עמוס עוז מיישיר מבט אל מעבר למדשאות המוריקות

בין חברים, עמוס עוז, כתר 2012

לא משנה אם אתה בדרום או בצפון, על חוף ימה של הכינרת או בסמיכות  לחופי הים התיכון לקיבוצים השונים יש ארומה דומה וקצב מנמנם שמכניס אותך עמוק למנהרת הזמן. בכל פעם שאני נכנס לתוככי הקיבוץ, מנקרת בי השאלות: מה מסתתר מאחורי השקט הפסטורלי? מי הם האנשים שחלומם ההזוי הפך למציאות שהולכת ומתפוגגת לנגד עיננו? חלום ההופך בהדרגה לבבואה נוספת של הבורגנות הישראלית, המושתת על כמיהה לבתים צמודי קרקע, חניית רכבים מקורה וטוויסט קהילתי לא מחייב במיוחד.

יש בי דחף לחקור, לגלות, להפשיט ולבחון בעין ביקורתית ובלתי מרחמת את החיים המסתתרים מאחורי  שדרות הברושים המאובקים, בריכות השחייה המנצנצות בשמש הקיצית ואלבומי הניצחון והרהב שהפוליטרוקים של התנועה הקיבוצית ידעו להוציא מתחת לידיהם במהירות שבה היום מתבגרים מורידים אפליקציות באייפון. דחף זה איננו מהווה הפרעה אישית שלי, אלא הוא הולך ומתגלה בקרב קבוצה הולכת וגדלה של בני קיבוצים הבוחנים באמצעות מגוון רחב  של יצירות את החברה בא הם גדלו והתחנכו. במסגרת זו ניתן למנות את היצירות הספרותיות, הביתה (ידיעות אחרונות, 2010), של אסף ענברי בן קיבוץ אפיקים, המגוללת את עלילותיו של קיבוץ אפיקים מיום עלייתו לקרקע ועד להפרטתו בשלהי שנות התשעים. את ספרה של יעל נאמן בת קיבוץ יחיעם,"היינו העתיד" (אחוזת בית, 2011) המתאר את ילדותה ונעוריה של המחברת בקיבוץ יחיעם. 

לצידן של  יצירות אלו ניצב סרטו המטלטל של הבמאי דוד שאול בן קיבוץ כיסופים, "אדמה משוגעת" (2005),  המתחקה אחר משפחה חריגה החיה את חייה השסועים בקיבוץ של שנות השישים, אשר מבעד לטקסי החניכה וסלסילות הביכורים המשרות אווירה הרמונית וטבעית רוחשים שנאות, קנאות ובעיקר אטימות למצבו הנפשי של האדם המתנפץ אל מול שובר הגלים האידיאולוגי.

ביקורת מאופקת המנסה להגביה מעבר לדימויים הקלישאתיים של בני הקיבוץ

אל מול יצירותיהם המאופיינות בביקורת נוקבת ומתריסה ניתן להציב את ביקורתו המאופקת של הסופר, עמוס עוז, שחי למעלה מארבע עשורים בקיבוץ חולדה מהיותו נער חוץ ועד לחייו הבוגרים. בשונה מספרו, סיפור על אהבה וחושך, ספרו הנוכחי של עוז איננו אוטוביוגרפי באופן מובהק אלא הוא משתמש במרחב המדומיין על מנת לכונן את ביקורתו החברתית. במרכז ספרו, בין חברים (כתר, 2012) מתואר קיבוץ דמיוני בשם יקהת הנמצא אי שם בארץ ישראל. ההימנעות מהצבת הקיבוץ בהקשר גיאוגרפי ספציפי מחזקת את תחושתו של הקורא שהקיבוץ הינו מרחב מדומיין המנותק מהקשרים של מקום וזמן.בועה אידיאולוגית ובעיקר אנושית, המקיימת ריתמוס פנימי שרק אוזן מיומן תוכל להבחין בחוסר ההרמוניה המצוי בין התווים האידיאולוגים לבין התקיימותם בחיי היום יום.

הודות לכתיבתו  המינימליסטית והישיריה הנעדרת מכל מליצה ותעלולי לשון, הדמויות המאכלסות את הרומן נאלצות לעמוד במערומיהן אל מול גורלם האישי. אחת אחת נגלות לפנינו דמויותיהם של ,צבי פרוביזור מהנוי, בועז מהנח"ל המוצנח, נחום החשמלאי, דויד המורה ועוד רבים וטובים. כולן   נחצבו ביד אומן, ולכן על אף הכתיבה החסכנית הן שומרות על אמינות וייחודיות שרק סופר בסדר גודל של עוז יכול להפיק במסגרת כה מצומצמת.

בניגוד לתדמית הקיבוצית המנסה להראות שהקשר בין החברים מושתת על עולם אידאי מובהק וברור החותר להגשמתה של מטרה משותפת, חברי קיבוץ יקהת נקשרים זה לזה בקשר של  מבוכה. לעיני הקורא הולך ונגלה פער עמוק  בין עולם האידיאות השוויוני המעלה על נס את ערך הרעות לבין חייהם היום יומיים של החברים הנגועים בצרות עין, ברשעות ובניצול נפשי. הפערים אליהם מתוודע הקורא אינם נסתרים מעיניהם של חברי הקיבוץ ההולכים ומתבצרים בשתיקה רועמת המדגישה את תסכולם וחוסר האונים ממצבם הקיומי בו הם כלואים בתוך מציאות חברתית מדכדכת עטופה בשדות מוריקים ומילים רווית פאתוס שאינן מצליחות לתת להם מזור לתלאותיהם היום יומיות. עוז איננו מעוניין לתת לקורא תקוות שווא ועל כן הוא אינו שובר את חומות השתיקה אלא דווקא בוחר להגביהן ככל שעוברים העמודים. אווירת המחשכים הנוצרת ככל שמתקדמת העלילה עומדת בהתרסה אל מול השמש הקופחת שכביכול חושפת כל פגם, הניגודיות בין השתיים מצליחה להעביר לקורא תחושה של קלסטרופוביות מדכדכת הנשארת עימו עוד זמן רב לאחר תום הקריאה.

ספרו האחרון של עוז ,"בין חברים", כתוב בתמציתיות ובחסכנות, כמו קונדיטור מומחה שקל עוז כל פסיק ותג ובכך הוא העמיד לפנינו יצירה מרשימה שראויה לטעימה במנות קצובות פעם אחר פעם. מומלץ בחום!

עמוס עוז, בין חברים, כתר, 2011 166 עמ'.