחלונות הבתים ולא נוקפים אצבע למענם. לאחרונה אנו עדים לגאות של יצירות ספרותיות המנסות בדרכים שונות לחדור מבעד למסך העשן ולהנגיש לקורא בן ימנו את העולם שחרב. מתוך כך יומנים של נספים זוכים למהדורות מחודשות ומוערות, נכדים המתחקים אחר סיפוריהם המשפחתיים מחיים את עברם המשפחתי בספרי מסע מרגשים. על פי רוב היצירות שנכתבות הן מייגעות וכל עיירה עזובה הופכת לשכיית חמדה, כל זבניה מתרוממת למרכז סחר שוקק והדמויות מוקצנות לכדי גרוטסקה. תהליכים אלו גורמים לכך שאני   לא נוטה לקרוא ספר...