חפש בבלוג זה

לוחמי הצללים


סיפורי ריגול ומשחקי זהויות היוו לאורך השנים כר פורה ליצירת מותחנים, וסרטי פעולה. זאת משום שההכרה שישנם אנשים המהלכים ביננו ולמעשה מנהלים חיים מקבילים תחת זהויות אחרות במרחבים שונים אכן מסעירה את הדימיון. לא עוד אנשים המהלכים בבוקר ליום עבודה נורמטיבי ושבים לבתים לעת ערב, אלא לוחמי צללים הנעים במהירות מיעד ליעד בחתירה אחר פיענוח תעלומות נסתרות, כאשר באמתחתם צדקת הדרך ותחושה של שליחות. המיתוס הזה על "לוחמי הצללים" מאפשר לנו לפתח דימויים רומנטיים על דמותם של הלוחמים הללו, הפועלים ללא לעות למימושן של מטרות נעלות. האמת ככל הנראה רחוקה מאוד מהדימוי המצ'ואיסטי שקיבל ביסוס וחיזוק מסרטי ג'ימס בונד ודומיו שקעקעו בדימיוננו את הדימוי חף הפגמים של איש הריגול המסוקס. בחופשתי האחרונה נחשפתי דווקא לשתי יצירות המנסות להראות את המורכבות העומדת מאחורי דימויים הזוהר של לוחמי הצללים.
היצירה הראשונה הינה יצירתו של איש המוסד לשעבר, מישקה בן דוד, "תחנה סופית אלג'יר" (ידיעות אחרונות,2012) . במרכז הספר ניצב מיקי שמחוני, אומן ולוחם שבעקבות אירוע טרומאטי  מתגייס לשורות היחידה המבצעית של המוסד. לאחר תהליך הכשרה ארוך (המזכיר באופן כמעט זהה את תהליך ההכשרה המתואר בספרו של דניאל סילביה, המחסל, זמורה ביתן-2002) שמחוני נשלח לשורה ארוכה של משימות ברחבי הגלובס בהם הוא מנסה לעצור את תוכנית הגרעין האירנית ולקטוע את משלוחי הנשק לחיזבאלה. הספר רווי בסצנות מהירות המתרחשות במגוון אתרים ברחבי העולם, כאשר החוט המקשר בין העלילות השונות הינו לבטיו של שמחוני בדבר המחירים האישיים שהוא משלם במשימותיו השונות. נראה שבן דוד שוזר בספר את התחושות שעלו בו לאורך השנים האישים כאיש מוסד ועל כן ההיבטים של ניתוק מהמשפחה, החרדה מחשיפת הכיסוי, הצורך בריגושים מתוארים בצורה אמינה המראה לקורא שלא כל הנוצץ זהב. בין לבין ישנן סצינות של חיסולים ומעקבים המצליחים להשאיר את הקורא עירני ודרוך. יחד עם זאת אני מעדיף ספרים המתמקדים בעלילה הנבנת בהדרגה, כאשר הקורא הולך צעד אחר צעד בשלבי הפיענוח  ולא באסופה של סיפורים המתאימה יותר לקבצי העלילות מבית מדרשו של ניסים משעל. יחד עם זאת למרות הקפיצות המרובות ישנה תחושה שהספר שומר על אמינות ולא נפנה לכיוונים הזויים כמו סרטי הפעולה של ג'ימס בונד.
עולמו של שמחון הולך ומתערער בעקבות רומן המתפתח עם אשה מעברו, ובכך מועצמות הדילמות אל מולם הוא מתמודד.אולם משום שאף אחת מהדמויות הסובבות אותו  (בת זוג, אבא, אמא, אחים, אחיות, חברים) לא בנויות כהלכה, לא נוצר הממד הדרמטי המהווה יסוד חיוני בהפיכתו של ספר ממותחן לרומן.  נראה שבן דוד היה מודע לפער שבין רצונו להיות סופר של רומנים עמוקים לבין המציאות  ולכן הוא ניסה לחפות על חולשתו בהוספה לא פרופרציונאלית של תפניות דרמטיות ששיאם בפרקים האחרונים של הספר. תוספות אלו פוגעות בספר בצורה אנושה והופכות אותו לקראת הסוף למולודרמה קיטישית המתאימה יותר לערוץ ויוה, מאשר למותחן קצבי בעל עומק.

בעודי קורא את ספרו של בן דוד הלכתי לקולנוע לצפות בסרט ביכורים ישראלי שיצא לאקרנים בשבוע שעבר, בית לחם. במרכזו של הסרט נמצאת מערכת היחסים בין רכז שטח בשב"כ לבין המקור שלו, נער פלסטיני מתבגר המנסה לבסס את זהותו הגברית בעולם תובעני ומשתנה. נראה שהבמאי,יובל אדלר, והתסריטאי,עלי ואקד, ערכו תחקיר מעמיק עד מאוד. כל הסצינות בנויות בצורה אמינה ומשכנעת החל מהתלבושות וכלה בדיאלוגים, ממש ניתן להריח את סמטאות הקסבה,לשמוע את העגה הפלסטינית המתנגנת, ולהרגיש את המתח בו נמצאות הדמויות. זהו סרט לא פשוט המציב את הצופה באופן חד וברור אל מול המציאות המתקיימת דקות נסיעה בודדות מחייו השלווים. הסרט לא נשאר בממד הפעולה בלבד אלא הוא חושף את הצופה למחירים שמשלם איש השירות הנשבה אט אט בתפקידו, עד לכדי כך שעבודתו משתלטת על אישיותו. העבודה הסיזפית, המתח הרב ומעל הכל סיכון החיים מראים לצופים שמתחת לדימוי הביטחוניסטי הזוהר מסתתרת מציאות אפרורית ולא פשוטה המציבה את גיבוריה בפני דילמות קשות. בהחלט סרט מומלץ, לבעלי לב חזק שלא חוששים להיזרק באמצע החיים לסימטאותיה הצפופות של העיר בית לחם.

שתי היצירות מראות את מאחורי הקלעים של "לוחמי הצללים", ומספקות לקורא תמונה מורכבת של האנשים הנמצאים בחזית הלחימה, שפעמים רבות אנו נחשפים למעשיהם רק ברגעי השיא (הצלחה כישלון). אין ספק שבאמצעות העיסוק בדמויות אלו אנו יכולים לקבל  מבט עמוק ומורכב יותר על המציאות הכביכול נורמאלית בה אנו חיים. אלו חומרים מצויינים לעיסוק אומנותי (ספרות\קולנוע) , לגבי אופן הבאתם מכח אל הפועל, כפי שהראתי  ישנו פער גדול התלוי במידה רבה ביכולותיו של כל יוצר ויוצר. 

גלוי ונעלם,איאן רנקין, רימונים, 2012


הצורך האנושי בחיי קבוצה נידון ונחקר על ידי חוקרים מאסכולות שונות: פסיכולוגים, ביולוגים, סוציולוגים ועוד. לחיי הקבוצה על רבדיה השונים ישנם מחירים לא מבוטלים, הנובעים מכך שעל מנת לחיות ביחד אנו זקוקים לוותר מתמיד על חלק מהמאווים והרצונות שלנו. לא פעם נדמה לי שהסדר החברתי מנתב אותי לפעילויות שאני לא בהכרח מעוניין בהם, אני נפנה לעיסוקים שלא בהכרח מעניינים אותי ומקיים שיחות שכל תכליתן לתת לי את התחושה שאני חלק מהקולקטיב הסובב אותי. פעמים אינני יודע האם פעולותי הם פועל יוצא של רצוני או שמע אני מונע על ידי תכתיבים חברתיים (גלויים או סמויים) המפעילים אותי. שוב ושוב עולה בי השאלה, מיהו האני האותנטי? ומהם רצונותי? המתח המובנה בין היחיד הרוצה לממש את עצמו לבין החברה הממשטרת נמצא בבסיס הקיום האנושי ומהווה כר פורה ליצירה הספרותית לאורך השנים.
מתיחות זו מצויה בבסיס הספר, גלוי ונעלם, של סופר המותחנים הסקוטי, איאן רנקין (Ian Rankin). הספר  ראה אור באנגליה לפני שני עשורים אול רק  לאחרונה תורגם לעברית. במרכז הספר ניצב מיודענו המפקח ג'ון ריבס, גיבור ספריו של רנקין, היוצא לפענח את מותו המסתורי של נרקומן הנמצא מת בבניין נטוש בפאתי אינדנברו. עד מהרה מגלה המפקח חד המחשבה שמותו של רוני מהווה אך קצה קרחון לפרשיה אפלה הרוחשת  מתחת למעטה החברתי המהוגן של החברה הגבוהה בעיר. יחד עם עוזרו הנאמן הולמס, חותר ריבס לפתרונה של התעלומה, תוך שהוא מגלה גילויים מפתיעים על הדמויות הסובבות את חייו האישים והמקצועיים.
באחרית הדבר הנמצאת בסוף הספר רנקין מעיד שיצירתו מתכתבת עם ספרו עטור התהילה של רוברט לואיס,המקרה המוזר שלד"ר ג'יקל ומסטר הייד  (סקוטלנד, 1866). בשני הספרים הרוע והטוב שזורים זה בזה עד לכדי כך שקשה לאתר את קווי הגבול בין השניים. בספרו של רנקין הדמויות מחליפות את זהותן והדבר מערער את החלוקה האופיינית לסרטים הוליוודים בהם ישנה דיכוטומיה ברורה בין טובים ורעים. הטשטוש בין שני הממדים, הופך את ספרו של רנקין למותחן מורכב המשלב בצורה טובה  בין כתיבה קיצבית וסוחפת לבין אמירות בעלות משמעות בדבר הקיום האנושי.
כפי שציינתי ספרו של רנקין ראה אור בשנת 1991, נחמד לראות כיצד פיענחו פשעים לפני עידן הטלפונים הניידים, האייפדים והוואטס-אפ. לפתע הבלש נתקע בחוסר אונים לאחר שנגמרו לו האסימונים והוא נאלץ להתרוצץ ברחבי העיר כאשר הוא אינו יכול לתקשר עם שותפיו לצורך הזעקת תיגבורת. על אף מרחק הזמן ספרו של רנקין שומר על רעננות, ההופכת אותו למותחן מעניין וקצבי הנקרא במהירות הבזק. התפניות ההכרחיות בעלילה אינן מאולצות והן מכריחות את הקורא להישאר דרוך בזמן הקריאה.
לסיכום, גלוי ונעלם, הינו מותחן טוב הממצב את רנקין בשורה הראשונה של מחברי המותחנים בדורנו. אני מקווה מאד שהוצאת רימונים או כל הוצאה אחרת ימשיכו בתרגום סדרת ספרי הבילוש של רנקין המונה עד כה שמונה עשר ספרים, שרק שלושה מהם ראו עד כה אור בעברית.

רנקין איאןו גלוי ונעלם, תרגם: ירון פריד, הוצאת רימונים 264 עמ'. 

יום דין- חוויות מגיבוש רוחני



תפילות הימים הנוראים, משולות לגיבוש סיירת מטכ"ל אליו מתכוננים צעירים חדורי מוטיבציה חודשים ארוכים. על מנת לצלוח את הגיבוש לא ניתן להיזרק לקו הזינוק אלא יש צורך בהכנות מפרכות הן בצד המנטאלי והן בצד הפיזי. אלו שהגיעו לגיבוש ללא הכנה מספקת מוצאים את  עצמם חיש מהר בצד הדרך אוחזים בסרעפת העולה ויורדת ללא שליטה, כאשר זרם של מיצי קיבה פורץ מפיהם ומלכלך את החול הזהוב של גבעות וינגייט. על מנת להימנע מצבים מביכים מעין אלו,  חכמינו סללו מעין מסלול מקדים לימים הנוראים, אשר תחילתו באמירת סליחות לכל אורכו של חודש אלול, בתפילות ראש השנה הנחלקות ליומיים מפרכים. אולם נקודת השיא מצויה כמובן ביום הכיפורים המהווה מסלול למיטיבי לכת הנחלק לחמישה מסלולי משנה (ערבית,שחרית,מוסף,מנחה ונעילה), ההולכים ומאתגרים את קהל המתפללים הנצרך לעמוד שעות ארוכות באולם צפוף הכמהה לאוויר נקי וכל זאת ללא מים ומזון כאשר צרחות ילדים ממלאות את החלל ומאתגרות את כאב הראש שכבר קנה לו מקום של קבע בראשם. בין כל מסיחי הדעת הללו המתפלל כמהה גם לחוויה רוחנית שתחבר אותו לקהל המתפללים וכמובן לריבונו של עולם. אכן אתגר לא פשוט, אל מולו ניצבו דורות של יהודים.
על מנת להקל ולו במקצת על מרבית באי בתי הכנסת, שטרדות היום יום הובילו אותם לכך שהם לא נערכו לימים הנוראים כראוי החלו להתפתח יותר יותר מניינים המסייעים בהנגשתה של התפילה לציבורים נרחבים. השנה הלכתי להתפלל בשני מניינים מעין אלו שנפתחו דווקא במרכזים קהילתיים ולא בבתי הכנסת הממוסדים. המניין הראשון היה של תנועת חב"ד אליו הגיעו כחמישים מתפללים רובם חסידי חב"ד, אולם לצידם נקבצו ובאו יהודים שבחיי היום יום רחוקים מתורה ומצוות. מה רבה הייתה התרגשותי, כאשר ראיתי אותם עומדים נכלמים בכניסה לחדר בו התקיימה התפילה, אולם שליח חב"ד ניגש אליהם ברכות הניח עליהם טלית שם בידיהם סידור והכניסם בכבוד רב לשבת בשורה הראשונה של אולם התפילה.מלבד זאת התפילה התאפיינה בשירה ובריקודים שמחים שלא היו מוכרים לי, כאשר ראו החסידים שאני תמהה על מנהגם לשמוח ביום הכיפורים הנחשב ליום דין, ניגש אלי אחד מהם ואמר לי, "אנו שמחים כי אנו יודעים שנצא זכאים בדין, עכשיו נשאר רק להינות מכך שהיום אנו נדמים למלאכים".
המניין השני היה של הגרעין התורני הפועל בעיר, מרבית המתפללים השתייכו לציבור הדתי לאומי ונראו כבוגרי ישיבות הסדר. התפילה התאפיינה בהסברים ובהנחיה שאיפשרה גם לאלו שאינם בקיאים בנתיבי המחזור למצוא את נתיבם. מלבד זאת המתפללים השתדלו לשלב בתפילתם ניגונים מוכרים ובכך לסחוף של הקהל. לאחר תקיעת השופר שהידהדה בחדר והרטיטה לבבות, יצאו המתפללים בריקוד סוחף, שתמיד מרגש אותי בניסיון לתפוס עוד כמה דקות מיום הכיפורים רגע לפני שטרדות היום יום מתנפלות עלינו ללא רחם.
בין לבין כדרכי עיינתי בספרים המצויים על שולחנות המתפללים, אולם השנה משום שהתפילות בהם השתתפתי התקיימו במתנ"סים לא עמדו לרשותי ספריות מפוארות אלא רק כמה ספרים שהמתפללים הביאו  עימם מבעוד מועד. השנה נפל ליד ספר דרשותיו של הרב המנוח מרדכי אליהו, ויאמר מרדכי, (שלם,2010) המאגד עשרות דרשות של הרב העוסקות במעגל השנה , בדברי הספד על גדולי הדור ובדרשות המיועדות לנשים. הספר יצא לאור לאחר מותו של הרב אליהו על ידי תלמידו הרב משה טויזר, שהקליט את הרב במשך למעלה מחמש עשרה שנים ולאחר מותו הקליד את הדרשות וערך אותם כספר.
מלאכת העריכה ומיפוי מראי המקום שביצע הרב טויזר עיקרו את הויטאליות המוכרת של דרשות  הנישאות בעל-פה. מלאכת העריכה טישטשה כל סממן של אקטואליה או זיקה  לקהל השומעים, זאת מלבד קטעי הסיום הבאנלים בהם הדרשן מברך את  קהל השומעים.  אם לא די בכך העורך בחר לקטע את הדרשות באמצעות חלוקה לסעיפי משנה שכל אחד מהם מקבל  כותרת המציגה  את המסר המרכזי של כל סעיף וסעיף. בכך למעשה נקטעה הרציפות ההכרחית של הדרשה הנישאת בעל פה והתוצאה היא אסופה  לא קוהרנטית בה החלקים לא מתלכדים לכדי מסר ברור.
מלבד הצורה הבעייתית  התוכן של הספר מטריד ביותר, וזאת משום שהוא מעלה את השאלה כיצד רואה אור ספר דרשות של אחד מגדולי הדור, כאשר הוא נעדר מעוף מחשבתי והוא עסוק על פי רוב בענייני הלכה מייגעים (כמה חתיכות קוגל מותר לאכול בקידוש, אם איננו רוצים לברך ברכת המזון) או לחילופין בדרשות חז"ל המוכרות לכל, וזאת ללא כל פרשנות מחודשת הנוגעת לימנו. הטקסטים המוכרים מסופרים על פי רוב בלשון עממית ומיד לאחר מכן הרב מתעל אותם לטובת הצגת עמדותיו השמרניות בעיקר סביב תחומים של חינוך,בית ומשפחה. שיאה של המגמה השמרנית בא לידי ביטוי בחלק האחרון של הספר המאגד  מספר דרשות שנאמרו בפני נשים. מהדרשות עולה שעבור הרב אליהו הנשים אינן מהוות פרסונות עצמאיות, אלא "עזר כנגדו" הבא לסייע לגבר להשלים את ייעודו הרוחני. תפיסה זו באה לידי ביטוי מובהק בדבריו מדוע על הבעל לנהוג בבני ביתו ביד רכה ותשובתו על מנת שאלו ידברו עימו אמת (ולא יפחדו ממנו) ובכך ימנעו ממנו להגיע  לכדי עבירה. כלומר, אין ערך לרגשותיה של האישה כאדם עצמאי, אלא יש כאן טיעון פונקציונאלי שבא לשמור על מעלותיו הרוחניות של הגבר.
היבט נוסף לתפיסה ההירככית בה גברים ניצבים בראש והנשים מהוות שוליות מצויה בתפיסתו של הרב בכל הקשור ללימוד תורה על ידי נשים. הרב מספר באריכות סיפור על אישה קשת יום שאינה יודעת קרוא וכתוב, אולם כשהיא מגיעה לבית דין של מעלה מראים לה תילי תילים של ספרים שכביכול היא למדה בהם, כשהאישה התמימה מתעקשת שנפלה טעות משום שהיא אינה יודעת קרוא וכתוב, משיבים לה מלאכי השרת שבזכות שהיא הכינה תה לתלמידי חכמים לימודם נזקף לזכותה. הסיפור מהווה חלק משורה של סיפורים בעלי מסר דומה המדגישים את  החשיבות המועטת הקיימת בהקניית תורה לנשים. גישה זו מובילה להדרתן של הנשים מהיכולת לקחת חלק בעיצובו של השיח הדתי השומר על הגמוניה גברית.
ידוע שהרב אליהו מהווה ראש וראשון לשורה ארוכה של רבנים ובהם הרב אבינר, שהפכו את מלאכת ההפרדה בין המינים לאבן יסוד בתורתם. בפסיקותיהם, דרשותיהם ומעשיהם ניכר מאמץ רב להצגת המעמדות בין המינים כחלק מסדרי בראשית שיש לקדש ולשמר. בורות הופכת לצניעות, ומידור ומישטור מקבלים ממד של ענווה. בכך למעשה נעשה טשטוש של מושגים שונים שתכליתו לשמר את הסדר החברתי הקיים וכל זאת מתוך כסות של קבלה, אהבה ורעות.

באיזשהו שלב אי שם בתפילת מוסף הרגשתי שהבנתי את הרעיון המרכזי המוביל את הספר, ושניתן להחזיר אותו אחר כבוד למדף הספרים. שוב התעצבתי על ליבי, כיצד בדורנו יוצאים לאור אין ספור ספרי קודש הכוללים: קובצי דרשות, חידושים על התורה, הרהורים על פרשת השבוע וכו' ולמרות זאת כמעט ולא ניתן למצוא בתוך ים התורה הזו חדשנות הגותית ראויה לציון. הדבר מחזק בי את ההנחה שידע  ונגישות למידע אינם ערובה לחדשנות מחשבתית פורצת דרך. על מנת לאפשר פריחה הגותית המובילה חדשנות רעיונית יש צורך  בהשכלה רחבה, אינטרדסיפלינארית ובמפגשים בין תרבויות שונות וכיווני מחשבה מנוגדים המובילים להתנגשות מפרה הפותחת כיווני כתיבה חדשים. מההיצע הספרותי נראה שדבר מעין זה נעדר כיום ממרבית בתי המדרש שתלמידיהם ורבותיהם שולטים ביד רמה בספרות התורנית הרואה אור במחוזותינו.    

שלוש שניות, אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום, סלע ספרים, 2012


אם יש דבר שישראלים אוהבים לעשות זה להשווות.  אנחנו משווים משכורות, מכוניות, דירות, השכלה ומה לא? אני יכול לחשוב על אינספור שיחות המתחילות במילים, "אתה יודע מה קורה בארה"ב?! ובארצות סקנדינביה בכלל...", הענקים זהובי השער ורחבי הגרם מעוררים בנו התרגשות מיוחדת הזוכה לאיזכורים מרובים בעיתונות (בעיקר בהארץ). הכתבים וכותבי טורי הדעות מהללים את  הסדר והניקיון ורווים נחת מהתנאים הסוציאלים  הניתנים לעובדים. היעדרותה של מסורת  אנטישמית ראויה לציון הופכת את הארצות הצפוניות  למקומות הלקוחים מעלילולתיה של עליזה בארץ הפלאות.למרות ההתרגשות עד לחמש השנים האחרונות לא הכרנו את ארצות הזוהר הצפוני בהקשרים ספרותיים, אולם לאחרונה אנו עדים למבול של מותחנים שבדים (סדרת הספרים של סטינג לרסון שראו אור בעברית בין השנים 2009-2011) ונורבגיים (אדום החזה,יו-נסבו, בבל, 2010) שתורגמו לעברית וכבשו בזה אחר זה את המקומות הראשונים במצעדי המכירות.
לאחרונה הצטרפו  לקבוצה מכובדת זו  צמד כותבים שבדים: אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום שהוציאו עד כה מתחת לידיהם חמישה מותחנים ששלושה מהם תורגמו עד כה לעברית. הדבר המעניין הוא שבשונה מהספרים שהזכרתי שלושת המותחנים של צמד הכותבים לא ראו אור בהוצאות מכובדות וגדולות, אלא דווקא בהוצאה קטנטנה ובלתי מוכרת בשם, סלע ספרים. על אף שזוהי הוצאה קטנה ולא מוכרת, הופתעתי לטובה מהתרגום הקולח של מעיין זיגדון (תירגמה את הספר מאנגלית) ומהעיצוב המלבלב של ההדפסה שנעשה על ידי נדב צופי. נראה שזיו כהן המשמש כמו"ל\לקטור\משווק הצליח לקלוע לטעמו של הקורא הישראלי ולרכוש את זכויות התרגום.
במהלך חופשת ראש השנה האחרונה קראתי את אחד מספרי הסדרה, שלוש שניות (סלע, 2012). במרכזה של העלילה ניצב סוכן סמוי משטרתי המוחדר לשורותיה של המאפיה הפולנית הזוממת להשתלט על שוק הסמים השבדי. חיש מהר הסוכן מוטל למערבולת של סכנות המאיימת להטביע את הצמרת של המשטרה השבדית. הקצב המסחרר של העלילה מחפה במידה רבה על דמויות שאינן בנויות כהלכה ועל תפניות עלילתיות הזויות במקצת. העלילה מורכבת משורה של דמויות המאכלסות כמעט כל מותחן בלשי הרואה אור בשנים האחרונות (חוקר מתוסבך המתמודד עם עברו המתוסבך, פושע ממולח וקר מזג, ושורה של פקידים-שוטרים אפרורים הגוררים את רגליהם עד הפנסיה).
למרות המגרעות שציינתי, מאוד נהנתי לקרוא את "שלוש שניות" המהווה מותחן קצבי שהצליח להשאיר אותי ער שעות ארוכות ולגרום לי להתעורר בשעות מוקדמות על מנת להספיק ולגמוע עוד כמה עשרות עמודים בטרם תתחיל שגרת היום.
לסיכום, "שלוש שניות" איננו יצירת מופת של ספרות המותחנים אך הוא בהחלט יכול להיות שותף נאמן ומסור לכל נסיעה\טיסה\חופשה בה אותם מחפשים ספר שיגרום לדקות לעבור ביעף ולנשימתכם להעצר בתדהמה.

שלוש שניות, אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום, תירגמה מאנגלית מעיין זיגדון, סלע ספרים, 2012,  488 עמ'.

זהות במשבר- כשהפרוורטי מאתגר את הנורמאלי- פיליפ רות יוצא למסע זהות

פיליפ רות, מה מעיק על פורטוני, תרגום חדש מאת : אסף גברון, כנרת-זמורה ביתן 2010
  1969 Philip Roth, Pornoy's Complaint
כמעט בכל מקום אליו אנו מגיעים מבקשים מאיתנו שנגדיר את עצמו, שנציב את יישותנו על סקאלת הזהויות החברתית ממגדר ועד אדיקות דתית. השבוע ממש נתקפתי בחולשה כאשר סוקרת התקשרה לביתי ושאלה אותי בפתיחת הסקר האם אני חרדי,דתי,מסורתי או חילוני. התחלתי להגיד לה שזה מורכב ואני לא יכול להכניס את עצמי לתבניות זהות מובנות. היא נשמעה מאוד נבוכה וקצרת רוח מעבר לקו ואמרה לי בהחלטיות רגוזה, "טוב אז נעבור לשאלה הבאה". הסוקרת הזו לא לבד בעולם, על פי רוב גם אנשים שלא נמדדים לפי תפוקות והספקים לא אוהבים לדוש בשאלות של זהות שלרוב יוצרות בלבול ומבוכה, בעיקר בעידן רב-זהותי כמו שבו אנו חיים בו כיום. לאחרונה ראיתי כמה פוסטים בהם הורים מאבדים את הידיים והרגלים כאשר הילד שואל אותם לאיזו עדה הוא משתייך, כי המורה בבית הספר ארגנה ערב עדות והוא לא יודע איזה מאכל מסורתי להביא,כאשר הוא רבע פולני רבע עיראקי וחצי אמריקאי. בקיצור תסבוכת לא פשוטה ועוד לא דיברתי על חברות כמו יהדות ארה"ב בהן יש נישואין בין-דתות היוצרים מורכבות גדולה עוד יותר.
התסבוכת של חברה רב-זהותית המצריכה להגדיר את עצמה שוב ושוב הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, מהווה יסוד מרכזי ביצירותיהם של יוצרים יהודים היוו דור שני ושלישי לגלי ההגירה היהודית ממזרח אירופה לארה"ב. המוכרים שיצירותיהם חצו את האוקיינוס וזכו לתהודה בישראל הם יוצרים כדוגמת: ישראל יהושוע בשביס זינגר (אחיו של זינגר המפורסם) בספרו בית קרנובסקי, הקולנוען  וודי אלן והסופר האמריקאי, פיליפ רות. שלושתם  גדלו והתחנכו בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת בשכונות היהודיות של ניו-יורק אשר קלטו אליהם זרם בלתי פוסק של מהגרים יהודים ממזרח אירופה. הפער בין השכונה הסגורה ששימרה קודים התנהגותיים של שטייטל מזרח אירופאי לבין המרחב האמריקאי על גיבוריו וערכיו הפרוטסטנטים יצרו התנגשויות תכופות הבאות לידי ביטוי מובהק ביצירותיו המוקדמות  של אלן ובמרבית ספריו של רות. העיסוק הדומה של שני היוצרים מוביל לכך שאינני יכול לראות את סרטיו המוקדמים של אלן בלי לחשוב על רות ולקרוא את רות בלי לחשוב על אלן.

אצל שני היוצרים מאופיינים הגיבורים הראשיים במראה יהודי הלקוח מירחון תנועת, החולצות הכסופות האמריקאית, יחד עם זאת אל מול המראה השדוף והבלתי ספורטיבי גיבוריהם מצליחים לפלס דרך בסולם החברתי וזאת הודות להומור מושחז ושנון המקנה להם יתרון על פני יריבהם המאופיינים במראה ארי אך באישיות שבלונית וחסרת מעוף. ההצלחה החברתית איננה מצליחה לעמעם את אופיים היהודי הכולל דברנות בלתי נדלת, ספקנות מובנת, יכולת הלקאה עצמית מרשימה וחרדתיות כמעט משתקת. תכונות שעוצבו במשך מאות שנים של עיסוק במסחר ופיננסים וצורך ביצירתיות  מילולית על מנת לברוח ממיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם.
ספרו הסנסציוני של רות, מה מעיק על פורטוני, נכתב בסןף שנות השישים של המאה הקודמת ובזמנו נחשב לרומן פורץ דרך שלא בחל בעיסוק בנושאים שנידונו עד אז בירחוני גברים וברומנים זולים אך בוודאי שלא בזירה הספרותית שנחשבה לפרוזה מכובדת. עצם תורגמו לעברית בראשית שנות השבעים ע"י חיים גליקשטיין  והוצאותו לאור בישראל בהוצאת שוקן היווה  פריצת דרך תרבותית הן בפתיחת הדיון לגבי הזהות היהודית-אמריקאית שלא מתוך פרספקטיבה ציונית והן בדיון הפתוח בנושאים הקשורים למין. במרכזו של הרומן ניצב אלכס פורטוני, בחור יהודי המתגורר בניו-יורק המגיע לטיפול פסיכולוגי בעקבות התמכרות למין. הספר כולו הוא מונולוג ארוך בו הוא מפרט באוזני הפסיכולוג את הסיבות להגעתו לטיפול. הסיפור לוקח את הקורא למסע ארוך (פעמים אף טרחני) החל ממחוזות הילדות הנמצאים בשכונה יהודית בניו-יורק ועד למסעותיו מעבר לאטלנטיק (איטליה, יוון, ישראל). מסעותיו  של פורטוני רצופים באינ-ספור אנקדוטות משעשעות, בהן הגיבור מפגיש שוב ושוב בין ההווי היהודי בו הוא גדל לבין המציאות הסובבת אותו. הפרקים המתארים את ילדותו המוקדמת הינם פנינים יקרות מפז, באופן חד וקולע מצליח רות לתאר את הוריו המזרח-אירופאים והתנהגותם הביזארית במרחב האמריקאי. שילובן של מילים באידיש ותיאורם של אירועים קומים (המפגש עם רב בית הכנסת, היחס לעוזרת השחורה, המניפולציות האינסופיות של האם המנסה לתמרן את ילדיה לאכול, ללמוד וללכת לבית הכנסת) הופכת את הפרקים הללו ליצירה ספרותית משובחת המצליחה להכניס את הקורא לנבכי עולמו של הגיבור. לעומת זאת הפרקים המאוחרים יותר העוסקים בסטיותיו של פורטוני העלו בי בעיקר תחושות של סלידה ולאות.

עד כמה שידוע לי רות הוא חלוץ בספרות היהודית בכל הקשור בעיסוק בפרוורטי ככלי לעיסוק בזהות. בשנים האחרונות העיסוק בנבכי הסטיות האנושיות הופך לכדי  מגמה ההולכת ומתעצמת הבאה לידי ביטוי ביצירותיהם של סופרים יהודים אמריקאים מובילים הזוכים לתהודה ולתהילה כגון: ג'ונתן פוייר ספרן הדן בזאופיליה  בספרו מעורר המחלוקת, הכל מואר (2002,Everything Is Illuminated). או בספרו ההזוי של ג'ונתן איימס, תתעורר אדוני- wake up sir  (פן, 2013) בו הוא מתחקה אחר סופר לא יוצלח המוליך את הקורא עקב בצד אגודל בין דפי ה-DSM (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders) האמריקאי. אני ממש לא מתחבר למגמה הספרותית הזאת, הפונה אל עבר המוקצן המהווה כביכול אמצעי המאפשר דיון על החברה בה אנו חיים, תוך שהיא מטשטשת שוב ושוב את ההבדלים בין הנורמאלי לפרוורטי. לדעתי המציאות הכביכול נורמאלית רצופה בכל הרבה היבטים אנושיים היכולים להאיר פינות בהוויה האנושית, שאינני מבין את הצורך לשוב ולעסוק בביבים על מנת להגיע לכדי אמירה אותנטית לגבי הקיום האנושי.

לסיכום, הפער שליווה אותי במהלך הקריאה בין הפרקים המתארים את שנות ילדותו של פורטוני לבין הפרקים המאוחרים הובילו לכך שסיימתי את הספר בתחושות מעורבות. תוך שאני נזכר בערגה בספר הביכורים של רות, היה שלום קולמבוס, שראה אור בארה"ב בשנת 1959 ותורגם לעברית על ידי גליקמן בראשית שנות השבעים. בספר זה איגד רות שורה של סיפורים קצרים הלוקחים את הקורא למגוון פינות של העולם היהודי-אמריקאי תוך שהוא מצליח להתחקות אחר השפה האותנטית של הגיבורים הנמצאים במתח  שבין העולם היהודי ממנו באו לבין הרצון להשתלב בחברה האמריקאית על ערכיה. אם כן "מה מעיק על פורטוני" הינה יצירה ספרותית נחמדה אולם מי שרוצה לפגוש את רות במיטבו עדיף לו שיפנה דווקא לספרו, היה שלום קולומבוס, המהווה ספר מופת הן ברמה האומנותית והן ברמת התוכן.
במאי 2018 נלקח פיליפ רות לבית עולמו ובכך הולך ונסתם הגולל על דור היוצרים היהודים שפעל בארצות הברית לאורך המחצית השניה של המאה ה-20, דור שחווה באופן ישיר את תחושת התלישות וחיפוש הזהות. עתה דור זה שפינה את מקומו משאיר בזירת שיח הזהויות את היוצרים שעבורם ארה"ב היא מולדת ברורה והזהות היהודית של סבותיהם הולכת ומתרחקת בשלל זיכרונות של מחנות קיץ והוויה רב תרבותית המציבה צורך באופני הבעה ויצירה חדשים המתאימים לדור שלא ידע, לדור שלא הכיר. זהו אתגר מרתק שמעניין מאוד לדעת לאן הוא יתפתח ואילו תמורות הוא יביא עימו ביחסיים שבין העם היושב בציון לבין המרכז היהודי הגדול החי לו בין ברוקלין למפרץ.