פארסה אינטלקטואלית


בארבעת העשורים האחרונים עמוס עוז ביסס את מעמדו כאחד מעמודי התווך של התרבות הישראלית-אשכנזית בארץ הקודש. כתיבתו העשירה מתפרסת על פני מרחבי יצירה מרובים הכוללים סיפורים קצרים, רומנים עבי כרס, מסות פוליטיות ומאמרים על דמותה של מדינת ישראל ואזרחיה. מלבד יצירתו הזוכה לאהדה רבה בארץ (ספריו הופכים לרבי מכר היישר עם הוצאתם) ובעולם (עוז  הוא הסופר הישראלי המתורגם ביותר) סיפור חייו כולל במידה רבה תחנות ההופכות את עוז לדמותו של הישראלי המתפכח מתמימותו אך שומר על טוהר מידותיו ונשאר נאמן לחזון הדוגל בחברת מופת הקמה בארץ ישראל. ילדותו בירושלים, המעבר לקיבוץ, ההתפכחות מהחלום הסוציאליסטי ולאחר מכן סלילת דרך עקבית אל לב המיינסטרים הישראלי עם פזילה מתמדת לעולם התרבותי האירופאי וחיוך אוריינטליסטי לשכנינו הערבים. זהו סיפור שישראלים רבים המשתייכים לקבוצות השולטות בישראל יכולים לחוש כלפיו חיבה והזדהות. החיבה היתרה שחשים לעוז, מובילה אותו להיות המועמד הישראלי והנצחי לפרס נובל לספרות, להצבתו בראש רשימת רבי המכר ולראיונות חג בו בהן הוא מאיר את עייננו בתובנותיו לגבי עתידה של החברה הישראלית. נראה שמלבד עמוס התברכה משפחת עוז גם בבת כישרונית, פניה, העושה חיל בזכות עצמה. פניה, בתו של עוז התפרסמה כפרופסורית להיסטוריה של הרעיונות שרעיונותיה זוכים להיות מושמעים בקתדרות המפורסמות ביותר בחצי המערבי של העולם וכפובליציסטית פורה שמאמריה מתפרסמים התפוצה רחבה.
הודות לקרן פוזן, הפועלת רבות בתחום הנחלת היהדות כתרבות במערכת החינוך בישראל, חברו יחדיו שני המאורות לכתיבתה של מסה רעיונית. תכליתה של מסה זו כפי שמציגים אותה השניים הינה לבסס את הזהות היהודית על בסיס התרבות הכתובה המתחילה בתנ"ך וממשיכה עד ימנו אנו. מפעל  שאפתני זה ראה אור בשתי מהדורות. הראשונה בשנת 2012 במהדורה האנגלית בהוצאת אוניבריסטת ייל והשניה כשנתיים לאחר מכן בשפה העברית בהוצאת כתר.
הנושא העומד בבסיס הספר יכול בשקט לפרנס סידרה בת עשרה כרכים לפחות, אולם כפי שציינתי משפחת עוז הינה משפחה כשרונית שהסתפקה במסה מתומצתת בת 250 עמודים ובכעשרים עמודי הערות. ספרם נחלק לארבעה שערים עם שמות מסקרנים ומעוררי עניין: רציפות, נשים ומילים, זמן ואל-זמניות ושער מסכם החותם את שלושת השערים הראשונים בשם, "לכל איש יש שם"- האם ליהודים נחוצה יהדות?
הטענה המרכזית שהנחתה את הכותבים  היא שניתן לבסס זהות רציפה על בסיס עיון אינטלקטואלי ושיח מתמיד עם המקורות היהודים השונים. לדידם עצם העיסוק בשפה העברית על נדבכיה מהווה פעילות המעצבת את זהותם של יחידים וקהילות. כלומר, השפה היא מולדתם של היהודים ועל כן המשמעות המרכזית אינה טמונה בגנום או בפיסת קרקע כזו או אחרת, אלא במילים בהם ניתן להגות ,בטיעונים עימם ניתן להתווכח ובסיפורים אותם ניתן לספר לדורות הבאים וזאת ללא כל קשר למרחב גיאוגרפי או שושלות היסטוריות. אהבתם הרבה של השניים לשפה העברית מובילה אותם לשיטוט במרחביה האין סופיים של היצירה היהודית לדורותיה. במהלך השיטוט האב ובתו משוחחים את עצמם לדעת. נהנים זה מחוכמתו של זה, קורצים בבדיחות פנימיות, קוראים זה לזה בשמות חיבה ("הסופר שבנינו" ו"ההיסטוריונית שבנינו") ולמעשה מבלים בנעימים באחו הפורח של השפה העברית. פעמים ישנם סיפורים שהם בוחרים לצרף בעוד שאחרים מושלחים על ידם בקורטוב של התנשאות החומלת על שטות הנאמרת על ידי ילד שעדיין לא עמד על דעתו. פעמים רבות לאורך הקריאה היה נדמה לי שאני צופה בעל כורחי בזוג אוהבים הנהנים לשעשע זה את זו בשעשועי לשון ובחידודי מחשבה. כמו בשיחת אהבהבים הטיעונים אינם קוהרנטים והשיחה מדלגת לה באופן אסוציאטיבי ממרחב היסטורי למרחב היסטורי. חיש מהר הסתחררתי מן העושר שהורעף עלי, הטענות והטיעונים נשכחו מלבי וכל שנשאר לי היה המלל הממשיך כמו מנטרה עתיקה, המערסלת אותי  אל עבר עולם החלומות.
ככל הנראה ההנאה שבשיחה המחכימה הובילה את השניים לא פעם לכתיבתם של דברים תמוהים שכל אינטלקטואל מתחיל וכל שכן היסטוריונית בעלת שם צריכים לחוש מהם. אתן שלוש דוגמאות. הדוגמא הראשונה לקוחה מחלקו הראשון של הספר,בו מתארים השניים את שורשיהם האינטלקטואלים:
 "צמחנו מתוך דור מודרני של ספקנים מיוסרים כביאליק, כברנר, כשמואל יוסף עגנון, אשר נטשו את אביהם האלוקי ואולי בעיקר הרגישו שהוא נטש אותם" (32).
האם ניתן להגיד שש"י עגנון ששמר על אורח חיים של תורה ומצוות נטש את האל? 
 נראה שדימיונו של הסופר הצליח לטשטש את ההיסטוריונית ולמשוך אותה לאבחנות שלא היו ולא נבראו. ההיסחפות באה לידי ביטוי נוסף בשער השני של החיבור, בו מנסים הסופר וההיסטוריונית להמציא היסטוריה יש מאין בה לנשים ולגברים יש כביכול תפקידים זהים בעיצוב העולם הטקסטואלי. להלן ציטוט המאפשר הצצה נוספת לכתיבה היומרנית החפה מעובדות:
"הבנות בגיל שתים עשרה והבנים בגיל שלוש עשרה נטלו על עצמם אחריות מלאה למורשת הטקסטואלית" (59).
במשפט התמים הזה ישנם שני  פגמים עיקריים, האחד מנהג הבת מצווה לא היה מוכר בקהילות ישראל עד המאה ה-19 והשני, אותם מבוגרים צעירים לא התחייבו למורשת הטקסטואלית אלא למערכת החוק המעשית, רובם לא ידעו לקרוא והקריאה לא הייתה האלמנט המעצב אלא ההתנהגות הנורמטיבית של מחוייבות לקהילה וחוקיה.אלו הם רק שתי דוגמאות, אולם יש רבות נוספות בהם ניתן לראות שיבושים היסטורים  שנועדו ליצור נרטיב שיעלה בקנה אחד עם האג'נדה שעליה החליטו העוזים טרם יציאתם למסעם האינטלקטואלי.
מלבד אי הדיוקים ההיסטורים מבחינה אינטלקטואלית הספר מצליח לעורר שאלות נושנות ולהפנות למגוון רחב של דעות שחלקן פחות מוכר לקורא העברי. מראי המקומות המגוונים שבאופן מרענן כוללים גם הפניות לאתרי אינטרנט, למאגרי מידע לבלוגים ולפרוייקטים מגוונים האוצרים אוצרות גנוזים (פרוייקט בן יהודה, פרוייקט הפיוט ועוד) מאפשרים לקורא לפנות לאפיקי דעת ולהמשיך את השיח באופן עצמאי. יחד עם זאת הכותבים מבטלים במחי יד את המחקר המגוון והמעמיק שמתקיים במאתיים השנים האחרונות בדבר הקשר שבין מילים, זהות ותרבות. לכתוב על מילים וזהות בהקשר היהודי-נוצרי מבלי להזכיר את מאמרו של הגל העוסק בקשר שבין יהודה לטבטוניות הינו מתמיה, בעיקר שאת הספר חיברה היסטוריונית של הרעיונות המתמחה בתקופת הנאורות הגרמנית. התעלמות מוחלטת מכתיבתם הענפה של פילוספים כמו גאדמר ופוקו, מעלה תמיהות לגבי עומקו של החיבור ומידת הרלוונטיות שלו לשיח האינטלקטואלי של ראשית המאה ה-21, המושתת על פעילותם של הוגים אלו שבחנו לעומק את הקשר בין חברות למילים ואופני העיצוב הדו-סטריים של השניים. אם לא די בקוצר היריעה הפילוספית גם ההיסטוריונים לא ירוו נחת מהחיבור בשל הטעויות שציינתי לעייל וההפניה הדלה לספרות מחקר רלוונטית. לדוגמא איזכורו של שפינוזה בהקשרו החברתי ללא הפניה לספרו של ירמיהו יובל ,שפינוזה וכופרים אחרים (פועלים,1988)  ותקופתו או אי איזכורם של ההיבראיסטים העברים על עיצוב הזהות היהודית ואיזכור ספרו של אמנון רז-קרקוצקין, הצנזור העורך והטקסט (מאגנס, 2005) שהראה את הקשר בין התפתחות הדפוס לבין התעצבות התרבות העברית הטקסטואלית כפי שאנו מכירים אותה כיום הפתיעה אותי.
בספרה התרבותית השניים מתעלמים כמעט לחלוטין מהיצירה העברית הצעירה הדנה בזהות יהודית ולוקאלית מכיוונים שונים. איפה שירתה של יונה וולך? איפה שירתם של אלי אליהו ואלמוג בהר? המתכתבים בדרך מגוונת עם המקורות. האם ניתן לכתוב מסה רחבת היקף ולהמשיך ולהתבוסס עם ברנר, עגנון וביאליק עם הבלחות לעמיחי, זלדה ושלונסקי. זוהי עדות לכתיבה שמרנית שאינה מצליחה  להתעלות אל מעבר למרחבים שגידרה האליטה התרבותית בישראל. כתיבתו מצליחה להסביר מדוע עוז המוצג כהוגה דעות חתרני  האהוד על האליטות בישראל. כתיבתו מציגה ערכים שהם כביכול מייצגים פלורליזם חילוני, בעוד שלמעשה היא מבנה מדרוג תרבותי ברור תוך שהיא מעצבת נרטיב היסטורי שמסייע לתופעה החדשנית בה הוא לוקח חלק להיראות כאילו היא מבוססת מימים ימימה. את הנרטיבים שטווה עוז מופלא לקרוא כספרות אך הם מעוררים מבוכה כאשר הם מוצגים כהיסטוריה או כמשנה פילוסופית סדורה.
לסיכום, יהודים ומילים (כתר,2012),  יכול לצייד פסבדו-אינטלקטואלים במגוון רחב של מימרות ומקורות, אותם הם יוכלו לצטט וללהג בשיחות סלון מדושנות עונג המעוטרות במזונות מארצות רחוקות. הקורא יוכל לנגוס בשרימפס ובין נגיסה לנגיסה לדבר על המדרש התלמודי תנורו של עכנאי. ללהג על תרבות חז"ל ולתת ציטטות מברנר וביאליק. אכן חוויה תרבותית, שמאפשרת להרגיש טוב מבלעדי הצורך בהתעמקות של ממש. נראה שעוז ובתו בסוף ספרם חשו את התחושה שאני מתאר ועל כן בשונה מאינטלקטואלים המוכנים להאבק על דעותיהם, השניים חותמים את ספרם במילים (הלא עיבריות), "האט ער געזאגט!" (תרגום: אז הוא אמר!, מה איכפת לך?) אכן זו התחושה......
Amos Oz and Fania OZ-Salzberger,  Yale University press, 2012.

עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר, יהודים ומילים, כתר 2014

תגובות

רשומות פופולריות

זבובי סתיו- אירן נמירובסקי

האומץ להכיר במוגבלותו של מושג הניצחון

מתנשא מעל הקלישאות

הפקעת נשארה בלתי מפוענחת

סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית

קובי אוז, משה חוואטו והעורב, קשת 1996

עלילה מעוררת חמלה