חפש בבלוג זה

ריאלזים לוהט- תחת כיפת השמים מאת חסוס קראסקו



ישנם ספרים המכילים סיפורים שדרכם ניתן לשמוע מנגינות ונעימות נשכחות, אחרים טומנים בחובם ריחות וטעמים.  ספר הביכורים של הסופר הספרדי, חסוס קראסקו טומן בחובו לחות וחום המצמידים לגוף את החולצה מנפחים את כפות הידיים ומובילים לרצון עז להרטיב את השפתיים בליחוח כמעט כפייתי המנסה לגרש את טיפות המלח הנקרשות בזווית הפה.
יכולת הכתיבה הגבוהה של קראסקו הצליחה להכניס אותי  ללב העלילה, להטביע בי את תחושת הפחד של גיבוריו ולהכניס את רוחות השרב בדלת ביתי, עד לכדי כך שכמעט ותרתי  אחר מטאטא על מנת ללקט את ערמות החול שאיימו להיכנס מבעד לדלת הכניסה.
הספר מתחקה אחר סיפור בריחתו של ילד מביתו אי שם בעיירות השוכנות על פני משטחים צחיחים ומוכי בצורת. ארבעת הימים המתוארים מעבירים את הילד במהירות מעולם הילדים אל עולם המבוגרים. חיש מהר הוא נאלץ להתייצב אל מול סכנות ואתגרים  הכוללים:  צמה, רעב, שמש קופחת, סוחרים זוממי רעה, שוטרים שאינם שוטרים ועוד כהנה וכהנה מרעין בישין.
קראסקו בחר להימנע בכתיבתו משימוש במטאפורות וסימבוליות, הסבל של הגיבורים מונחך בשפה ראיליסטית שאינה מסתתרת מאחורי כסות של מילים גבוהות ודימויים. הסיפור עומד בזכות עצמו במשפטים קצרים שהציבו בפני מציאות לוהטת ופעמים אף מבעיתה.
אל מול שלל המצוקות והייאוש הנלווה אליהן ניצבת דמותו של הרועה הזקן המנחה את הילד בצעדיו הראשונים בעולם המבוגרים. אל מול המציאות האלימה והאכזרית בה הורגל דמותו של הזקן הממעיטה בדיבור אך מלאה בחמלה וברוח מהווה משב רוח מרענן המפיח חיים בייאושו של הילד. משב רוח זה הוא אשר בנקודת ההכרעה מוביל את הילד לבחור בנתיבות החיים ולפעול באופן אקטיבי להצלתו.
סגנון הכתיבה השונה של קראסקו אינו רגיל במחוזותינו ועל כן נזקקתי לכמעט 40 עמודים (רבע מן הספר) על מנת להבין אל מול מה אני ניצב. אולם במבט לאחור אין לי ספק שסבלנותי השתלמה לי. ובזכותה התוועדתי לסופר חדש בעל יכולות כתיבה בלתי מבוטלות שהצליח לסחוף אותי ללב העלילה, עד לכדי כך שהצטערתי שהספר הסתיים בעמוד 179, בעוד שמרחבי העלילה עודם פתוחים לפני ובראש מנקרות שאלות רבות מספור. בקיצור זהו ספר הכתוב בצורה משובחת הלוקחת את הקורא למסע מרתק עם צמרור קל בגב. ממש לא ספר לחופשה על שפת בריכה אך בהחלט ספר בעל איכויות ששווה לקחת בשבילו כמה שעות הפסקה מחיי היום יום ופשוט להתמכר לרוחות השרב המנשבות בו.
לסיום אשבח את התרגום הקולח של טל ניצן. כך שעל אף שהיצירה המקורית נכתבה בספרדית, לי כקורא  בשפה העברית   הייתה תחושה שגיבורי הספר  משוטטים במרחבי הנגב הישראלי , ושהילד הינו ילד מקומי התר את דרכו אל עבר חרותו.
חסוס קראסקו, תחת כיפת השמים, תרגמה מספרדית: טל ניצן, עם עובד, 2015, 179 עמ'.
 

מי הוא זה עומד אחר כותלנו-יונתן ברג, עוד חמש דקות, עם עובד 2015


בפניה מדרך האלוף נרקיס לשכונת פסגת זאב בירושלים מתנוססת פרסומת, עשרים דקות מכאן מחכה לך החלום של בית וגינה פרטית בסביבה פסטורלית. אולם הפרסומת אינה מספרת לך  שבינך לבין מעטה הגגות האדומים והדשאים המוריקים מפרידים מחסום מעוטר בחיילים, שתי גדרות תיל, גדר בטון מחוסמת וכמה פטרולים. הללו חוצצים בין איכות החיים הבורגנית לבין מיליוני פלסטינים המתגוררים במרחק פסיעה בכפרים ובערים המוסתרות מהעין ובעיקר מהלב. ההתנגשות בין הפסטורליות ההתיישבותית לבין מציאות החיים הפלסטינית זכתה לעיסוק ספרותי ניכר לאורך השנים. אולם רק מעטים ניסו לחדור מבעד להנחות המוקדמות ולראות מיהם אותם מתנחלים\מתיישבים המתגוררים מעבר לקו המחסומים. ספרו של אסף גברון, הגבעה, (ידיעות אחרונות, 2013) עד כמה שידוע לי היה ניסיון ראשוני  של הספרות שאינה מתנחלית לבחינתה של שאלה זו .השנה הצטרף לניסיונות אלו שקדמו לו ספריה של אמונה אלון גם ספרו החדש של יונתן ברג, עוד חמש דקות (עם עובד, 2015). בספרו מנסה ברג לפתוח צוהר לעולמם של המתיישבים היהודים ולמערכות היחסים הפנימיות ביניהם ובין שכניהם.
הספר מתחקה אחר ארבעה ימים בחייהם של  שני חברים לשעבר היוצאים למסע של גילוי עצמי וקבוצתי. האחד הינו בניה, רב ומחנך בישיבה תיכונית, הנסחף בסחף המאורעות הפוקדים את יישובו. האירועים הסובבים אותו והתקיעות של מערכת היחסים הזוגית שלו מובילים את בניה לנתיבים מפתיעים של גילוי עצמי. השני הינו,  יואב חבר ילדותו של בניה. בשונה מבניה שהתברגן בגבעות היישוב, יואב נשאר נפש חופשיה המהגרת לתל אביב העיר הגדולה וחיה תחת מעטה של  "מתנחל לשעבר" . מעבר לחוויית הנטישה של העולם הדתי והחממה האידיאולוגית על יואב מעפילה חוויה  טראומטית שהתרחשה  בעת שירותו הצבאי . החוויה שראשיתה בנפילתו של מפקדו, סגל, בפעילות מבצעית בה הוא לקח חלק אינה נותנת ליואב מנוח והוא תר לאורך דפי הספר בייאוש מכמיר לב אחר מציאת  תיקון לנפשו המרוסקת.
שתי הדמויות תרות אחר שלווה. זו מחפשת מזור לפצעיה בשיטוטים ברחבי הגלובוס הנקטעים במסיבות סמים וחשק וזו מנסה לברוח מהכאן והעכשיו באמצעות כתבי ר' נחמן מברסלב והראי"ה קוק. הגיבורים נעים בנתיבים שונים של בריחה ממציאות חברתית חונקת ומהבילה המסתתרת מאחורי נופים מבלבלים ונינוחות קפיטליסטית. מסלולי הבריחה השונים יוצרים אשליה של קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו, אולם מבט מעמיק המתעלה מעל הסטראוטיפים החיצוניים מגלה שרב הדומה על המבדיל.
תחושת הבלבול אינה רק מנת חלקם של הגיבורים, אלא היא מלווה גם את הקורא החש שבמנוסתן הדמויות הספרותיות רומסות גם אותו. לטעמי, ברג מנסה לתפוס בספרו  זוויות מרובות מדי של החברה הישראלית ועל כן מלבד החיים בהתנחלות המבודדת, מצטרפים לסיפור חיי הרווקות בתל אביב, משפחתו של סגל בקיבוץ ועוד תיאורים רבים נוספים של טיולים והרפתקאות ברחבי הגלובוס. הגודש העלילתי  מחד וקוצר היריעה מאידך מובילים לכך שאפילו הדמויות הראשיות וכל שכן דמויות המשנה אינן זוכות לפיתוח. כך שלצד פנינים ספרותיים המצליחים ברגישות להאיר פינות ייחודיות בהווי ההתנחלות  (תפילות השבת, מעמדו של הרב, ההליכה אל המקווה)  ישנם תיאורים באנליים וחסרי מעוף כדוגמת ליל הקרב בו נהרג סגל. העירוב בין זהב לסגסוגת פוגע באיכותו של הספר. אני מאמין שעריכה אקטיבית יותר הייתה מיטיבה עם הספר שסופן בחובו חומרי גלם מצוינים שלא זכו לעיבוד מספיק ועל כן לא באים לידי ביטוי מספיק. דוגמא לרגעים מעין אלו שהוחמצו ניתן למצוא במערכת היחסים של בניה עם אשתו או במערכת היחסים של רב היישוב עם אשתו.
לסיכום, יש לציין שזוהי יצירת הפרוזה הראשונה של ברג וככזו יש לציינה כיצירה שנעים לקרוא בה ולהשתקע בין דפיה. הקריאה מעניינת ומדי פעם אף מרחיבה את הלב ואת השכל. יחד עם זאת יש בה  פגמים מהותיים המעמעמים את ערכה.  אני מאמין באמונה שלמה שיצירותיו הבאות עלינו לטובה תהיינה ממוקדת יותר ועל כן משובחות יותר כך שהשתילים הרעננים המצויים ביצירת ביכורים זו  עוד יצמיחו יצירות בעלות שיעור קומה שיבלטו למרחוק.

יונתן ברג, עוד חמש דקות, עם עובד, 2015, 334 עמ'.

יהלום ספרותי- הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני (עם עובד, 2014)


 
 
מידי שנה  שוטפים את חנויות הספרים אלפי כותרים של ספרות מקור וספרות מתורגמת. עם עלייתן של ההוצאות העצמאיות מספר הכותרים רק הולך וגדל והיכולת לברור בין אוקיינוס הספרים יצירה משובחת הולכת וקטנה. לכן על פי רוב אני פונה בראש ובראשונה ליצירותיהם של סופרים שכבר קנו להם שם, ולאחר מכן אני פונה לספרים שהומלצו על ידי חברים, מבקרים, טורי אורח בעיתונות וכו' ורק לבסוף אם נשארו בי קצת כוחות נפש ומעות בארנק אני פונה להתנסויות חדשות ולרוב בחשש מפני בזבוז זמן וחיסרון כיס.  מתוך כך פניתי בחשש לקריאת ספר הביכורים  של צדוק צמח, הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני (עם עובד, 2014), ספר שזכה לשבחים אבל משקלו המועט  העלה בי את החשש שלפני אסופה בלתי גמורה שלא התגבשה לכדי ספר של ממש. אולם כבר בדפים הראשונים הוכתי באלם  ונשביתי בקסמו של הספר המהווה פנינה ספרותית המפארת את הפרוזה הישראלית.

הספר מאגד שישה סיפורים המתרחשים בתקופות ובמקומות שונים. ראשיתו בקורותיו של צייר עזוב ואומלל החי בין פירנצה למילנו בשלהי המאה ה-15, המשכו בישראל של שנות השמונים ואחריתו בגרמניה של ראשית שנות האלפיים.  ביד אומן מצליח צמח להתחקות אחר שפתם הייחודית של גיבוריו ולשלבה במרחבים ההיסטוריים בהם הם פועלים. זוהי איננה מלאכה של מה בכך בהתחשב בכך שבין סיפור לסיפור מפרידים 400 שנה, ואלפי קילומטרים. על אף מרחק הזמן  והשוני הגיאוגרפי בין העלילות, חוט שני שוזר בדוק של קסם  בין הדמויות המאכלסות את ששת הסיפורים.  כל הדמויות  כלואות בסד של שתיקה והדחקה. המילים אגורות בקרבן מאיימות להתפרץ, אך מסיבות שונות הן נשמרות במעמקי הבטן משאירות את  רישומן כמורסות חולות, כהפרשות גופניות כהתייפחויות בלתי נשלטות ועוד שלל תופעות פיזיות המדגישות שכל הדחקה סופה להתפרץ במוקדם או במאוחר. וכאשר הן מתפרצות הן שוטפות את הקורא כשיטפון מטלטלות וסוחפות אותו מארץ ציה  וציניות לגעש רגשי בלתי נשלט, להתפרקות בעיניים לחות  לרטט בשפה ולפעימות לב מואצות. נחשולי העלילה סחפו אותי במהירות וכך מצאתי את עצמי בעמודו של הספר תוך פחות מ-24 שעות מרגע תחילתו.

בספריהן של יעל הדיה ודורית רביניאן , האהובות עלי עד מאוד,  התרגשתי אך ההתרגשות שחוויתי בקריאת ספריהן  הייתה כאין וכאפס לעומת הסערה שאחזה אותי בספרו האחרון של צדוק צמח. ובעיקר בסיפור, פרח, המתאר את ההכנות לחתונתה של פרח בת יצחק ופרחה ואת הדרמה המשפחתית הנלוות ליום זה.  יצירתו היא מלאכת מחשבת מעט המחזיק את המרובה, פסיפס אנושי מורכב ומרהיב שכאשר חזיתי  בו נעתקו  המילים מפי וההכרה שלפני יצירת מופת הכתה בי במלוא עוצמתה. זוהי יצירה שראוי לשוב ולקרוא בה באיטיות, להתמכר למילותיה לצלול לנבכי הסיפורים, להשתכר מתעצומות הרגש המושקעין בה ולאחר מכן לחזור בתובנות מחודשות לעולם הסובב.

שמחתי שהסופר וההוצאה לא התפתו להוספת סיפורים נוספים לקובץ והשאירו אותו בהיקפו הקטן והמוקפד (166 עמ').  הרגשתי שהספר מזוקק ברמה כזו שכל המוסיף היה גורע מעוצמתו ועל כן ייתכן שזו הסיבה שהסיפור האחרון בספר, הרצפלד, הינו  לדעתי הסיפור החלש שבחבורה. ייתכן שפחות אהבתי את הסיפור האחרון  משום שאני סולד מדמויות אנטי-גיבוריות במובהק, הנעות בעולם באופן פאסיבי. למרות הסיפור האחרון  איכותו של הספר אינה מוטלת בספק והיא יוצאת דופן הן מבחינת יכולת הכתיבה והן מבחינת התוכן הגלום בו.

אני מקווה מאוד שהספר מהווה רק מתאבן שלאחריו נזכה לעוד יצירות נוספות פרי עיטו של הסופר המוכשר, צמח צדוק, הסולל נתיבים חדשים במשעולי הרגש באמצעות יצירתו הספרותית.  

צמח צדוק, הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני, עם עובד, 2014, 166 עמ'