חפש בבלוג זה

יהונתן גפן במשבר זהות




יש הגורסים  שהעיסוק בעיצוב הזהות האישית צריך להצטמצם לתקופת גיל ההתבגרות,  אולם בעשורים האחרונים גיל ההתבגרות נוגס עוד ועוד שנים ממחזור חייו של האדם. בימנו ניתן לראות נערים מתבגרים גם בשלהי העשור השלישי של חייהם. הללו נהנים מעשור אחד של חיים בוגרים וכבר עם הגיעם לגיל ארבעים שבים הם ליסוריהם של נערים מתבגרים ומתחילים לתור אחר זהות עצמית (התמכרות לספורט אתגרי, גירושים ואחריהם פניה לחיי הוללות, טיולים מסביב לעולם ועוד התנהגויות שפעם אפיינו חיילים משוחררים והליכה עם חולצות טריקו משוחררות ומכנסונים קצרצרים). מתוך כך נראה שהתפיסות הרווחות היום הן שהנעורים נמשכים להם עד לעת בה "הנער" נכנס לדיור מוגן מלווה במטפל פיליפיני חתום מבט. אשליית הנעורים הבלתי נגמרים הנשקפת לעייננו בכל פרסומת וחלון ראווה, מסמאת רבים ומובילה אותם להתנהגויות ביזאריות לחלוטין.

ספרו של יהונתן גפן, רומן אמריקאי, סוקר את חייו של מתבגר נצחי בשם יעקב  מיטלמן. גיבורנו נולד לשני ניצולי שואה המוסרים אותו בנעוריו לדודו המתגורר במושב ליד נתניה. יוקוש האומלל רואה בעזיבת הבית הזדמנות ליצירת אני חדש,  ההופך עד מהרה ליקי. חייו של העלם המתבגר מובילים אותו לתחום האומנות והיצירה. עד מהרה לשונו החדה ושערו הגולש הופכים  אותו למסמר מסיבות חברתיות. בין לבין הוא עושה חייל בעולם הציור ומתמסד עם אהובתו הירושלמית, חיש מהר הנישואין צרים עליו והוא פונה להרפתקאות של שתיה והוללות בסמטאות יפו ובמועדוני תל אביב. כצפוי חייו משעממים אותו והוא מחפש מפלט, המגיע בדמותה של ציידת כשרונות אמריקאית הכורכת את יקי אחריה, ושובה את ליבו. יקי הופך לג'ק, אומן ניו-יורקי  המתחכך בבורגנות המקומית. יצרו ההרסני אינו מאפשר לו להתפתח ולכל אורכה של העלילה, הנפרסת על פני שני עשורים בחיי גיבורנו,  הקורא מתוודע ליכולותיו המופלאות של הגיבור להחמיץ כל הזדמנות הנקרית בדרכו. אופיו הנרקסיסטי הנע על גבול הפיגור הסביבתי  הופך את הגיבור למעין עב"מ במרחב החברתי, וכך ההיסטוריה דוהרת לה קדימה ויקי האומלל ממשיך לשתות את עצמו לדעת ללא תכלית או מטרה ראויה לשמה, בברים מזוהמים המנוהלים על ידי עבריינים ישראלים.


דמותו של יקי כאילו נתפרה על פי מידותיו  של דן בן אמוץ כפי שזו הצטיירה בביוגרפיה המרושעת שחיבר "חברו" אמנון דנקנר. היא מתגלה כדמות אטומה המרוכזת בעצמה תוך שהיא פונה להלך חיים ניהליסטי וחסר כל כיוון ברור מלבד הרס עצמי. אולם בשונה מדן בן אמוץ, שהיה אדם מבריק בכל קנה מידה, הדמות שבונה גפן כה ריקה מתוכן עד לכדי כך שעולמה התרבותי מושתת אך ורק על ספר הילדים "הקוסם מארץ עוץ", דבר תמוהה בהתחשב בכך שיקי אמור להיות אומן המחובר לברנז'ה האינטלקטואלית. מלבדו של יקי הספר רווי בדמויות סטריוטיפיות ושטחיות (חבר מהמילואים, מאפיונר יהודי, גנסטר אמריקאי, נערת זוהר בלונדינית וכחולת מבט, ועוד), המלהגות שברי משפטים שאינם מצליחים להגיע לכדי דיאלוגים של ממש. השילוב הקטלני בין דמויות ריקות מתוכן, גיבור אטום, ודיאלוגים נבובים מחדדות את ההבנה שלפנינו רומן רע בכל קנה מידה אפשרי.

למרות רמתו הנמוכה של הרומן המשכתי לקרוא בו עד תומו, וזאת משום שבסצנת התרבות הישראלית שמור ליהונתן גפן מקום של כבוד. הוא נחשב לפיזמונאי, משורר וסופר שזכה וזוכה עד היום לחשיפה ציבורית ראויה ציון ולא רק משום שהוא מהווה נצר למשפחת אצולה ארצ-ישראלית. בכל עמוד שעבר אמרתי לעצמי, "הנה,אברהם, זה עומד להשתנות, אל תישבר יקי הוא לא כזה אפס. גיבובי השטויות האלו רק מסתירים מפניך אמת מופלאה" אולם עם סיומם של 250 עמודים הבנתי שזוהי יצירה מבישה שאינני מבין כיצד הוצאה מכובדת ועורך בעל שם  כיגאל שוורץ קשרו יחד קשר להדפסתו של  מפגע ספרותי מעין זה. אין לי ספק שטוב היה לו, רומן אמריקאי,  היה נגנז במוחו שטוף האלכוהול של גפן ולא מאכלס את מדפי הספריות.
יהונתן גפן, רומן אמריקאי, דביר, 2007

אוגסטוס, ג'ון וילימאס, 2013, ידיעות אחרונות



כשלמדתי היסטוריה באוניברסיטה נמשכתי ללימודי העת החדשה, רציתי תשובות על שאלות השעה. התעמקתי בשאלות של לאומיות וחילון ופחות בדברי ימיהן של אימפריות עתיקות. חשבתי שההיסטוריה שלהן רלוונטית לתלמידי הארכיאולוגיה המתעניינים בחרסים. חוסר העניין שלי הוביל לכך שהסתפקתי בשני קורסי החובה העוסקים בבית השני, ולמען האמת עשיתי את המינימום הנדרש על מנת לסיים את הקורסים בציון טוב ולהמשיך הלאה, אל עבר השאלות שהעסיקו אותי. מדי פעם במהלך לימודי שבתי לעסוק בהיסטוריה האינטלקטואלית של היצירה הרומית וגם זאת מכלי שני ושלישי במסגרת לימודי פילוסופיה של הרנסאנס או עיסוק בנצרות. אך מעולם המעצמה האדירה הזו שהשאירה נכסי צאן ברזל וטבעה את חותמה בהיסטוריה של המערב לא משכה את תשומת ליבי באופן העומד בזכות עצמו.

לפני מספר שבועות רכשתי מתנה "בצומת ספרים" וכמו שכולנו מכירים נתקעתי במבצע של 1+1, עברתי במהירות בינות לספרים המשתתפים במבצע ולפתע עיני צדה את הספר, אוגוסטוס, של הסופר האמריקאי המנוח ג'ון וילימאס (1922-1994). לאחרונה יצירותיו של וילמיאס זכו  להתעניינות מחודשת שבאה לכדי ביטוי עם תרגום ספרו הנודע, סטונר, שזכה לשבחי הביקורת ולאהבת קהל הקוראים. אודה ואתוודה שאילוא קראתי ונהנתי מספרו הראשון בוודאי שלא הייתי רוכש  ספר העוסק בקיסר הרומי אוגוסטוס. מתוך כך ניגשתי לקריאת  הספר ברגשות מעורבים מחד אהבתי והערכתי ליצירתו של ויליאמס, אך מאידך מעולם לא נמשכתי לתקופה הרומית ולאחר שנכוותי בספרו של  רוברט גרייבס, אני קלאודיוס (עליית גג-ידיעות אחרונות, 2010) שהוליך עלי שיעמום שאין כדוגמתו ניגשתי אל הספר בחשש רב.

אוגסטוס סוקר את חייו של הקיסר גאיוס אוקטביוס החל  מעלייתו לאחר  הירצחו של יוליוס קיסר (44 לפנה"ס) ועד למותו בשנת 14 לספירה. הסקירה נעשת באמצעות טכניקה של הצגת  מכתבים וקטעי יומן של מספר גיבורים המקנים זוויות ראיות שונות להתרחשויות ההיסטוריות. הקטעים השונים המורכבים מתעודות "היסטוריות" שחוברו על ידי וילימאס מקנים לרומן ממד של אמינות. בחלקו השני של הספר נחשף הקורא למכתב אישי בו סוקר אוגוסטוס את תולדות חייו מזוית אישית. בתחילה טכניקת הכתיבה הייתה נראית לי יומרנית ומשעממת, אולם חיש מהר היא שבתה את ליבי והרגשתי כאילו אני קורא רומן בלשי משובח שבכל רגע ורגע נחשפים לנגד עיני חלקים חדשים מהפאזל. מלבד הכתיבה המעניינת עלילת הספר עומדת בזכות עצמה והיא מתפתחת לכיוונים מפתיעים המגלים את תושייתו ותעוזתו של הקיסר הרומי הנאלץ לתמרן את צעדיו בין שלל אינטרסים של חורשי רעתו.

ספרו של וילימאס העלה בי שאלות יסוד בדבר נאמנות, תפקידו של הכוח הפוליטי וטובת הכלל. שאלות יסוד אלו המועלות על ידי דמויות בנות אלפיים שנה המתוארות בסביבתן הטבעית מצליחה לעורר עניין, למרות מרחק הזמן. בעקבות כושרו האומנותי הלא מבוטל של הסופר המוצגים המוכרים מהיכלי הארכיאולוגיה קמו לתחייה וגלריית הדמויות של הקיסרים הרומיים  קיבלו ממד רלוונטי.  ברור שעבודתו של וילמיאס שונה מעבודת ההיסטוריון התר אחר חיפוש הנרטיב היסטורי, אולם יחד עם זאת בחן רב וילימאס  הצליח להנגיש את ההיסטוריה לקהל הרחב ולהחזיר לתחייה את העולם הרומי שבו פעל אוגוסטוס קיסר.

הספר עורר את סקרנותי בכל הקשור להיסטוריה הרומית ובעיקר למדד הפוליטי והתרבותי. על מנת להבין את ההתפתחויות נכנסתי פעם אחר פעם לויקופדיה וקראתי  מושגי יסוד בדבריה ימיה של האימפריה הרומית. לדעתי, טוב הייתה עושה הוצאת ידיעות אחרונות לו הייתה מוסיפה בסוף הספר מילון מושגים בסיסי המסביר את התארים והתפקידים השונים המופיעם בספר, כו כן מפה של המקומות השונים הייתה מקילה את התמצאותו של הקורא בינות לאינספור המקומות המוזכרים לכל אורכה של העלילה. בעודי קורא בלהט את ערכי הויקופדיה הרלוונטים הצטערתי מאוד שבתקפות לימודי לא ייחסתי לתקופה הרומית את החשיבות לה היא ראויה ושמרבית ידיעותי לגביה שאובות מהקשרים יהודיים ספציפים, המשולים להכרת החברה הישראלית של ימנו מפשקוולים של נטורי קרתא.

לסיכום, אוגסטוס הוא רומן מעניין ופעמים אף מותח הפותח בפני הקורא צוהר לעולמה של האימפריה הרומית ולדמויות שמשלו בה. אין לי ספק שמלומדים המכירים את התקופה יזדעזעו מחוסר הדיוק והחירות האומנותית שנטל לעצמו ווילימאס, וזאת על אף שניכר שהוא ערך תחקיר מעמיק בטרם כתב את ספרו. אולם לדעתי עצם כתיבתו של הספר בצורתו שובת הלב, מהווה שירות חשוב בהנגשתה של ההיסטוריה לקהל הרחב. באמצעות הרומן קיבלה דמותו של אוגוסטוס ממד חדש ורלוונטי המעלה שאלות הנמצאות בבסיס ההוויה הפוליטית-חברתית של החברה המערבית בימנו אנו. בכך מצטרף ווילימאס, להבדיל,  ליוצרים גדולים כדוגמת שקספיר שבאמצעות מחזהו, יוליוס קיסר, הקנה לדמותו של יוליוס קיסר חיים של אייקון תרבותי שבאמצעותו  נידונות כבר מאות בשנים סוגיות חברתיות ואנושיות החורגות בהרבה מההקשר ההיסטורי הספציפי  בו פעלה הדמות המתוארת.  

ג'ון ויליאמס, אוגוסטוס, ידיעות אחרונות תירגמה מאנגלית: שרון פרמינגר, 2013, 380 עמ'

מיכאל בר זוהר, באשמת רצח, מגל 2008

 
מדי כמה חודשים נפתחות מהדורות החדשות בידיעות על תפיסתו של פושע נאצי, על המרקע מופיע תמונה של עלם צעיר ומחוייך הלובש מדים שחורים, מיד לאחר מכן המצלמה סוקרת זקן כבן למעלה מתשעים  המובל על כיסא גלגלים להארכת מעצרו. עצם היווצרותה של הסיטואציה הינה פארסה צינית וזאת משום שאם היו רוצים היה ניתן להעמיד את מרבית הנאשמים לדין כבר בשנות החמישים של המאה הקודמת, אולם בשל שיקולים פוליטיים שנסובו על פי רוב סביב המאבק הבינגושי,  והרצון בשיקומה של גרמניה כגורם המאזן את הענק הסוביטי, רבים מהרוצחים עברו תהליך של טיהור מהיר או העלמת עין. אכן ראשי הזוממים הוצאו להורג במשפטי ראווה, אך מרבית המבצעים בשטח יצאו ללא פגע. כיום מתוך שיקולים פוליטיים מגוונים "נמצאים" באופן ניסי אי אלו רוצחים שכבר מהלכים על הקו הדק שבין עולם החיים למתים, ומועמדים לדין. על פי רוב הם מתים כבר במהלך הדיונים המוקדמים של משפטיהם, בעוד התביעה מחפשת נואשות עדים להימצאותם של הנאשמים בזירות הרצח. הסיטואציות ההזויות  הללו מעלות שוב ושב את השאלה האם  מישהו באמת חושב שניתן להוכיח בזיכרון בן שישים שנה שפלוני היה בכפר אלמוני בתאריך מסויימים. שאלה נוספת העולה מקיומם של המשפטים הללו הינה  מדוע הרשויות השונות עדיין מנסות להעמיד קשישים על ערש דווי לדין, וזאת תחת כסות של עשיית צדק. בעוד שהללו הלכו קוממיות במשך עשרות שנים בלא שאיש נגע בהם כמלוא הנימה.

מיכאל בר זוהר, המוכר הן כמחברם של ספרי עיון והן כסופר של ספרי ריגול ומתח, בוחן בספרו, "באשמת רצח", את סוגיית ההעמדה לדין לאחר שישים שנה. אולם בספרו של בר זוהר מועמד לדין דווקא יהודי ניצול שואה בגין "פשע" שביצע כנגד נאצים בסוף מלחמת העולם.  היהודי, ברוורמן וחבריו יצאו למסע נקם במהלכו הם שימשו כקטגורים, שופטים ומוציאים להורג של חמישה קציני ס.ס, שהסתתרו בביקתה בקרחת יער אי שם בגרמניה שלאחר המלחמה. לאחר שישים שנה ממעשה הנקמה נעצר בוורמן בבית מלון גרמני והוא מואשם באשמת רצח. המקרה המוזר מצליח לעורר הדים ברחבי העולם המערבי, והופך חיש מהר לשערוריה בינלאומית המחוללת סערה בזירה הפוליטית, הגועשת ערב הבחירות לכהונת ראש ממשלת גרמניה ומבצע צבאי עתידי במזרח התיכון.

עד מהרה מגלה הקורא שסיפור מעצרו של ברוורמן טומן בחובו שלל אינטרסים בינלאומיים בהם מעורבים האמריקאים, הבריטים, הגרמנים ואפילו האיראנים. בכתיבה קולחת מצליח בר זוהר לקשור בין סיפורו האישי של הנאשם לבין שלל האינטרסים הפוליטיים בהם מעורבים גופי ביון מכל קצוות תבל. בכתיבתו מיטיב בר-זוהר לשלב בין הידע המחקרי הרב שהוא צבר במהלך השנים בכל הקשור ליהודים שיצאו למסעות נקם כנגד פושעים נאצים בתום מלחמת העולם השניה לבין יכולת כתיבה מרשימה המשאירה את הקורא בערנותו.

אני אהבתי בעיקר את שני הרבדים בהם מתנהלת העלילה, האחד הרובד הנגלה לעין והשני הרובד הסמוי. בתום הקריאה הרביתי לחשוב עד כמה הדיווחים שאליהם אנו חשופים בכלי התקשורת אכן משקפים את המציאות לאשורה או שלמעשה אנו ניזונים מדיווחים מניפולטיביים הנרקמים במסדרונותיהם של מקבלי ההחלטות המבנים את המציאות המדווחת המקדמים  את האינטרסים השונים שלהם.

לסיכום, "באשמת רצח", הינו ספר מתח מעניין המשלב בצורה טובה בדיון ומציאות. בר זוהר כבר ידע יצירות טובות מאלו, אך בהחלט הוא מעלה שאלות מעניינות ומפתח סקרנות להמשך קריאה בתחומים הנידונים בספר. בקיצור ספר נחמד ומהנה, שאינו מכביד יתר על המידה אך בהחלט משאיר חומר למחשבה.
מיכאל בר זוהר, באשמת רצח, מגל, 2008, 253 עמ'