חפש בבלוג זה

ארץ גזרה- אסף גברון הגבעה


לפני שהתגייסתי לצה"ל ביקרתי מספר פעמים אצל חברים שהתגוררו בהתנחלויות בעוטף ירושלים (תקוע, גוש עציון, אפרת)  אולם יחד עם זאת השטחים נדמו בעיני לארץ הנמצאת מעבר להרי החושך הנידונה בעיקר בחדשות ובעלוני פרשת השבוע. לעומת זאת לאחר גיוסי המרחבים שבין באר שבע לעפולה הנחתכים בציר 60 המפורסם הפכו עבורי למעין ביתי שני. כמו סוקר מדופלם של הלשכה המרכזית לסטיסטיקה ביקרתי במאות דירות בעשרות ישובים שונים, סקרתי רכבים והתהלכתי בסימטאות ובמטעים. המוצבים הצה"לים היו על פי רוב בסמיכות לישובים יהודים בהם ערכנו קניות, שתינו כוס תה מהבילה בלילה קר ונקלענו לשיחות ליליות עם תורני השמירות המשועממים. זכורה לי בעיקר החווה של אברי השוכנת באחת  הגבעות הסובבות את הישוב איתמר. בית עץ מהמם המשקיף על הנוף, דיר עזים וערוגות אורגניות, סוסים צוהלים דוהרים על הגבעות, אוויר נקי שקורע את הריאה ומרחבים שלא נגמרים. בקיצור פסטורליה שנוסעים עבורה חצי עולם על מנת להיטמע בתוכה. את הנינוחות והחיבור לטבע גדעו מערום הנשקים המוצב בצד החדר,הרכב הצבאי המשוריין הניצב על שביל הפטרולים ובית משפחת שבו השרוף הממוקם בישוב הסמוך המהווה מעין תזכורת למאבק האלים הניטש באזור.אהבנו להימלט לבית העץ של אברי רן ולהתנתק מהמציאות, לקשור שיחה עם הנשמות האבודות שהתגלגלו לגבעה החשופה אי שם ליד איתמר. בדיעבד הגבעה הייתה מרחב מנותק שמכיל בתוכו ניגודיות בלתי נתפסת של שלווה פסטורלית מחד  ומוצב קדמי הערוך בכל עת למתקפה מאידך. על אף מרחק הזמן אני עדיין יכול לחוש את ריח העץ, לראות בעיני רוחי את הלהבות המשתוללות בקמין ולשמוע את הרוח המייללת. הזיכרונות הללו התעוררו בי ביתר שאת עם קריאת ספרו המשובח של אסף גברון, הגבעה (ידיעות אחרונות, 2013). 


בספרו "הגבעה" מגולל גברון את סיפורה של מעלה חרמש ג', התנחלות דימיונית הנמצאת בשיפולי מדבר יהודה. לגבעה המבודדת נסחפות בזו אחר זו שלל דמויות הקובעות בה את ביתם. בינות לקרוואנים, השבילים הבוצייים, בית הכנסת המאולתר, מגדל המים ומגורי החיילים נרקמים לאיטם סיפורים אנושיים הפותחים בפני הקורא צוהר לפינות עלומות של החברה הישראלית. הספר מצליח לחדור מבעד לסטריוטיפים ולדון בשאלות מרתקות של זהות המתעצבת בתוך חברה קטנה ומסוגרת כפי שזו נרקמת לה מעלה חרמש ג'. בחלק מהמקרים גברון לוקח את הקוראים במנהרת הזמן ופותח פרקים בהיסטוריה האישית של הגיבורים. השזירה בין סיפורי העבר לסיפורי ההווה הופכים את הקריאה לחוויה מרתקת של גילוי, באמצעותה הדמויות הולכות ונבנות. צורת הכתיבה וההתייחסות למתח שבין היחיד לקבוצה הסגורה הזכיר לי במידה רבה את ספרו המשובח של אסף ענברי, הביתה (ידיעות אחרונות 2009), אשר אף הוא סוקר חברה סגורה המתקיימת בכסות אידיאליסטית, ויוצרת מערכת יחסים מורכבת בין היחיד לכלל. קריאה משווה בין השניים יכולה להראות מגמה חדשה בספרות הישראלית, הבוחנת במבט מעין אוביקטיבי את התפתחותן של קהילות תוך הליכה על התפר שבין הממד האישי והציבורי.
לאורך הספר גברון מנצל את יכולותיו העיתונאיות ונראה שבבסיס הכתיבה ניצב תחקיר מעמיק המצליח לאתר ניואנסים עמוקים בהווית החיים של חיי המתיישבים. ההתחקות המדוייקת אחר צורת הדיבור, המחוות והלבוש מקנים לספר ממד אותנטי עד לכדי כך שלאורך הקריאה חשתי שאני צופה בסרט תיעודי. יחד עם זאת בשל ריבוי הדמויות המרכיבות את הסיפור חלקן נשארות מוצללות וחסרות, דבר משאיר תחושה של החמצה בתום הקריאה.
בצד העלילה האנושית ספרו של גברון מתאר את הכאוס המינהלי השורר בשטחים, בו יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל (פעמים בשוגג ופעמים בזדון). לאורך הספר עולה התחושה שהגבעה פיתחה בקרב המתיישבים יכולות יהודיות גלותיות של התחמקות מהפריץ. וכך בפלפולי הבנות, בעיניים צוחקות ובחצי חיוך הולך ונבנה לו יישוב המשאיר מאחור מושגים של מינהל תקין,חוק וטאבו.
על אף שגברון לא גדל בציונות הדתית או בגבעות המוריקות של יהודה ושומרון, הוא מצליח לתאר בספרו את החברה הגרה בהם בצורה ראויה לציון. וזאת ללא שיפוטיות ערכית אלא מתוך מבט אנושי מפוכח המספר את סיפורן של  נשמות הנפגשות  בגבעה קטנה השוכנת אי שם בין כרמים ואדמות טרשים. לסיכום, הגבעה הינו ספר משובח המעורר את בלוטות החשק לקריאה נוספת מיצירותיו של  גברון המסתמן כסופר רגיש וחכם המצליח לתאר ניואנסים חמקמקים בשפה נהירה ונגישה.

אסף גברון, הגבעה, ידיעות אחרונות, 2013, 430 עמ' 

חירות נזילה- הבגידה מאת הלן דנמור


לאחרונה אנו עדים לזרם הולך וגובר של  ספרים שעלילותיהם מתרחשות בעידן הטרור הסטלניסטי. כאשר הבולטת שבהם הינה סדרת המותחנים שחיבר הסופר הבריטי טום רוב סמית' : ילד 44, הנאום הסודיי וסוכן מס' 6.  בשטף זה ניתן למצוא גם את  ספרה של הסופרת הבריטית, הלן דאנמור, הבגידה (ידיעות אחרונות-2011). אני מאמין שבעידן שאחרי 9-11 בו הולכים ומצטמצמים זכויות הפרט, מתעוררים כהד עמום זכרונות בדבר  טרור ברוטאלי ובלתי מתפשר שהיכה בעשרות מילונים שסבלו מחיתתו של השלטון הסובייטי. כיום נוח לנו לחשוב שאנו רחוקים מימי הטרור כמרחק מזרח ממערב. אולם ההתנהגויות האנושיות הניצבות בבסיסו של עידן הטרור מעידות שחירות הינה דבר שברירי י היכול להיגזל במהירות. 

בספרה מתארת  דנמור את סיפורה של משפחה החיה בלינגרד: אנה-סייעת בגן, אנדרי- רופא צעיר ומבטיח ואחיה הצעיר בראשית.  השלושה  ששרדו את ימי המצור על העיר במהלך מלחמת העולם השניה מנסים  לשוב לשיגרה כאשר שדי העבר שבים אליהם באישון לילה, למרות הקשיים נראה שדרכם לשלווה יחסית סלולה. הם נהנים מעבודות קבועות, משיגרת יום, מדירה נאה ומבקתת נופש נעימה המצויה בסמיכות לעיר. אולם אירוע כביכול שגרתי המתחולל בוקר אחד הופך אותם באחת למשפחה הנאלצת לפעול במהירות על מנת לשרוד. הנינוחות מוחלפת במהירות לאימה צרופה הנפרסת על פני מאות עמודים. בה הגיבורים מנסים לשמור על צלם אנוש בעוד שכוחות החזקים מהם מאיימים לגזול את חירותם ואף את חייהם.

גיבוריה של דנמור הם גיבורים בעל כורחם שמציאות חייהם גלגלה אותם למערבולת של התרחשויות. הם לא היו לוחמי חופש, מוחם לא הגה ברעיונות גדולים, ידיהם לא הדביקו כרוזים בלילות אפלים ואוזניהם לא הקשיבו לנאומים חתרניים. אולם בימי שלטונו של יוזף סטאלין לא היה צורך בכל אלו על מנת להיקרא "אוייב העם" ומתוך כך להיזרק ממקום העבודה, להינתק  מסביבתך הטבעית ולמצוא את עצמך זרוק בתא מצחין באחד מאלפי מקומות הכליאה שבהם טובי בניה של רוסיה נרצחו ללא רחם. תחת ההגדרה של אויבי המהפכה ושליחים אימפריאליסטים נעצרו מהבולטים שבחברי המפלגה הקומוניסטית, אנשים ונשים שמסרו נפשם למען הרעיון של חירות הפועלים. בתוך זמן קצר הם הפכו מגאוותה של האומה לבנים חורגים המוסעים באישון לילה על פני מרחבים עצומים למחנות עונשין. העיתונות ותעשיית הסרטים סייעו לשלטון לבנות מיתוסים מופרכים של חברה הנאבקת על אחדותה, ושמות החתרנים השתנו בהם לצרכים הפוליטיים של ראשי השלטון. וכך חיש מהר הגיבורים של אתמול הפכו לאוייבים של המחר. בכך למעשה הוחדר בעם תחושה קבוע של פחד  ואימה מחד ואמונה בצדקת הדרך מאידך.

מצעד 1 במאי ברחובות תל אביב-1949
 תרבות השקר והכיסוי שהונהגה בברית המועצות באותם ימים היתה כה משומנת עד לכדי כך שהיא הפילה בפח רבבות קומוניסטים מרחבי העולם, שעיניהם טחו מלראות כיצד החלום הסוציאליסטי מחביא למעשה טרור רצחני. הפער בין האידיאלים הגדולים לבין המציאות בשטח מדגישה את הממד הטרגי המצוי בקיום האנושי כאשר לא פעם אנו עוצמים את עייננו על מנת לא לראות המציאות הפוגמת בתמונת העתיד שכה היינו רוצים לראות.
לסיכום, הבגידה הינו מותחן טוב וקצבי המצליח לסחוף את הקורא, ועל כן אני מתעתד לחפש ספרים נוספים פרי עיטה של הסופרת הבריטית המוכשרת הלן  דנמור. יחד עם זאת ריבוי נקודות המבט המרכיבות את הספר  השאירו בי תחושה שהרומן לא הצליח להעפיל לנקודת שיא. כמו כן בסיום הספר הרגשתי שהעלילה נקטעה בעיצומה ועל כן סיימתי את הקריאה בתחושה של החמצה.

הלן דנמור, הבגידה,תרגמה מאנגלית: ניצה פלד, ידיעות אחרונות, 2011, 395 עמודים

Helen Dunmore, The Betrayal, 2010

ילדים ילדים בואו הביתה


 

ערב אחד התגלתה בעיה בדלת הכניסה לביתי, בורכתי בכשרונות רבים אולם החזקת מברג איננה אחת מהן הזמנתי את השכן שיסייע בידי, בעודנו משפריצים D40 לחורי המנעול חמקה בתי מהבית והלכה לשחק עם חברותיה בדשא. כעבור כמה דקות עליתי במדרגות והילדה איננה, התחלתי לרוץ ולצעוק בשמה, זיעה קרה נטפה במורד גבי, תחושה של אשמה החלה לנבוט במעמקי הנשמה והפחד ממבטי התוכחה של האם כמעט ושיתק אותי. למזלי לאחר פחות מדקה מצאתי אותה מטיילת להנאתה בקרבת מקום. אלו היו רגעים שהופכים בן רגע ערב נינוח לסרט אימה בפאסט פוורד,

סופר המותחנים האמריקאי, לינווד ברקלי ,לקח את הרגע הזה והפך אותו לספר קיצבי בשם:ביום שאיבדתי אותה (מודן, 2011).  במרכזה של העלילה ניצב אב שיום בהיר אחד ילדתו בת השבע עשרה נעלמה. הנערה שיצאה כעוסה מביתם לאחר ויכוח סתמי לא שבה לעת ערב בתחילה העלמותה נראתה כמעשה נקם ילדותי אך חיש מהר החששות הראשונים מפנים את מקומם לאימה צרופה. התפתחויות שונות בחקירה מעידים על כך שהעלמותה של הבת  מהווה קצה קצהו של תעלומה רחבה יותר בה מעורבים גורמים פליליים השואפים להשתיק את הפרשה בכל מחיר.  

כדרכו ברקלי אינו מסתפק בעלילה קצבית אלא הוא יוצר פסיפס עשיר של דמויות ורמזים המתלכדים לכל אורכה של העלילה. בסופו של דבר הקורא נהנה הן ממותחן עוצר נשימה והן מספר בלשי המציב בפניו אתגר לפיענוחה של התעלומה. במהירות הבזק נכנסתי לתוך נבכי העלילה וגמעתי את 381 העמודים בפחות משבוע ימים (קמתי מוקדם בבוקר וקראתי לפני העבודה, ובשעות הערב חיכיתי שבני הבית ירדמו על מנת להמשיך ולקרוא). עודף הגופות שנערמו בעיקר במאה העמודים האחרונים של הסיפור  וכמה טוויסטים עלילתיים המתאימים יותר לד"ר פיל בערוץ 3 קצת העיבו על השמחה, תוך שהם פוגעים בדימוי החיובי של הספר ונתנו לו נופך של סרטים דלי תקציב המוקרנים בשעות הבוקר בערוץ הסרטים.

לסיכום, ברקלי הוציא מתחת לידיו מותחן קצבי המצליח לסחוף את הקורא לשעות בהן העמודים חולפים במהירות אל עבר פתרונה של התעלומה. מומלץ לחובבי הז'אנר.

לינווד ברקלי, ביום שאיבדתי אותה, תרגם מאנגלית: בועז וייס, מודן, 2011, 381 עמ'
Linwood Barclay, Fear the Worst,2009

 

תככים ומזימות בגבינת פיראוס


 
על אף הכתיבה האינטנסיבית בדבר קורות היהודים במלחמת העולם השניה, עלילות הריגול שהתרחשו באותה העת לא זוכות לכתיבה מרובה בעברית (מלבד ספריו של מיודענו מיכאל בר זוהר) ועל כן שמחתי מאוד להיתקל בספרו החדש של אלן פריסט, מרגלי הבלקן, שבמרכזו ניצבות פרשיות ריגול מראשית שנות הארבעים.
במרכז הספר ניצב, קוסטה, איש משטרה יווני העוסק בפרשיות עדינות  המתרחשות ברחבי העיר סלוניקי.  עם התקרבותה של המלחמה לגבולותיה המערביים של יון נאלץ קוסטה לעזוב עלילות של בגידות ותככים בין בעלים לנשותיהם ולעסוק יותר ויותר באירועים הקשורים לענק הגרמני הממתין בגבולותיה של יוון. השינויים בהלכי הרוח של המלחמה מובילים להגעתם של מרגלים באישון לילה, להברחת גבולות, למילוט טייסים שמטוסיהם הופלו בלב אירופה, להפצצות מהאוויר, למפגשים מחתרתיים ולאיסופי נשק ליום פקודה בקיצור כל הרפרטואר המוכר של עלילות ריגול והתקוממות. נראה שפריסט התקשה לבחור במה להתמקד ועל כן הוא פשוט שפך לתוך ספרו הקצר יחסית (פחות משלוש מאות עמודים) את כל המרכיבים האפשריים, אליהם הוא הוסיף קצת רומנים והתאהבויות בלתי אפשרויות שם בתנור לזמן לא מוגדר והינה לפנינו ספר אפוי למצחה בטעם לא ברור.
 
 

לאורך הקריאה שבה ועלתה בי התחושה הנוצרת בעת אכילת עוגת הבית של אוסם, טעם לוואי נוראי אך יחד זאת אינך יכול להפסיק לאכול. כך בדיוק גמעתי את הספר במהירות הבזק אולם מיד לאחר מכן נזקקתי לחוויה ספרותית מתקנת על מנת להעביר את התחושה שקראתי ספר טיסה שאינו מיועד לחובבי ספרות אלא לאנשים שלצערם נתקעו ללא טלוויזיה בדרך לעבודה.

לסיכום, מרגלי הבלקן, הוא בראש ובראשונה פיספוס משום שהוא מתאר תקופה מרתקת שבה בני אדם נזקקו לתיחכום, מזל ותושיה על מנת לשרוד. למרות חומר הגלם המרתק והמשובח פרוסט הוציא מתחת לידיו רומן תעשייתי ושבלוני המתאים לטיסות ארוכות במיוחד בהן מסך הטלויזיה אינו עובד או למשמרות לילה של סטודנטים מנומנמים הממתינים לתום משמרתם. שוב עולה השאלה, כיצד ספר כה דל הצליח להבקיע את דרכו לרשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס? ניחוש מושכל ועיון מהיר באינטנרט מעלה שהתשובה נעוצה במערכת יחסי ציבור משומנת שהצליחה למצב אותו בתוכניות בוקר, במגזינים ובאתרי מכירות שהמריצו  אותו לתודעת הציבור וסללו  את דרכו להצלחה כלכלית שמעט ספרות נמצאת בצידה.

אלן פרוסט, מרגלי הבלקן, תרגמה: צילה אליעזר, הוצאת מטר, 2013, 286 עמודים

Alan Frust, Spies of the Balkans, 2010.