יהונתן גפן במשבר זהות

יש הגורסים  שהעיסוק בעיצוב הזהות האישית צריך להצטמצם לתקופת גיל ההתבגרות,  אולם בעשורים האחרונים גיל ההתבגרות נוגס עוד ועוד שנים ממחזור חייו של האדם. בימנו ניתן לראות נערים מתבגרים גם בשלהי העשור השלישי של חייהם. הללו נהנים מעשור אחד של חיים בוגרים וכבר עם הגיעם לגיל ארבעים שבים הם ליסוריהם של נערים מתבגרים ומתחילים לתור אחר זהות עצמית (התמכרות לספורט אתגרי, גירושים ואחריהם פניה לחיי הוללות, טיולים מסביב לעולם ועוד התנהגויות שפעם אפיינו חיילים משוחררים והליכה עם חולצות טריקו משוחררות ומכנסונים קצרצרים). מתוך כך נראה שהתפיסות הרווחות היום הן שהנעורים נמשכים להם עד לעת בה "הנער" נכנס לדיור מוגן מלווה במטפל פיליפיני חתום מבט. אשליית הנעורים הבלתי נגמרים הנשקפת לעייננו בכל פרסומת וחלון ראווה, מסמאת רבים ומובילה אותם להתנהגויות ביזאריות לחלוטין.

ספרו של יהונתן גפן, רומן אמריקאי, סוקר את חייו של מתבגר נצחי בשם יעקב  מיטלמן. גיבורנו נולד לשני ניצולי שואה המוסרים אותו בנעוריו לדודו המתגורר במושב ליד נתניה. יוקוש האומלל רואה בעזיבת הבית הזדמנות ליצירת אני חדש,  ההופך עד מהרה ליקי. חייו של העלם המתבגר מובילים אותו לתחום האומנות והיצירה. עד מהרה לשונו החדה ושערו הגולש הופכים  אותו למסמר מסיבות חברתיות. בין לבין הוא עושה חייל בעולם הציור ומתמסד עם אהובתו הירושלמית, חיש מהר הנישואין צרים עליו והוא פונה להרפתקאות של שתיה והוללות בסמטאות יפו ובמועדוני תל אביב. כצפוי חייו משעממים אותו והוא מחפש מפלט, המגיע בדמותה של ציידת כשרונות אמריקאית הכורכת את יקי אחריה, ושובה את ליבו. יקי הופך לג'ק, אומן ניו-יורקי  המתחכך בבורגנות המקומית. יצרו ההרסני אינו מאפשר לו להתפתח ולכל אורכה של העלילה, הנפרסת על פני שני עשורים בחיי גיבורנו,  הקורא מתוודע ליכולותיו המופלאות של הגיבור להחמיץ כל הזדמנות הנקרית בדרכו. אופיו הנרקסיסטי הנע על גבול הפיגור הסביבתי  הופך את הגיבור למעין עב"מ במרחב החברתי, וכך ההיסטוריה דוהרת לה קדימה ויקי האומלל ממשיך לשתות את עצמו לדעת ללא תכלית או מטרה ראויה לשמה, בברים מזוהמים המנוהלים על ידי עבריינים ישראלים.

דמותו של יקי כאילו נתפרה על פי מידותיו  של דן בן אמוץ כפי שזו הצטיירה בביוגרפיה המרושעת שחיבר "חברו" אמנון דנקנר. היא מתגלה כדמות אטומה המרוכזת בעצמה תוך שהיא פונה להלך חיים ניהליסטי וחסר כל כיוון ברור מלבד הרס עצמי. אולם בשונה מדן בן אמוץ, שהיה אדם מבריק בכל קנה מידה, הדמות שבונה גפן כה ריקה מתוכן עד לכדי כך שעולמה התרבותי מושתת אך ורק על ספר הילדים "הקוסם מארץ עוץ", דבר תמוהה בהתחשב בכך שיקי אמור להיות אומן המחובר לברנז'ה האינטלקטואלית. מלבדו של יקי הספר רווי בדמויות סטריוטיפיות ושטחיות (חבר מהמילואים, מאפיונר יהודי, גנסטר אמריקאי, נערת זוהר בלונדינית וכחולת מבט, ועוד), המלהגות שברי משפטים שאינם מצליחים להגיע לכדי דיאלוגים של ממש. השילוב הקטלני בין דמויות ריקות מתוכן, גיבור אטום, ודיאלוגים נבובים מחדדות את ההבנה שלפנינו רומן רע בכל קנה מידה אפשרי.

למרות רמתו הנמוכה של הרומן המשכתי לקרוא בו עד תומו, וזאת משום שבסצנת התרבות הישראלית שמור ליהונתן גפן מקום של כבוד. הוא נחשב לפיזמונאי, משורר וסופר שזכה וזוכה עד היום לחשיפה ציבורית ראויה ציון ולא רק משום שהוא מהווה נצר למשפחת אצולה ארצ-ישראלית. בכל עמוד שעבר אמרתי לעצמי, "הנה,אברהם, זה עומד להשתנות, אל תישבר יקי הוא לא כזה אפס. גיבובי השטויות האלו רק מסתירים מפניך אמת מופלאה" אולם עם סיומם של 250 עמודים הבנתי שזוהי יצירה מבישה שאינני מבין כיצד הוצאה מכובדת ועורך בעל שם  כיגאל שוורץ קשרו יחד קשר להדפסתו של  מפגע ספרותי מעין זה. אין לי ספק שטוב היה לו, רומן אמריקאי,  היה נגנז במוחו שטוף האלכוהול של גפן ולא מאכלס את מדפי הספריות.

יהונתן גפן, רומן אמריקאי, דביר, 2007