סיפורו של המסע לכתיבת עבודת תיזה- מרעיון אמורפי למסע בן שנתיים ימים:



עבודת תיזה משולה ליציאה למסע בארץ בלתי נודעת, אתה מביט ממרום ההרים רואה מעיין ומתחיל לצעוד. מצוייד במפה שצויירה על מפית ובברכת דרך של שני נווטים מנוסים שנותנים לך אין ספור עצות אך מחכים שתתנסה בתלאות הדרך לבדך, כאשר חיוך של טיילים ותיקים נסוך על פניהם. על פרשנות האגדה שמעתי כבר מימות ילדותי, עת היה הספר ,עין יעקב, מונח בספריית הסלון שבבית הורי. אולם, כמו נוסע דרכים ששמע על עיר מיוחדת במינה השמועות החלו להתגבש לכדי צורות של ממש רק לאחר שנים רבות, אי שם במהלך שנות לימודי לתואר הראשון במחלקה לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון.
הודות להרצאותיו של ד"ר אפרים שוהם-שטיינר התוודעתי לעולם היצירה של יהדות אשכנז. בשנה השניה והשלישית הכרתי את ד"ר אמנון רז-קרקוצקין שפתח בפני צוהר למהפכת הדפוס ולתמורות שהיא חוללה בעולם היצירה היהודי החל מהמאה ה-16. באותה העת למדתי בבית המדרש, דרומא, שבאוניברסיטת בו גוריון. את יחסי הסלידה מהיצירה התלמודית שהתגבשו אצלי לאורך שנות לימודי התיכוניים החליפה התרוממות רוח של ממש. לפתע הפך הטקסט התלמודי מקודקס הלכתי מיושן הכתוב בשפת  חרטומים ליצירה עשירה ומרתקת אשר הודות לרב ד"ר עמית קולא ולאיש האשכולות אורי עופרן קיבלה ממדים חדשים. המילים היבשות והדפים העבשים קמו לתחייה, ומטכנוקרטיה דתית הפך התלמוד עבורי לפסיפס מרהיב של דעות ואמונות. התחלתי להבין שהאגדה התלמודית, איננה סיפורים המהווים קטעי קישור בין הרצף ההלכתי, אלא יש לראות בה מעין דרך ביטוי של העורך התלמודי לחשוף את הלומד לרובד המטא-הלכתי, כלומר לממדים העומדים בבסיסו של החוק אולם לא ניתנים לאמירה בצורתו הפורמאליסטית. השילוב בין שלושת המרכיבים: תרבות אשכנז, דפוס ואגדה תלמודית הלכו ונרקמו כתחומים מרתקים המשיקים זה לזה. המשכתי להעשיר את ידיעותי בתחום והודות לספרו המונומנטאלי של פרופ' יעקב אלבויים, "פתיחות והסתתגרות" אשר סייע לי לשרטט בקוויים כללים את התחומים הרבים והמגוונים שבהם עסקה היצירה האינטלקטואלית של בני אשכנז ופולין.
ד"ר אמנון רז שהקדיש לי שעות ארוכות מזמנו, ראה את התעניינותי בתחום ואירגן עבורי מפגש עם פרופ' אלחנן ריינר מאוניברסיטת תל אביב, הנחשב לבר סמכא בכל הקשור להשפעות הדפוס על תרבות אשכנז בשלהי המאה ה-טז. עבורי הייתה זו פגישה שדמתה למפגש בחנות למטייל בו מטייל וותיק מלהיב קהל  משוחררים טרי כאשר באוויר   נישא ריח  הבקו"ם. במהלך שיחתנו שלושת התחומים בהם התעניינתי (אגדות התלמוד, דפוס, תרבות אשכנז) התאחדו עת שפרופ' ריינר הכיר לי את חיבורו העלום של ר' משה בן יצחק מפיזענץ, דרש משה, שיצא לאור בקרקוב בשנת 1589. בסיומה של אותה שיחה יצאתי לרחוב עמק רפאים והחלטתי שאני יוצא למסע בעקבות ספרו של ר' משה, המהווה את החיבור הראשון שנכתב במרחב האשכנזי כפירוש לאגדות התלמוד על פי סדר המסכתות והדפים. אחוז התרגשות שבתי לביתי והורדתי את הספר מאתר הספרים המצויין, Hebrew Books. הספר שראה אור אך פעם אחת היה כתוב בצפיפות באותיות רש"י ועל כן נאלצתי להדפיסו על דפי A3 וזאת על מנת שאוכל לקרוא בו בנוחות, בלי שאצטרך לעבור ניתוחים להשתלת קרנית חדשה.
למעלה משנתיים ימים חקרתי את החיבור "דרש משה" בעזרת הנחייתם המסורה של ד"ר אמנון רז קרקוצקין ופרופ' אלחנן ריינר, נפתחו בפני מרחבים אין סופיים של ידע. הודות לתמיכתה של "קרן אייזן" שסייעה לי  בחומר וברוח יכולתי לעמוד בתלאות הדרך שכמעט ולא נחקרה באופן שיטתי. צללתי בינות למהדורות דפוס ראשונות שראו אור בונציה, קושטא וקרקוב. קראתי אינספור מאמרים ולרוב נהנתי מתחושת הגילוי ומחדוות היצירה. לכל אורך הדרך היה אבי, דב אייזן, חבר למסע שיחד עימו העלתי רעיונות והגיגים, השיחות הממושכות הפכו את המסע האישי לחווית גילוי משפחתית. ברגעי הטיפוס האחרונים עת הייתי צריך לערוך את החומר הפך אבי מחבר לדרך למדריך מנוסה שחיזק את רוחי וסייע בליטושה וזיקוקה של עבודתי המחקרית. ברגעי התסכול שליוו את השלבים האחרונים בעריכת הטקסט מילותיה הטובות של רעייתי, אורית, היוו מזור למצוקותי ולנדודי השינה התכופים.
כמו חוקרים רבים ומגלי ארצות ודרכים נסתרות, הגעתי לקו הגמר עייף ורצוץ אך עם תחושת הישג אדירה. כאשר הגעתי לחנות הדפוס, גרפוס, השוכנת  במרכז ירושלים וראיתי את דפי התיזה יוצאים במהירות ממכונת הדפוס עמדו דמעות בעיני. ליבי נחמץ כאשר ראיתי כיצד עובד הדפוס מהדק את הדפים בברוטאליות ללא כל סנטימנטים. כמו איש חברת קדישא המטיל את גופו של היקר לך מכול באדישות בתוך חלל הבור שזה עתה נחפר. עם קבלת העבודות הכרוכות נסעתי לאוניברסיטת באר שבע בשמחה עצומה, את פני קיבלה מזכירה שאמרה לי באדישות להניח את העבודות בתא של המרצה ושהכל בסדר. ההתרגשות הוחלפה בשורה של מסמכים בירוקרטים עליהם חתמתי ובכך נסתם הגולל על שנות מחקר שהפכו באחת לאנקדוטה רישומית. כעבור שנה האנקדוטה הפכה לנייר רשמי שהוענק לי בכיתת לימודים חצי ריקה המוארת באור פלורסנטים בוהק ששוטף בקבוקי משקאות קלים שאירחו חברה לעוגיות עבשות שהונחו על מפת אל-בד מוכתמת.
לאחר שקיבלתי את הערכות הבודקים, התרגשתי מהמילים החמות ולרגע חשבתי שגורלי נקשר בספרותה של יהדות אשכנז. אולם עד מהרה המציאות הריאליסטית שהייתה רחוקה ממני לאורך מרבית שנות המחקר, הכתה בי ללא רחם. הבנתי שעל אף תחושת ההישג האישי -  מחקרי יעלה אבק בספריות, ושום דרך לא נסללה למעני. ברגשות מעורבים אך בהשלמה עזבתי את עולם המחקר, את הספרים העתיקים ואת אולם קריאה יהדות שהיה חלק בלתי נפרד מעולמי במשך שנתיים ימים ויותר. הרגשתי כמו אדם שנסע לטיול במזרח לכמה שנים ועכשיו הוא שב למציאות היום יומית. החוויות, הריחות וכמובן התובנות עדיין מלוות אותי. לא פעם אני שומע ניגון או קורא איזו פיסקה ולפתע נזכר בהנאה גדולה במסע המרתק בו השתתפתי. הזיכרונות מבקיעים את חומת היום יום, את העולם המעשי בו שקעתי ונושאים איתם ניחוחות אחרים ושונים, שעצם ההיזכרות בהם מטעינה את מצבריי הרוחניים.
מאז שהגשתי את עבודת המחקר שלי עברו כבר למעלה משלוש שנים, לאחרונה חיפשתי אותה באמצעות מנועי החיפוש הכללים. אולם רק לאחר חיפושים רבים מצאתי קצה קצהו של הפניה לקטלוג אלף המציין שהעבודה מאופסנת בספריה ע"ש זלמן ארן באוניבריסטת בן גוריון שבבאר שבע. הצטערתי מאוד שיצירתי נדחקה לקרן זווית ואפילו המתעניינים ביצירותיהם הנשכחות של יהודי אשכנז לא יוכלו למוצאה. ציפיתי שבעולם דיגיטאלי העבודה שהוגשה גם בפורמט אלקטרוני, תהיה נגישה וזמינה לכל דורש. אולם נראה שלקידמה הטכנולוגית לוקח זמן עד שהיא יורדת במורד כביש 40 בואכה באר שבע. החלטתי להמיר את התסכול בעשיה ולהעלות את העבודה באופן עצמאי לרשת, ואני מקווה שבעקבות יוזמה זו תוכל עבודת המחקר על התמורה ביחס לספרות האגדה במרחב האשכנזי-פולני בשלהי המאה ה-ט"ז לקבל חשיפה נוספת  ובעקבותי ילכו נוספים לחקור את מרחבי היצירה המרתקים של יהדות אשכנז, שרבים מהם נשארו עדיין כמעיינות חבויים המצפים לטייל מיומן שיחשוף אותם ויזכה לטעום ממימהם הזכים.
ספרו של ר' משה בן יצחק "דרש משה" כמבשרה של תמורה במעמדה של האגדה התלמודית ביצירה היהודית הנכתבת במרחב האשכנזי-פולני בשלהי המאה ה-16


 ספרו של ר' משה בן יצחק מפיזענץ (Bisenz),"דרש משה" הודפס בקרקוב בראש חדש אדר שמ"ט (1589). החיבור כולל 256 מאמרים המוקדשים לפירוש אגדות מן התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי ומדרש רבה. המאמרים סדורים על פי סדר מסכתות התלמוד ודפיו, כאשר כל מאמר נפתח בציטוטה של האגדה המתפרשת ולאחריו מובאים דברי פרשנותו של המחבר המתמקדים על פי רוב במסר האמוני-מוסרי העולה מדברי האגדה.


זהו החיבור הראשון שהוקדש במרחב האשכנזי-פולני לפרשנות האגדה התלמודית על פי סדר המסכתות ולא על פי נושאים. עיון מדוקדק בחיבור ובמקורותיו מצביעה על השינויים שהתחוללו עם המעבר לדפוס באופני הכתיבה, הארגון והעריכה של היצירה התורנית שנכתבה במרחב הפולני-אשכנזי בשלהי המאה הט"ז.


הבנייתה של האגדה התלמודית ופרשנותה כגוף ידע מובחן איננה מהווה חידוש של ר' משה מפיזענץ. שורשיה נטועים בחיבור "עין יעקב" שהתחבר בסלוניקי בשנת רע"ו (1516) על ידי שניים ממגורשי ספרד, ר' יעקב ובנו ר' לוי איבן חביב. המאגדים לראשונה את מכלול האגדה התלמודית ומפרשיה (רש"י, תוספות,ריטב"א,ר"ן, רשב"א) לכדי גוף ידע מובחן הסדור על פי סדר הדפים והמסכתות. מלבד זאת ה"עין יעקב" משקף תפנית חברתית במעמדה של האגדה, ההופכת ממרחב אקזמפלארי לדרשות ולספרי מוסר לחלק מסדר יומם של תלמידי חכמים המפרשים אותה על פי הכללים והמבנה שבהם מתפרשים רבדיו ההלכתיים של התלמוד. דבר הבא לכדי ביטוי בחיבוריו של ר' שמואל יפה אשכנזי "יפה מראה" (ונציה שנ"ו) ו"יפה תואר" (ונציה שנ"ח) המוקדשים לפרשנותם של ספרות המדרשים ואגדות התלמוד הירושלמי.


ירידת מחירי הייצור וההפצה של התוצרת המודפסת והתחזקותם של קשרי המסחר בין מרכזי הדפוס באיטליה למרחב האשכנזי, הובילו להעשרתה של הספריה התורנית האשכנזית במספר הולך וגובר של יצירות תורניות פרי קולמוסיהם של יוצרים ששורשיהם נטועים במרחב חצי האי האיברי. יצירות אלו פתחו בפני ציבור הלומדים האשכנזי צוהר לאופני כתיבה ועריכה אשר הטביעו את חותמם ביצירותיהם.


מחקר זה מציב את ה"דרש משה" כחלק ממפנה תרבותי זה, באמצעות התחקות אחר הזיקות בעריכה, בסגנון ובנקדות המוצא הפרשנית המתקיימות בינו לבין ה"עין יעקב". על אף הזיקה שני החיבורים נבדלים זה מזה ביחסם לכתיבה הדרשנית. בעוד שר' יעקב איבן חביב יוצר דיכוטומיה בין הספרות הדרשנית לבין חיבורו המוגדר על ידו כחיבור פרשני, ר' משה מפיזענץ מטשטש בין שתי הסוגות. באמצעות אימוצם של מבני כתיבה דרשניים במאמרים שאינם מוכתרים כדרשות ובשילובם של חמש דרשות כמאמרים עצמאיים. שזירתם של דרשות ומאפיינים דרשניים במסגרתו של חיבור פרשני מבליטה את השתייכותו של ה"דרש משה" למסורת הכתיבה האשכנזית המאופיינת בשילובן של סגנונות כתיבה שונים במסגרת חיבור אחד.


מלבד המפגש שבין היצירה הספרדית ליצירה האשכנזית, עיון ב"דרש משה" מצביע על תמורה תרבותית נוספת המתחוללת עם המעבר לדפוס: חשיפתם של גופי ידע הנחשבים כאזוטריים לקהל לומדים רחב. הדבר בא לידי ביטוי בפרשנות על דרך הסוד,  בציטוט קטעים מחיבורים אזוטריים (מורה נבוכים, זוהר) בהפניות לחיבורים אזוטריים ובשימוש במושגים הלקוחים מן השיח הפילוסופי והקבלי.


לסיכום, על אף שה"דרש משה" לא השאיר את רישומיו על יצירותיהם של בני התקופה. ניתן לראותו כצוהר לתהליכים התרבותיים והחברתיים שהתחוללו במרחב האשכנזי-פולני עם המעבר לדפוס. אשר האיץ את המפגש בין מסורות כתיבה ספרדיות ואשכנזיות והעשיר את עולם היצירה האשכנזית הן מבחינה נושאית והן מבחינה סגנונית, דבר הבא לכדי ביטוי מאוחר יותר בפירושיו של המהרש"א לאגדות התלמוד, אשר ראו אור בשנות העשרים של המאה ה-יז'.


 
תקציר באנגלית

The “Derash Moshe,” is  a book who  written by Rabbi Moshe of Bisenz, which was published in Krakow in 1589 (Rosh Hodesh Adar 5349).  The work comprises 256 articles devoted to the interpretation of tales (Aggadot) from the Babylonian Talmud, the Palestinian Talmud and the Midrash Rabbah, organized by the order of folios and masekhtot. Each article begins with the citation of a tale, after which the author’s interpretation mostly focuses on the ethical/faith message that arises from the Aggadah.
This is the first composition in the Ashkenazi-Polish milieu dedicated to the interpretation of the Talmudic tale according to masekhtot rather than topics.  In my study I will show that through a detailed reading of the composition and its sources, it is possible to trace the changes in the modes of writing, organization and editing brought about by the switch to print in Jewish sacred scholarship written in the Ashkenazi-Polish region during the sixteenth century.
The construction of the Talmudic Aggadah and its interpretation as a distinct area of scholarship was not an innovation of Rabbi Moshe of Bisenz.   It began with the “Ein Yaakov,” a work written in Saloniki in 1516 by two exiles from Spain, Rabbi Yaakov and his son Rabbi Levi Ibn Habib, who first collected all of the Talmudic aggadah and its interpreters (Rashi, Tosafot, Ritva, Ran, Rashba) into one body of knowledge organized by folio and masekhtot.   The “Ein Yaakov” also reflects a social shift in the standing of the aggadah, which from exemplary material for homiletics and books of Musar turns into part of the daily study of Torah scholars, who come to interpret it by the rules and structure by which the halakhic layers of the Talmud are interpreted.  This shift is seen in the works of Rabbi Shmuel Yaffeh Ashkenazi “Yaffeh Mare’eh” (Venice 1595) and “Yaffeh Toar” (Venice 1597), dedicated to the interpretation of midrashic literature and the aggadot of the Palestinian Talmud.
A decrease in the price of production and the dissemination of printed products as well as the strengthening of trade ties between the centers of print production in Italy and Ashkenazi Jewry, led to the enrichment of the Ashkenazi Torah library by a number of Torah compositions, the products of authors whose roots were in the Iberian region.  These compositions exposed the Ashkenazi scholarly community to the modes of writing and editing which influenced the works of Ashkanazi authors. 
 This study locates the “Derash Moshe” as part of this cultural shift, by means of tracing the similarities in editing, style and interpretive assumptions between this work and the “Ein Yaakov.”  Despite these similarities these compositions differ in their approach to interpretive writing.  While R. Yaakov Habib creates a dichotomy between midrashic literature and his composition, which he

defines as an interpretive work, Rabbi Moshe of Bisenz blurs the distinction between these two types of literature through the adoption of midrashic writing structures in articles that are not titled as a derasha, and through the inclusion of five derashot as independent articles. The interweaving of derashot and midrashic features in the framework of an interpretive work highlights that the “Derash Moshe” was part of the tradition of Ashkenazi writing characterized by the inclusion of different styles of writing in one composition.

 Besides the confluence of Sephardic scholarship with Ashkenazi scholarship, a reading of “Derash Moshe” reveals another cultural shift which occurred with the transition to print: the exposure of bodies of knowledge considered esoteric to a greater scholarly public. This trend is seen in the interpretation of esoteric material, the citation from esoteric works (The Guide to the Perplexed, the Zohar), in references to esoteric works and in the use of terms taken from kabbalic and philosophical discourse.

 In sum, although the “Derash Moshe” did not leave a mark on the works of the period, it can be seen as a window into the cultural and social processes taking place in the Ashkenazi-Polish community with the transition to print, which hastened the meeting of Sephardic and Ashkenazi traditions of writing and enriched the Ashkenazi scholarly world both in terms of topics and in terms of style.



תגובות

רשומות פופולריות

זבובי סתיו- אירן נמירובסקי

האומץ להכיר במוגבלותו של מושג הניצחון

מתנשא מעל הקלישאות

הפקעת נשארה בלתי מפוענחת

סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית

קובי אוז, משה חוואטו והעורב, קשת 1996

עלילה מעוררת חמלה