לוחמי הצללים

סיפורי ריגול ומשחקי זהויות היוו לאורך השנים כר פורה ליצירת מותחנים, וסרטי פעולה. זאת משום שההכרה שישנם אנשים המהלכים ביננו ולמעשה מנהלים חיים מקבילים תחת זהויות אחרות במרחבים שונים אכן מסעירה את הדימיון. לא עוד אנשים המהלכים בבוקר ליום עבודה נורמטיבי ושבים לבתים לעת ערב, אלא לוחמי צללים הנעים במהירות מיעד ליעד בחתירה אחר פיענוח תעלומות נסתרות, כאשר באמתחתם צדקת הדרך ותחושה של שליחות. המיתוס הזה על "לוחמי הצללים" מאפשר לנו לפתח דימויים רומנטיים על דמותם של הלוחמים הללו, הפועלים ללא לעות למימושן של מטרות נעלות. האמת ככל הנראה רחוקה מאוד מהדימוי המצ'ואיסטי שקיבל ביסוס וחיזוק מסרטי ג'ימס בונד ודומיו שקעקעו בדימיוננו את הדימוי חף הפגמים של איש הריגול המסוקס. בחופשתי האחרונה נחשפתי דווקא לשתי יצירות המנסות להראות את המורכבות העומדת מאחורי דימויים הזוהר של לוחמי הצללים.

היצירה הראשונה הינה יצירתו של איש המוסד לשעבר, מישקה בן דוד, "תחנה סופית אלג'יר" (ידיעות אחרונות,2012) . במרכז הספר ניצב מיקי שמחוני, אומן ולוחם שבעקבות אירוע טרומאטי  מתגייס לשורות היחידה המבצעית של המוסד. לאחר תהליך הכשרה ארוך (המזכיר באופן כמעט זהה את תהליך ההכשרה המתואר בספרו של דניאל סילביה, המחסל, זמורה ביתן-2002) שמחוני נשלח לשורה ארוכה של משימות ברחבי הגלובס בהם הוא מנסה לעצור את תוכנית הגרעין האירנית ולקטוע את משלוחי הנשק לחיזבאלה. הספר רווי בסצנות מהירות המתרחשות במגוון אתרים ברחבי העולם, כאשר החוט המקשר בין העלילות השונות הינו לבטיו של שמחוני בדבר המחירים האישיים שהוא משלם במשימותיו השונות. נראה שבן דוד שוזר בספר את התחושות שעלו בו לאורך השנים האישים כאיש מוסד ועל כן ההיבטים של ניתוק מהמשפחה, החרדה מחשיפת הכיסוי, הצורך בריגושים מתוארים בצורה אמינה המראה לקורא שלא כל הנוצץ זהב. בין לבין ישנן סצינות של חיסולים ומעקבים המצליחים להשאיר את הקורא עירני ודרוך. יחד עם זאת אני מעדיף ספרים המתמקדים בעלילה הנבנת בהדרגה, כאשר הקורא הולך צעד אחר צעד בשלבי הפיענוח  ולא באסופה של סיפורים המתאימה יותר לקבצי העלילות מבית מדרשו של ניסים משעל. יחד עם זאת למרות הקפיצות המרובות ישנה תחושה שהספר שומר על אמינות ולא נפנה לכיוונים הזויים כמו סרטי הפעולה של ג'ימס בונד.

עולמו של שמחון הולך ומתערער בעקבות רומן המתפתח עם אשה מעברו, ובכך מועצמות הדילמות אל מולם הוא מתמודד.אולם משום שאף אחת מהדמויות הסובבות אותו  (בת זוג, אבא, אמא, אחים, אחיות, חברים) לא בנויות כהלכה, לא נוצר הממד הדרמטי המהווה יסוד חיוני בהפיכתו של ספר ממותחן לרומן.  נראה שבן דוד היה מודע לפער שבין רצונו להיות סופר של רומנים עמוקים לבין המציאות  ולכן הוא ניסה לחפות על חולשתו בהוספה לא פרופרציונאלית של תפניות דרמטיות ששיאם בפרקים האחרונים של הספר. תוספות אלו פוגעות בספר בצורה אנושה והופכות אותו לקראת הסוף למולודרמה קיטישית המתאימה יותר לערוץ ויוה, מאשר למותחן קצבי בעל עומק.

בעודי קורא את ספרו של בן דוד הלכתי לקולנוע לצפות בסרט ביכורים ישראלי שיצא לאקרנים בשבוע שעבר, בית לחם. במרכזו של הסרט נמצאת מערכת היחסים בין רכז שטח בשב"כ לבין המקור שלו, נער פלסטיני מתבגר המנסה לבסס את זהותו הגברית בעולם תובעני ומשתנה. נראה שהבמאי,יובל אדלר, והתסריטאי,עלי ואקד, ערכו תחקיר מעמיק עד מאוד. כל הסצינות בנויות בצורה אמינה ומשכנעת החל מהתלבושות וכלה בדיאלוגים, ממש ניתן להריח את סמטאות הקסבה,לשמוע את העגה הפלסטינית המתנגנת, ולהרגיש את המתח בו נמצאות הדמויות. זהו סרט לא פשוט המציב את הצופה באופן חד וברור אל מול המציאות המתקיימת דקות נסיעה בודדות מחייו השלווים. הסרט לא נשאר בממד הפעולה בלבד אלא הוא חושף את הצופה למחירים שמשלם איש השירות הנשבה אט אט בתפקידו, עד לכדי כך שעבודתו משתלטת על אישיותו. העבודה הסיזפית, המתח הרב ומעל הכל סיכון החיים מראים לצופים שמתחת לדימוי הביטחוניסטי הזוהר מסתתרת מציאות אפרורית ולא פשוטה המציבה את גיבוריה בפני דילמות קשות. בהחלט סרט מומלץ, לבעלי לב חזק שלא חוששים להיזרק באמצע החיים לסימטאותיה הצפופות של העיר בית לחם.

שתי היצירות מראות את מאחורי הקלעים של "לוחמי הצללים", ומספקות לקורא תמונה מורכבת של האנשים הנמצאים בחזית הלחימה, שפעמים רבות אנו נחשפים למעשיהם רק ברגעי השיא (הצלחה כישלון). אין ספק שבאמצעות העיסוק בדמויות אלו אנו יכולים לקבל  מבט עמוק ומורכב יותר על המציאות הכביכול נורמאלית בה אנו חיים. אלו חומרים מצויינים לעיסוק אומנותי (ספרות\קולנוע) , לגבי אופן הבאתם מכח אל הפועל, כפי שהראתי  ישנו פער גדול התלוי במידה רבה ביכולותיו של כל יוצר ויוצר.