חפש בבלוג זה

על כלבים ואנשים-טימוליאון ויאטה בוא הביתה- דן רודס


מעולם לא היה לי כלב והיחס שלי אל ההולכים על ארבע הוא בחזקת כבדהו וחשדהו. ישנן משפחות בהם הכלב הופך לבן בית נוסף, פעמים הוא מפיג בדידות ופעמים הופך למעין תא וידויים נייד שאל מולו משתפכים רגשית ובעיניו מלאות ההבעה מוצאים נחמה ועצה. אלו המחוברים לכלביהם בקשר בל יינתק ומשקיעים בהם ובמחלותיהם מאות ואלפי שקלים יטענו, "עד שאין לך לא תבין". מעין כת סגורה של יודעי ח"ן שראו את נצנוצי הגאולה ואינם מוכנים לחלוק את רגעי ההארה עם סביבתם. ייתכן שהידיעה שתרם נגאלתי,מהווה את אחת הסיבות לכך שהטרנד הספרותי המציב במרכזה של היצירה הספרותית כלבים התרים אחר גורלם פחות מדבר אלי.
ביצירה העברית נחקק בזיכרון בעיקר ש"י עגנון שביצירתו "תמול שלשלום" (שוקן, 1945) המתארת את חייהם של בני העלייה השנייה הוצב הכלב,"בלק", כדמות משנית המהלכת בין הדמויות וטווה ביניהם קשרים שונים. הפניה אל עבר הבלתי אנושי פתחה לעגנון  מרחב יצירתי חדש בו הוא יכל להתבטא מבלי להיות מוגבל למגבלות אנוש או לגבולותיה של העלילה הלינארית הנעה על צירי זמן ומרחב מוגדרים. עד כמה שידוע לי מעת הגחתו של בלק לאוויר הספרות העברית טכניקה ספרותית זו לא מומשה בשנית והכלבים נשארו במכלאותיהם.

בעשור האחרון זוכים כלבי היהודים וכלבי הגויים לעדנה מחודשת וכמו בגני יהושע הם מתרוצצים בחדווה בינות למדפי הספרים וזורעים בהם מהומה. ביעף אני יכול להעלות את הכותרים הבאים שגיבוריהם הם כלבים המתבוננים על עולם בני האדם בתימהון: "הכלב היהודי" מאת אשר קרביץ (ידיעות אחרונות, 2007), "הכל מואר" מאת ג'ונתן פויר ספרן (זמורה ביתן, 2005), "טימוליון ויאטה בוא הביתה- מסע סנטימנטלי "מאת דן רודס (ידיעות אחרונות, 2005). שלושת הספרים זכו לתהודה רחבה ולשבחי הביקורות וייתכן שניתן לקשור בין ההתלהבות לגביהם לבין העיסוק ההולך וגובר בעולם המערבי בזכויות בעלי החיים ובערעור על התיזה שהאדם ניצב בראש פירמידת ממלכת החי.
במרכז עלילת הספר, טימוליאון ויאטה,  ניצב מלחין מזדקן שנאלץ לעזוב את בריטניה (סיבת העזיבה תתברר לאורך העלילה) ולעבור לכפר נידח באיטליה. על מנת להפיג את בדידותו מגדל המלחין כלב אהוב הקשור אליו בכל נימי נפשו. אולם לא די לו בכלבו והוא מרבה לארח גברים בשלל גילאים והגוונים המשתמשים בו ובביתו כבתחנת מעבר בנדודיהם.  בין רגעי בהייה, שיכרות ושוטטות הזקן מהלך בעולם עם כלבו ותחושת החמיצות וחוסר התכלית בה הוא חי מצליחים לעטוף את הקורא ולדכדך את עולמו. יום אחד מגיח לביתו של הזקן צעיר "בוסני" ההופך חיש מהר לבן לווייתו. הפער בין הצעיר לכלב מוביל לכך שבלילה של קלות דעת הכלב מושלך אי שם ברומא הרחוקה והזוג חוזר לעיניו. הכלב ההמום יוצא במסע לשיבה הביתה.
 רודס אינו מנסה להיכנס לעולמו הרגשי של הכלב או לתאר את חוויות מסעותיו בגוף ראשון, אלא הכלב משוטט מפח לסמטה ופוגש בדרכו סוגים שונים של אומללות אנושית. המפגשים התכופים מתוארים בספר בצורה מרתקת השוזרת יחדיו שלל סיפורים שלכאורה אין ביניהם כל קשר. שיטוטיו של הכלב מהווים דווקא את החלק הטוב יותר בספר, הפניה מסיפור לסיפור שלכאורה אין ביניהם קשר מצליחה לעורר עניין ולפתוח נקודות מבט לעולמות שונים המעשירים את העלילה.  מוקש שמתפוצץ בשטח חקלאי בקמבודיה, אישה הנוסעת בעקבות אהובה מסקוטלנד לאיטליה, שוטר ממומר שאינו מוערך על ידי סביבתו ועוד כהנה וכהנה תמונות אנושיות שנפתחות לנגד עיניו המשתאות של כלב מורעב התר בנואשות אחר בית אדונו. לצערי עלילות אלו אינן מתפתחות לכדי עלילה קוהרנטית ואם לא די בכך בכל פעם שמגיעה פסגה ספרותית רודס בוחר לדרדר את העלילה לתהום כאשר הוא משיב את קהל הקוראים לזקן חדל האישים הספון בביתו אי שם בינות להרים.
לקראת סופו של הרומן מצליח רודס לחולל סדרה של תפניות המצליחות להקנות לסיפור איכויות נוספות אשר מבחינה ספרותית משביחות את העלילה אך מבחינה רגשית מגבירות את תחושת הדכדוך. שלל הסיפורים אינם מוסיפים חן ויקר למין האנושי, הם זועקים חוסר משמעות, אלימות, צביעות וסתמיות. עד לכדי כך שהשאלה שהעלה החכם באדם בספרו קהלת, "מותר האם מהבמה?" נשארת ללא מענה ברור.

באופן אישי אני מאמין שחשוב לבקר את ההתנהגות האנושית ולראות את מעלותיה וחסרונותיה, אולם המסר העולה מעלילות מעין אלו מוביל דווקא לרדוקציה ולייאוש ואין בו כדי לעורר את הקוראים להתעלות ולכונן מציאות אנושית נעלה יותר, ובכך למעשה הוא מוביל למחוזות דקדנטיים והרסניים ממש כפי שמתגוללים  לאורכה של העלילה שהצליחה לעורר בי כמיהה עזה לכוס מים קרים על מנת לשטוף את התחושה הלא נעימה שפשטה לי בחלל הפה. אני מקווה שבספריו הבאים  הסופר הכישרוני ינתב את כישרונו לכיוונים יותר אופטימיים שיאפשרו לקהל הקוראים לא רק להנות מכישרונו הספרותי אלא גם לסיים את הקריאה בתחושה שיש בעבור מה להתעורר גם לבוקרו של היום הבא.
טימוליאון ויאטה בוא הביתה- דן רודס, מאנגלית  שרון פרמינגר, ידיעות אחרונות, 2005, 194 עמ' 

דרשות החג- המפגש בין הטקסט הזמן והמרחב

הדרשה היא מפגש חד פעמי בין הדרשן, הטקסט וקהל השומעים. כאשר הדרשן מתווך ומנכיח לציבור את הטקסט מתוך אספקלריה של ענייני השעה. הימים הנוראים הם ימי השיא בעונת הדרשנים. צוק העיתים, אימת הדין ותהליכי חברות שונים מובילים לכך שקהל המתפללים מוכן להקדיש מזמנו לשמיעת דרשות בענייני דיומא. גולת הכותרת היא כמובן דרשת שבת תשובה אולם גם הדרשה הנאמרת בין תפילת "כל נדרי" המרטיטה לבין תפילת ערבית זוכה לרוב קשב. מנהג קדמונים הוא ששתי הדרשות הללו נאמרות על ידי רב הקהילה שעוסק בהן בענייני תשובה וכפרה וזאת על מנת לעורר את לב השומעים לבור ממעלליהם ולהפנות את ליבם לאביהם שבשמים. בתור ילד זכורות לי בעיקר דרשותיו של הרב ברויאר ז"ל, שלא היה חוסך משבט לשונו והיה מצליף בציבור דברי תוכחה. השילוב בין אקטואליה לבין תיאטראליות פיזית הובילו לכך שגם המתנמנמים שבקהל שמרו על ערנותם, וגם לאחר ירידתו מהבמה נשמרה בבית הכנסת תחושה של דריכות שלא דעכה עד לסיום תפילת ערבית. אהבתי בעיקר את הוויכוחים שנמשכו לאחר התפילה שאולי לא עלו בקנה אחד עם קדושת היום אך בהחלט זרקו קצת שמן בעצמותיו היבשות של המניין. עברו השנים ודרשנים כרב ברויאר טרם פגשתי, אולם שיטוטי בבתי הכנסת מצליחים לזמן לי מעת לעת גם מפגש עם דרשנים העושים את מלאכתם נאמנה.
בעת שמיעת הדרשות אני אוהב בעיקר להתחקות אחר השורשים האינטלקטואלים מהם מצמיח הדרשן את דרשותיו, ולבחון האם דבריו מותאמים לקהל השומעים או שהוא באספקלריה מאירה והם במדמנה. השנה נוכחתי בדרשה של רב משכיל שנשא את דבריו בפני קהל שרובו מורכב  מיוצאי ארצות דוברי אנגלית שעלו ארצה בעשרים השנים האחרונות. בדרשתו הוא עסק בטיבו של  קורבנות השעירים המוקרבים בבית המקדש. במוקד דבריו ניצבה השאלה, מה טיבו של קורבן השעיר המוזכר שוב ושוב  הן בעבודת יום הכיפורים והן בקרבנות ראש חודש והמועדים? לשמחתי הרב לא פנה לציטוט נרחב של דיני קרבנות אלא דווקא פנה לעניין הרוחני העומד מאחורי עבודת הקרבנות. בכך הוא יצר מעין גשר המאפשר לקהל להתחבר לעבודת הקרבנות ולראות את המהות שמאחורי הפרקטיקה שחלפה לפני אלפי שנים. באמצעות ציטוט מהגרי"ד סולוביצ'ק (האהוב על הרב וממנו הוא מרבה לצטט בדרשותיו שאותן שמעתי גם בשנים עברו) הוא הצליח לבנות מעין גזרה שווה בה משום שהנשמה נמשלה לבית מקדש כך קרבן השעיר מכפר למעשה לא על טומאות המקדש אלא על טומאות האדם. זהו מהלך דרשני קלאסי בו הדרשן לוקח מבנה הלכתי ומנכיח אותו בהווה באמצעות הבאת מקור נוסף שמשנה את ההקשר המקורי ובכך נבנית מערכת מושגית חדשה הרלוונטית לזמן ולמרחב בו נתונים קהל השומעים.
עצמתה של החוויה הדרשנית הובילה לכך שלאורך הדורות ביקשו דרשנים ומתפללים כאחד לקבץ את הדרשות לקונטרסים ולהפיצם ברבים. כך זכינו שאלפי דרשות מקהילות שונות הועלו על הכתב ונשמרו לדורות. בתחילה כמעין נספחים לספרים אחרים כדוגמת ספרי שו"ת ופרשנות אליהם הוצמדו דרשות של המחבר. אולם לאורך השנים עם התחזקותה של הסוגה כסוגה ספרותית עצמאית החלו לראות אור ספרי הדרשנות כספרים העומדים בזכות עצמם.  כמובן שאין דומה פרי טרי לפרי משומר ושתהליכי העיבוד גורמים לכך שחלק מההיבטים הויטאלים נעלמים (שפת  גוף, תגובות הקהל, דוגמאות מחיי היום יום וכו') אך עדיין שונה הדרשה הכתובה מכל חיבור תורני אחר בכך שהיא מייצרת מפגשים מרתקים בין הטקסטים לבין הזמן והמרחב בהם היא נאמרה.
לצערי הספרות הדרשנית נחשבה במשך שנים לספרות עממית שאינה ראויה להתייחסות רצינית ועל כן בעוד שספרי הגות ופרשנות זכו לעיסוק אינטנסיבי במחקר הספרות הדרשנית נדחקה לקרן זווית. הודות למחקריו פורצי הדרך של מרק ספרשטיין החלו להיסלל נתיבים מחקרים באדמה טרשית זו. לפני כשבע שנים כאשר  כתבתי את עבודת התיזה שלי על רבי משה מפיזענץ  מחבר הספר, דרש משה,  חשתי שאני צועד בנתיבים מחקרים שרק מופו באופן כללי על ידי ספרשטיין בספרו המונומנטאלי, (Yale, 1989)  Jewish  Preaching  ויעקב אלבוים בספרו "פתיחות והסתגרות" (מאגנס, 1990) , אך טרם נחקרו לעומק. על אף שעזבתי את העיסוק המחקרי מאז ועד היום נשארה לי חיבה יתרה לספרות זו ועל כן בכל פעם שאני מזדמן לבתי כנסת אני תר אחר קונטרסי הדרשות, המהווים עבורי כר מרעה אינטלקטואלי מרתק.
השנה במהלך  הימים הנוראים נתקלתי בשני קונטרסי דרשות המדגישים את ייחודה של  סוגה ספרותית זו.  משום שלא יכולתי לתעד את הספרים הללו נשארתי עם רשמיהם ללא מראי מקום מדויקים. הספר הראשון כלל דרשות התחזקות לימים הנוראים יצא לאור ככל הנראה על ידי חסידות חב"ד. בעיקר אהבתי את החדירה של מתודות מתחום האימון האישי הפופולרי בימנו לתחום הפרקטיקה הדתית. הכותב מציע לקהל חסידיו לכתוב יעדים  רוחניים לשנה החדשה, ולשומרם במקום הניתן לעיון. כמו כן הוא מרבה בשיטות לחיזוק מוטיבציה פנימית הנצרכת לעמוד אל מול אתגרי השעה. בעיקר התחברתי לעיסוק בשאלת האותנטיות המעסיקה את העוסק בפעילות רוחנית. האם אכן הוא מונח במקום המיועד לו? ואולי כל זה איננו אלא מראה תעתועים?
השילוב בין תורות חסידיות מוכרות ושפה יחסית פשוטה מאפשרים לקורא להתחבר ולהבין את הדברים בצורה מאוד נגישה. רגישות זו חיפתה  על רדידות תאולוגית ושימוש מועט במקורות, שניתן לשער שקהל שהללו נובעים מהקהל אליו יודעו הדרשות שככל הנראה אינו  נמנה עם ציבור הלמדנים. על מנת להוסיף לחלוחית אותנטית דברי הדרשן נשמרו כהוויתם ועל כן במהלך הכתיבה מופיעים משלבים לשונים הייחודים לדיבור בעל פה, כגון חזרה על פסוק מספר פעמים או קריאות והדגשות של המסר המרכזי בשפת השומעים, אידיש.  
ספר הדרוש השני שפגשתי דווקא ביום הכיפורים נקרא, ילקוט משה, והוא הודפס כחלק מספר רחב יריעה המביא  חידושים ודברי צדיקים ליום הכיפורים. ואינני יודע מיהו הרב שדרשתו שנישאה ביום הכיפורים תש"ד (1944) לוקטה לחיבור.  הדרשה נאמרה בבית כנסת הרחק מאזורי הקרבות עת הפורענות פוקדת את קהילות אירופה ללא אבחנה.  ניתן רק לשער את התחושה הקשה של ציבור המתפללים ואת הרהוריהם השונים בדבר תועלת מעשיהם ביום זה. האתגר שאל מולו ניצב הדרשן הנו עצום ועל כן קשה לשפוט את דבריו. כמקובל הוא פונה אל עבר צידוק הדין וראיית עם ישראל כגוף אורגני אחד בו כלל האברים משלמים על חטאים של חלק מהאיברים (טיעונים תאולוגים מקובלים בשעת משבר). לאורך הקריאה ממש חשים את אי הנוחות של הדרשן מטיעוניו שלו, ועל כן במחווה של ייאוש פונה  הדרשן לקהל המתפלל. וקורא להם להתחזק בתפילותיהם לא על מנת  לעצור את  השמד, אלא לכך  שהנטבחים באירופה יזכו לבוא לקבר ישראל. יש באמירה זו שיקוף לייאוש כה גדול לתימהון כה רב עד שהמילים נעתקות וכל שנותר הוא הזעזוע שבוודאי הרעיד את אמות הסיפין של בית הכנסת הו נאמרה הדרשה.  
הנחתי את הספר מידי וחשבתי לעצמי איך במצוץ זמן היסטורי (71 שנה מיום נשיאת הדרשה) המציאות היהודית השתנתה לבלי הכר. אפשר לזעוק על מחירי הגז ועל מצבו המדורדר של מעמד הביניים, אך לא ניתן לפספס את ההכרה בכברת הדרך אותה עברנו מכמיהה לקבורה בקבר ישראל לתקומת ישראל. שנה טובה!


מרקחת הזהויות משוקו וניל לעולם הטעמים של בן אנד ג'ריס


הימים הנוראים מזמנים לאלו החפצים בכך שעות ישיבה מרובות בבתי כנסיות. בין עמידה לישיבה, הצטרפות לשירת החזן ומספר מילים אישיות לבורא עולם ישנו זמן למכביר להתבוננות ולשיטוטי מחשבות. פעמים פורחות להם המחשבות אל עבר טרדות היום יום ומילות התפילה רק נאמרות מן השפה והחוץ.  לעומת זאת ברגעים נדירים ישנה הלימה חמקמקה בין המילים לסיטואציה הרוחנית ואז יש הבזק אותנטי. ברגעים בהם ההבזק סמוי מן העין ויש בי כוחות נפש אני פונה לספריות בתי הכנסת כדי לתור אחר קונטרסים נשכחים, ספרי דרשות מעוררים ולקינוח ספרי צדיקים ואנשי שם. השנה הסתובבי בינות לחמישה בתי כנסת שונים אז ניתנה לי פרספקטיבה יותר מגוונת הן על החוויה הדתית והן על הקשר שבין המתפללים לבין ספריות בתי הכנסת (קשר רופף ביותר).
את  תפילות ראש השנה פתחתי בבית הכנסת המרכזי של שכונת גילה בירושלים. בית הכנסת מונהג על ידי גוורדיה חרדית ליטאית. אולם מרבית המתפללים משתייכים לציונות הדתית המבוגרת או לציבור הנקרא "מסורתי". כך שבעוד שהרב מתהדר במגבעת מרבית המתפללים חבשו כיפות סרוגות בגדלים שונים שלרוב השתנו בשל קצב ההתקרחות ופחות בשל דקדוקי מצוות. הימצאותו של בית הכנסת בשכונה הטרוגנית ופריפריאלית שאינה מאפשרת צעדה קלה למרכזים תורניים, הובילה לכך שהציבור החרדי הגר בשכונה נצרך לשתף ולהשתתף יחד עם ציבורים שאינם חרדים כל ועיקר. השילוב יצר אווירה ייחודית בה למרות ההובלה החרדית בית הכנסת אופיין במאפיינים מכילים שאפשרו גם לאנשים שאינם פוקדים את בית הכנסת באופן תדיר לחוש בו בנוח. ועל כן היו כאלה שבאו וכאלה שהלכו, וכך הגרעין הקשה של 30 המתפללים הקיף את עצמו בעוד כמה עשרות מתפללים שנכחו לפרקים לאורך השעות הארוכות בהן התארכה התפילה.
הרב גווניות באה לידי ביטוי מובהק גם בספריית בית הכנסת שהכילה בהרמוניה ספרות חסידית מגוונת החל מסיפורי חסידים ודרשות אדמו"רים ועובר בכתבי רבי נחמן. לצדם של אלו מונחים ספרי הרא"יה קוק וספרות קנונית של פרשנות המשלבת בין עולם הישיבות החרדי לעולם הישיבות של בני עקיבא. גיוון המתפללים והטווח הרחב של הספרות התורנית חיזקו בי התחושה שזהו הפרויקט המרכזי שאליו צריכה לשאוף היהדות המתעצבת בארץ ישראל. מיהדות כתית ועדתית ליהדות רבת פנים שאלו ואלו חשים בה בנוח, לעולם בו ניתן לרקוח מרקחות חדשות כמו בגלידרייה של בן אנד ג'ירס, הממציאה ללא הרף טעמים מפתיעים. פעמים נתקלים בטעמים המעוררים סלידה ובחילה ופעמים מתמוגגים משפעת הטעמים, אולם הללו לא יכלו להיווצר ללא חדוות הניסוי.       
 אני מאמין שבישראל בה אין סכנת התבוללות ניתן לפנות לניסוי זהות מעניינים יותר היוצרים שילובים הנמצאים הרבה מעבר לטעמים הגנריים המוכרים לעייפה. זו ההזדמנות ההיסטורית המונחת לפתחו עת התקבצו יחדיו שמונה מיליון יהודים מאלפי קהילות הפרוסות בכל רחבי הגלובוס. השילוב ביניהם כבר בא לידי ביטוי באינספור זוגות מעורבים הממסמסים זהויות לוקליות קודמות והם אלו אשר יכולים ליצור הלכה למעשה תרבות ארצישראלית חדשה שבין היתר תשפיע גם על המרחב הדתי. לא באופנים של הסידור הצה"לי שבכסות כלל ישראל משליט דומיננטיות אשכנזית אלא ברקיחה מחודשת שיכולה לחולל זהויות חדשות. תופעה תרבותית זו הולכת ומתגבשת וזוכה גם למחקר תיאורטי בשדות הפילוסופיה והסוציולוגיה. החל לתארה העיתונאי יאיר שלג בספרו, הדתיים החדשים (כתר, 2000). בשדות הפילוסופיה עסק בתופעה הפילוסוף מאיר בוזגלו (שהצליח להרדים אותי בצורה נפלאה) ולאחרונה פתח נתיבים חדשים ומעוררי מחשבה הסוציולוג יעקב ידגר בספרו, המסורתיים בישראל- מסורתיות ללא חילון (הרטמן, 2010).
הכמיהה למיזוג הטעמים לא התעוררה בי בחלל ריק אלא היא מושפעת במידה רבה משני ספרים שקראתי בשנים האחרונות האחד של שמואל רונזר,  שטעטל בייגל בייסבול על מצבן הנורא והנפלא של יהדות ארה"ב (כתר, 2011) השני  ספרו של יעקב ידגר (שקראתי רק חלקים ממנו) שניהם מראים כיצד הגדרות חד ממדיות לא רק שאינן מסייעות בהבנת המציאות אלא הן מרחיקות אותנו מהבנתה ועל כן עלינו לשאול האם הגדרות אלו רלוונטיות ומה הטעם להשתמש בם?

ככל שאני מרבה להסתובב במקומות שאינם הומוגניים הן בישראל והן בקרב יהדות התפוצות  אני מבין שההגדרות שיש באמתחתי אינן יכולות לתאר נכונה את המציאות. הבדלים הבינריים בין דתי לחילוני אינם מחזיקים מים במחוזות אלו ונראה שאלו הן הגדרות מדעיות שכלל אינן משקפות את המציאות. אם כן נשאלת השאלה מבית פוקו, מיהם בעלי האינטרס שעודם חפצים לשמור הגדרות אנכרוניסטיות מעין אלו? ומדוע אנו משמרים אותן וזאת על אף שהן אינן מספקות את הסחורה?


טוב הוא מושג חמקמק

תקופת אלול וחגי תשרי מזמנת לנו הרהורים וחיבוטיי נפש האם אנו פועלים בהגברת הטוב בעולם או שמא מעשינו מובילים למחוזות בלתי רצויים. לאחר שזונחים את תשובות הגננות משעות הריכוז של גני הילדים, שעלינו לעשות טוב. מגיע שלב החקירה המורכב בו אנו מנסים להבין מהו אותו טוב מיוחל?  קולמוסים רבים נשברו בוויכוח רב הדורות בין תיאולוגים לבין פילוסופים בהבהרת המושג העמום. למרות שלל התשובות, במפגש שבין המציאות לערכים נעלים עדיין קיים קושי להכריע והבעיה אף הולכת ומסתבכת כאשר יש צורך לבחור בין חלופות שכולן אינן כליל השלמות.  ספרו הצמוק והחדש של הסופר הבריטי המוערך, איאן מקיואן, טובת הילד (עם עובד,2015) מתמודד בדיוק עם שאלות מזן זה, מהי טובתו של הילד? האם ביכולתו של בית המשפט להכריע בשאלות מעין אלו? האם אדם אדון לגורלו והיכן נכנסת המדינה לכל הסיפור?
העלילה נעה בשני צירים המשתרגים זה בזה. האחד הציר המשפטי בו עומדת בפני בית המשפט דילמה, האם לחייב קטין חולה סרטן לקבל עירוי דם מהלך המנוגד לאמונתו ולאמונת הוריו המשתייכים לכת "עדי ה'".  מחד ניצבת תפיסת הטוב  החילונית הרואה את החיים כערך מקודש שיש לשומרם בכל מחיר אולם מאידך ניצבת אמונת הילד ומשפחתו  שדווקא רואה את הטוב במלכות שמים השמימית המנותקת מחיי הגוף. ועל כן  לדידם עדיף מותו של הילד כקדוש על מזבח האמונה מאשר ביצוע אקט המנוגד באופן מהותי לתפיסתם הדתית. ההתנגשות בין הממסד החילוני המגובה בפקידות משפטית, בעובדות סוציאליות, ברופאים ובשוטרים אל מול הילד השברירי יוצרת מערכת יחסים א-סימטריים העלולה להעלים את רצונו של הפרט. מקיואן מודע לפערים אלו ולכן הוא מזמן דווקא סדרה של מפגשים מרגשים בין הילד לבין שופטת בית המשפט פיונה הבוחרת לרדת ממרום מעמדה ולפגוש בילד ובמשפחתו ולהתחקות אחר קווים דקים של אמונה והכרעה. המפגש בין השניים מתפתח לכיוונים מעניינים (על מנת לא להרוס את הספר אני לא אפרט) שמצריכים את שניהם לחשוב מחדש על מערכת המושגים העומדת בבסיס הכרעותיהם היום יומיות ובסופו של דבר להגיע לתובנות מפתיעות.
הציר השני של העלילה מתאר את חייה של השופטת, פיונה, החווה טלטלה בחיי הנישואין. עת בעלה מציע לה מעין מודל של יחסים פתוחים, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הנורמות המקובלות עליה. הצעתו הבלתי שגרתית  מצריכה אותה לחשיבה מחודשת על ערכים, בחירות ונורמות שעד כה היו כצוקים איתנים בעולמה. המפגש שמזמן המחבר בין הדילמות מאולמות בית המשפט לדילמות המתגלגלות בין חדרי הבית יוצר מפגש עלילתי מרתק השוזר יחדיו בין חיי היום יום לבין מחשבות ברומו של עולם.
על אף עומקן של הדילמות כתיבתו של המחבר איננה טרחנית או פילוסופית יתר על המידה, אלא היא שוטפת, קולחת  ומהנה. סגנון זה מאפשר  להרהר במחשבות עמוקות ולא להסתחרר מאנקתן של השאלות, אלא לראות בהן חלק בלתי נפרד מהעלילה. כממד עומק נוסף מצליח מקיואן לשזור בעלילה מיצירותיו הרגישות והעדינות של המשורר האירי, יאטס ,ולאזכר יצירות מוזיקאליות מגוונות של מאהלר וברליוז הנותנות נופך נוסף לכתיבה העלילתית. השילוב בין פילוספיה, שירה, כתיבה פרוזאית קולחת ומוזיקה מקנים לספרון דק הגזרה של מקיואן (195 עמ')  עומק נוסף ההופך אותו ליצירה משובחת.
אין ספק שגם בספרו האחרון, טובת הילד, מקיואן ממשיך להוציא מתחת לידיו יצירות מעניינות המשלבות באופן מהנה בין עמקות פילוסופית לעלילה קולחת. בכך מצטרף ספרו האחרון לספריו הנוספים שראו אור בעברית בהוצאת עם-עובד: "כפרה", "דברי מתיקה" שגם הם הסבו לי הנאה מרובה.  



מיצוב מעמדם של חברי המועצות ככלי להעצמתו של השלטון המקומי


בעשרים השנים האחרונות  השלטון המרכזי  בישראל מעביר  תחומי פעולה נרחבים לאחריותו של השלטון המקומי כדוגמת: חינוך, שיטור מקומי, התארגנות לשעת חירום ועוד.  התרחבות הפעילות מציבה בפני השלטון המקומי אתגרים ניהוליים מורכבים המצריכים יכולות גבוהות הן מבחינה פוליטית והן מבחינה מקצועית[1].
אתגר המנהיגות וההובלה מונח לפתחם של שלושה שחקנים מרכזים: הדרג המקצועי- מנהלי האגפים ועובדיהם, הדרג הפוליטי בעל סמכויות הביצוע- ראש העיר וסגניו והדרג הפוליטי הנבחר ללא סמכויות ביצועיות (חברי המועצות).  בין שלושת השחקנים אמור להתקיים מאזן כוחות שיווסת בין רצונותיהם של התושבים לבין היכולות הפיננסיות והאדמיניסטרטיביות של העיר. אולם, מאזן הכוחות מתקיים רק לכאורה משום שבעוד שסמכויותיהם ותפקידיהם של ראשי הרשויות והדמויות המובילות מבחינה מקצועית  (גזבר, יועץ משפטי ומנהלי אגפים בעלי מינוי סטטוטורי) מעוגנים בחקיקה, תפקידיהם של חברי המועצות נעדרים כל הגדרה ברורה והם מקבלים לידם אחריות ללא סמכות וללא גיבוי תקציבי. עדות למצבם העגום של חברי המועצה ניתן למצוא בלשון הקלילה והבלתי מחייבת  בה בוחר משרד הפנים להציג את תפקידיו של חבר המועצה:
"חברות במועצה אינה משרה. זהו תפקיד, זאת משימה אפילו שליחות. אין מקבלים שכר בתמורה על המאמץ שמושקע בה. אין קורס או חוג שיכין את הנבחר לתפקידו....הרבה תלוי בחבר המועצה, כלומר בך![2]".
 לאחר מילות העידוד וההשראה מזמין משרד הפנים את חבר המועצה לקחת יוזמה, לצאת אל השטח לקיים פגישות ולקחת חלק פעיל בעיצוב דמותה של העיר על ידי השתתפות בוועדות, ישיבות ביקורת, העלאת שאילתות וכיו"ב. למעשה, נדרש חבר המועצה לבצע עבודה רחבת היקף ללא כל סוג של תגמול או סיוע מקצועי האמור לסייע לו במילוי עבודתו כדוגמת: ייעוץ משפטי, עוזר אדמיניסטרטיבי, החזר הוצאות לקשר עם הבוחר וכו'. 
היעדרותם של אמצעים בסיסים מעין אלו הופכים  את חבר המועצה לשחקן בעל כוחות הנחותים באופן מובהק מכוחותיהם של שני השחקנים הנוספים: ראש העיר וסגניו והדרג המקצועי. הבניה מעין זו של יחסי הכוח אינה מאפשרת לחבר המועצה לבצע את תפקידו כמבקר הרשות המבצעת וכמגשר בין רצון הציבור לבין מדיניות הרשות.
מעמדם הנחות של חברי המועצה לא נעדר מעיניה של הרשות המחוקקת  המתדיינת כבר שלושה עשורים בצורך בחיזוק מעמדם של חברי המועצה[3]. אולם בשל שיקולים שונים ישנה ברית בין משרד הפנים, משרד האוצר ומרכז השלטון המקומי המנציחה את כוחם הרופס של חברי המועצה. היעדר מסגרת מחייבת ואפקטיבית הובילה לכך  שמידת יכולתם  לבצע את תפקידם תלויה בכושר הפיננסי העומד לרשותם כיחידים, או ברצונו של ראש הרשות להקצות מהמשאבים העירוניים לטובת חיזוק מעמדם באמצעות הקצאת משרדים ועוזרים לביצוע משימותיהם הציבוריות (כדוגמת עיריית ירושלים, ועיריית תל אביב יפו).  
משולש הכוחות שאינו מאוזן ומוטה לרעתם של נבחרי הציבור, פוגע ביכולותיו של הציבור להשפיע על החלטותיו של השלטון המקומי.  אם אכן השלטון המרכזי מעוניין  בחיזוקו של השלטון המקומי לצרכי הציבור אותו הוא אמור לשרת,  עליו לפעול לחיזוק מעמדם של חברי המועצות ברשויות  וזאת על ידי גיבושה של מדיניות  מובנית  שתגולם  בתיקונה של  פקודת העיריות ובהוספתם של נדבכים נוספים כדוגמת:
א) הגדרה ברורה של תפקידיהם וסמכויותיהם של חברי המועצה. 
 ב) מתן כלים אופרטיביים כדוגמת ייעוץ משפטי ומקצועי  החפצים בייעוץ בתחומים הציבורים בהם הם עוסקים.
ג) הקצאת שירותי משרד בסיסים לרבות טלפוניה, שירותי מחשוב וכיו"ב.
ד) החזר הוצאות לצורך חיזוק הקשר עם הבוחר.
ה) מתן השתלמויות לחברי המועצה  בתחומי הדעת הרלוונטיים לפעולותיהם הציבוריות[4].
תיקונים ברוח זו הונחו על שולחנה של הכנסת פעם אחר פעם בעשרים השנים האחרונות אולם בשל ברית האינטרסים שצינתי הם נדחו על הסף ולא עברו את מכשול  וועדת הפנים של הכנסת, אשר הוציאה מתחת לידיה הררי מלל בתחום אך לא הצליחה לגבש נוסחה שתצליח לעבור בקריאה שניה ושלישית ולהיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.[5]
לסיכום, חיזוק מעמדם של חברי מועצות הרשויות המקומיות הוא צעד חיוני במיצובו של השלטון המקומי והתאמתו לאתגרים הגדולים העומדים לפתחו. מלבד הפן הפרקטי חיזוקם של חברי המועצות מהווה אמירה ערכית המדגישה את אמונו של השלטון המרכזי בשיטה הדמוקרטית והנחלתה גם בקרב השלטון המקומי. כך שדמוקרטיה לא תהווה רק מפגש בין הבוחר לקלפי אחת לכמה שנים, אלא מערכת יחסים עקבית ומתמשכת [6].  


[1] בן בסט אבי ומומי דהן, המשבר ברשויות המקומיות- יעילות מול ייצוגיות, פורום קיסיריה ה-16, יולי 2008.
[2] המדריך לנבחר-פרסום באינטרנט, חלק ב'- בית הנבחרים המקומי- מועצת הרשות המקומית, משרד הפנים, 2009, עמ' 75.
[3] ראשיתו של הדיון בשנת 1995 בדיונים סביב תגמול חברי המועצות, דיון זה המשיך במגוון רחב של דיונים שהתקיימו מראשית שנות האלפיים בדבר הצורך בתיקון פקודת העיריות המנדטורית ומתוך כך גם בשינוי מעמדם של חברי המועצות.
[4] עיון נרחב בתיקון הנחוץ בפקודת העיריות בנושא זה ראה, בלנק ישי ואיסי רוזן צבי, הצעת חוק העיריות: הווה ללא עבר, רפורמה ללא עתיד, חוקים ,1, 49, 2009.
[5] הצעת חוק העיריות החדש (2013- פ\19\299)-  הוגשה על ידי חבר הכנסת מאיר שטרית. הצעה זו מהווה ניסיון נוסף לקדם הצעות חוק שהונחו בעבר- (פ\18\4126), (מ\17\292) בדגש על סעיפים: 60, 62, 63
[6] בלנק ישי ואיסי רוזן צבי, הצעת חוק העיריות: הווה ללא עבר, רפורמה ללא עתיד, חוקים ,1, 49, 2009.

כרכרת התרבות של כריסטופר מוראלי



חם האוויר מתמלא בחלקיקי אבק שנכנסים למערכת הנשימה, ישנה תחושה שנזרקנו ללב הסהרה ללא ציוד מגן. הצהבהבות של השמיים משרה דיכאון מדכדך וישנה כמיהה כנה לשינוי, להפלגה למרחבים אחרים. אחת ממעלותיה היפות של הספרות שהיא מצליחה לנתק אותי מההווה הנחווה ושלוח אותי למרחבים אחרים, לזמנים שונים בהם רוחות מנשבות וטיפות נקוות על החלונות. אם לא די במזג האוויר התבוננות במדף הספרים הביתי העלה שאין בנמצא שום ספר שיכול לעמוד במשימה שהצבתי לו, לקחת אותי למרחקים. בנקודה זו אני משנס מותניים והולך לדפוק בדלתות השכנים. לרעות בשדות זרים ולקוות ששם תתגלה הישועה.

פעמי חודש אלול  פתחו בפני שערי רחמים, והקב"ה לא זנח את צאן מרעיתו ועל כן כבר בבית הראשון נפתחו בפני אוצרות ספרותיים. התחלתי לערום ספר אחר ספר, רגע לפני שיצאתי והשלל בידי השכנה אמרה לי תיקח גם את הספרון הזה, פרנסיס על גלגלים (הוצאת זיקית, 2012). היססתי ספר קטן עם עטיפה שאינה מרשימה במיוחד וסופר לא ידוע ומעל הכול  הוצאה לא מוכרת. היא ראתה את ההיסוס בעיני ומיד אמרה, "לא תאהב תחזיר, מה יש לך להפסיד". ירדתי לביתי והנחתי את הספר על המדף הימים חלפו עברתי מספר לספר עד שבמעין לית ברירה הגעתי אליו. זו הייתה התאהבות מהירה, כבר בעמודים הראשונים ידעתי שלפני יצירה מצוינת המשלבת באופן מופתי בין הומור, עלילה קולחת ומלאת עניין ותובנות עמוקות על העולם בו אנו מתהלכים.

הספר מגולל את סיפורה של הלן מקגיל  רווקה מזדקנת המואסת בחיי עקרת בית המטפלת באחיה הבוגר המשלב בין חיי איכר לסופר בעל שם. כאשר נפתחת בפניה הזדמנות לחולל שינוי היא קונה בחסכונותיה עגלת ספרים ויוצאת למסע בין בתי חווה הפרוסים בלב אזורים חקלאיים העשירים במרעה אך דלים בגירויים תרבותיים. את צעדיה הראשונים בעולם הספרים מלווה רוג'ר מיפלין, אוטודידקט יודע ספר שלמרות חיבתו למילה הכתובה לא בוחל במהלומות אגרוף כאשר ענייני המסחר אינם עולים על הנתיב הנכון מבחינתו. בין תלתולי העגלה מצליח רוג'ר לפתוח להלן צוהר לתפיסת עולמו כסוכן תרבות המצליח לפתוח בפני האיכרים עולמות עלומים של תרבות ודעת. כך מקריאת ספרות קדושים, עיתונים ודו"חות מדעיים הנוגעים לתחומי הגידול השונים החקלאים נפתחים למרחבים חדשים. מרבית הסופרים והספרים המוזכרים על ידי מורלי אינם מוכרים ליף משום שהם אינם מצויים בעברית ושליחם נס כבר אי שם בראשית המאה ה-20, יחד עם זאת כוונת המשורר הייתה ברורה כבדולח.

לא פעם הרגשתי שאני מקלע למבוי סתום ושהספרים הנמצאים באמתחתי משעממים וכלל לא מדברים אלי. זכורות לי שבתות בהם הייתי מתעורר בבהלה כאשר ספר עב כרס היה צונח מידי ומכה בעוצמה על רצפת החדר. תחושה של מחנק וחוסר עונים ליוותה אותי, ולא ידעתי כיצד לצאת מסבך השעמום. עד להגעתם של סוכנים תרבותיים שהראו לי שישנם נתיבים חדשים ושניתן לקרוא ספרות מרתקת במרחק נגיעה מהמקום בו ניצבתי. המפגש  עימם הוא זה אשר לא פעם פתח בפני נתיבים חדשים שכלל לא הייתי מודע אליהם. חוויות גילוי אלו שבו וריגשו אותי בעת הקריאה בספרו של מורלי, פרנסיס על גלגלים, שכל עמוד בו טומן בחובו גילויים חדשים מרובי עליצות ותבונה. 
 “כשמוכרים לאדם ספר, לא מוכרים לו רק 340 גרם של דפים, דיו ודבק, מוכרים לו חיים חדשים. אהבה וידידות והומור וספינות שיוצאות לים עם לילה, בספר מצויים השמיים והארץ במלואם, בספר של ממש, אני מתכוון.”

זו ההזדמנות לברך את הוצאת זיקית שלה זה הספר הראשון היוצא מתחת למכבשה, על כך  שהצליחה ללא סוללה של דוברים ויחצ"נים להוציא מתחת ידיה כותר המככב ברשימת רבי המכר כבר שלוש שנים ברציפות. זהו הישג חסר תקדים בעולם של מבצעים קצרי מועד המונע על ידי דואופול השולט בשוק ביד רמה. דווקא הימצאותה של הוצאתה קטנה ללא גב כלכלי ברשימת רבי המכר לתקופה כה ארוכה מדגיש את איכותו הספרותית של הספר, שעל אף שראה אור כמעט לפני 100 שנה עדיין מצליח לגעת בקורא ולהסב לו שעות אחדות של נחת רוח.

לסיכום, פרנסיס על גלגלים, השאיר בי טעם מהנה ומענג שבתקווה ימשיך ללכת עימי גם בשנה  הבאה עלינו לטובה. שנה טובה!

כריסטופר מורלי, פרנסוס על גלגלים, 1917, תרגם לעברית יונתן דיין, זיקית 2012, 195 עמ'