דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך ספטמבר, 2015

על כלבים ואנשים-טימוליאון ויאטה בוא הביתה- דן רודס

מעולם לא היה לי כלב והיחס שלי אל ההולכים על ארבע הוא בחזקת כבדהו וחשדהו. ישנן משפחות בהם הכלב הופך לבן בית נוסף, פעמים הוא מפיג בדידות ופעמים הופך למעין תא וידויים נייד שאל מולו משתפכים רגשית ובעיניו מלאות ההבעה מוצאים נחמה ועצה. אלו המחוברים לכלביהם בקשר בל יינתק ומשקיעים בהם ובמחלותיהם מאות ואלפי שקלים יטענו, "עד שאין לך לא תבין". מעין כת סגורה של יודעי ח"ן שראו את נצנוצי הגאולה ואינם מוכנים לחלוק את רגעי ההארה עם סביבתם. ייתכן שהידיעה שתרם נגאלתי,מהווה את אחת הסיבות לכך שהטרנד הספרותי המציב במרכזה של היצירה הספרותית כלבים התרים אחר גורלם פחות מדבר אלי. ביצירה העברית נחקק בזיכרון בעיקר ש"י עגנון שביצירתו "תמול שלשלום" (שוקן, 1945) המתארת את חייהם של בני העלייה השנייה הוצב הכלב,"בלק", כדמות משנית המהלכת בין הדמויות וטווה ביניהם קשרים שונים. הפניה אל עבר הבלתי אנושי פתחה לעגנון  מרחב יצירתי חדש בו הוא יכל להתבטא מבלי להיות מוגבל למגבלות אנוש או לגבולותיה של העלילה הלינארית הנעה על צירי זמן ומרחב מוגדרים. עד כמה שידוע לי מעת הגחתו של בלק לא

דרשות החג- המפגש בין הטקסט הזמן והמרחב

הדרשה היא מפגש חד פעמי בין הדרשן, הטקסט וקהל השומעים. כאשר הדרשן מתווך ומנכיח לציבור את הטקסט מתוך אספקלריה של ענייני השעה. הימים הנוראים הם ימי השיא בעונת הדרשנים. צוק העיתים, אימת הדין ותהליכי חברות שונים מובילים לכך שקהל המתפללים מוכן להקדיש מזמנו לשמיעת דרשות בענייני דיומא. גולת הכותרת היא כמובן דרשת שבת תשובה אולם גם הדרשה הנאמרת בין תפילת "כל נדרי" המרטיטה לבין תפילת ערבית זוכה לרוב קשב. מנהג קדמונים הוא ששתי הדרשות הללו נאמרות על ידי רב הקהילה שעוסק בהן בענייני תשובה וכפרה וזאת על מנת לעורר את לב השומעים לבור ממעלליהם ולהפנות את ליבם לאביהם שבשמים. בתור ילד זכורות לי בעיקר דרשותיו של הרב ברויאר ז"ל, שלא היה חוסך משבט לשונו והיה מצליף בציבור דברי תוכחה. השילוב בין אקטואליה לבין תיאטראליות פיזית הובילו לכך שגם המתנמנמים שבקהל שמרו על ערנותם, וגם לאחר ירידתו מהבמה נשמרה בבית הכנסת תחושה של דריכות שלא דעכה עד לסיום תפילת ערבית. אהבתי בעיקר את הוויכוחים שנמשכו לאחר התפילה שאולי לא עלו בקנה אחד עם קדושת היום אך בהחלט זרקו קצת שמן בעצמותיו היבשות של המניין. עברו השני

מרקחת הזהויות משוקו וניל לעולם הטעמים של בן אנד ג'ריס

הימים הנוראים מזמנים לאלו החפצים בכך שעות ישיבה מרובות בבתי כנסיות. בין עמידה לישיבה, הצטרפות לשירת החזן ומספר מילים אישיות לבורא עולם ישנו זמן למכביר להתבוננות ולשיטוטי מחשבות. פעמים פורחות להם המחשבות אל עבר טרדות היום יום ומילות התפילה רק נאמרות מן השפה והחוץ.  לעומת זאת ברגעים נדירים ישנה הלימה חמקמקה בין המילים לסיטואציה הרוחנית ואז יש הבזק אותנטי. ברגעים בהם ההבזק סמוי מן העין ויש בי כוחות נפש אני פונה לספריות בתי הכנסת כדי לתור אחר קונטרסים נשכחים, ספרי דרשות מעוררים ולקינוח ספרי צדיקים ואנשי שם. השנה הסתובבי בינות לחמישה בתי כנסת שונים אז ניתנה לי פרספקטיבה יותר מגוונת הן על החוויה הדתית והן על הקשר שבין המתפללים לבין ספריות בתי הכנסת (קשר רופף ביותר). את  תפילות ראש השנה פתחתי בבית הכנסת המרכזי של שכונת גילה בירושלים. בית הכנסת מונהג על ידי גוורדיה חרדית ליטאית. אולם מרבית המתפללים משתייכים לציונות הדתית המבוגרת או לציבור הנקרא "מסורתי". כך שבעוד שהרב מתהדר במגבעת מרבית המתפללים חבשו כיפות סרוגות בגדלים שונים שלרוב השתנו בשל קצב ההתקרחות ופחות בשל דקדוקי מצוו

טוב הוא מושג חמקמק

תקופת אלול וחגי תשרי מזמנת לנו הרהורים וחיבוטיי נפש האם אנו פועלים בהגברת הטוב בעולם או שמא מעשינו מובילים למחוזות בלתי רצויים. לאחר שזונחים את תשובות הגננות משעות הריכוז של גני הילדים, שעלינו לעשות טוב. מגיע שלב החקירה המורכב בו אנו מנסים להבין מהו אותו טוב מיוחל?   קולמוסים רבים נשברו בוויכוח רב הדורות בין תיאולוגים לבין פילוסופים בהבהרת המושג העמום. למרות שלל התשובות, במפגש שבין המציאות לערכים נעלים עדיין קיים קושי להכריע והבעיה אף הולכת ומסתבכת כאשר יש צורך לבחור בין חלופות שכולן אינן כליל השלמות.   ספרו הצמוק והחדש של הסופר הבריטי המוערך, איאן מקיואן, טובת הילד (עם עובד,2015) מתמודד בדיוק עם שאלות מזן זה, מהי טובתו של הילד? האם ביכולתו של בית המשפט להכריע בשאלות מעין אלו? האם אדם אדון לגורלו והיכן נכנסת המדינה לכל הסיפור? העלילה נעה בשני צירים המשתרגים זה בזה. האחד הציר המשפטי בו עומדת בפני בית המשפט דילמה, האם לחייב קטין חולה סרטן לקבל עירוי דם מהלך המנוגד לאמונתו ולאמונת הוריו המשתייכים לכת "עדי ה'".  מחד ניצבת תפיסת הטוב  החילונית הרואה את החיים כערך מקודש

מיצוב מעמדם של חברי המועצות ככלי להעצמתו של השלטון המקומי

בעשרים השנים האחרונות    השלטון המרכזי   בישראל מעביר   תחומי פעולה נרחבים לאחריותו של השלטון המקומי כדוגמת: חינוך, שיטור מקומי, התארגנות לשעת חירום ועוד.  התרחבות הפעילות מציבה בפני השלטון המקומי אתגרים ניהוליים מורכבים המצריכים יכולות גבוהות הן מבחינה פוליטית והן מבחינה מקצועית [1] . אתגר המנהיגות וההובלה מונח לפתחם של שלושה שחקנים מרכזים: הדרג המקצועי- מנהלי האגפים ועובדיהם, הדרג הפוליטי בעל סמכויות הביצוע- ראש העיר וסגניו והדרג הפוליטי הנבחר ללא סמכויות ביצועיות (חברי המועצות).   בין שלושת השחקנים אמור להתקיים מאזן כוחות שיווסת בין רצונותיהם של התושבים לבין היכולות הפיננסיות והאדמיניסטרטיביות של העיר. אולם, מאזן הכוחות מתקיים רק לכאורה משום שבעוד שסמכויותיהם ותפקידיהם של ראשי הרשויות והדמויות המובילות מבחינה מקצועית   (גזבר, יועץ משפטי ומנהלי אגפים בעלי מינוי סטטוטורי) מעוגנים בחקיקה, תפקידיהם של חברי המועצות נעדרים כל הגדרה ברורה והם מקבלים לידם אחריות ללא סמכות וללא גיבוי תקציבי. עדות למצבם העגום של חברי המועצה ניתן למצוא בלשון הקלילה והבלתי מחייבת   בה בוחר משרד הפנים

כרכרת התרבות של כריסטופר מוראלי

חם האוויר מתמלא בחלקיקי אבק שנכנסים למערכת הנשימה, ישנה תחושה שנזרקנו ללב הסהרה ללא ציוד מגן. הצהבהבות של השמיים משרה דיכאון מדכדך וישנה כמיהה כנה לשינוי, להפלגה למרחבים אחרים. אחת ממעלותיה היפות של הספרות שהיא מצליחה לנתק אותי מההווה הנחווה ושלוח אותי למרחבים אחרים, לזמנים שונים בהם רוחות מנשבות וטיפות נקוות על החלונות. אם לא די במזג האוויר התבוננות במדף הספרים הביתי העלה שאין בנמצא שום ספר שיכול לעמוד במשימה שהצבתי לו, לקחת אותי למרחקים. בנקודה זו אני משנס מותניים והולך לדפוק בדלתות השכנים. לרעות בשדות זרים ולקוות ששם תתגלה הישועה. פעמי חודש אלול   פתחו בפני שערי רחמים, והקב"ה לא זנח את צאן מרעיתו ועל כן כבר בבית הראשון נפתחו בפני אוצרות ספרותיים. התחלתי לערום ספר אחר ספר, רגע לפני שיצאתי והשלל בידי השכנה אמרה לי תיקח גם את הספרון הזה, פרנסיס על גלגלים ( הוצאת זיקית , 2012). היססתי ספר קטן עם עטיפה שאינה מרשימה במיוחד וסופר לא ידוע ומעל הכול   הוצאה לא מוכרת. היא ראתה את ההיסוס בעיני ומיד אמרה, "לא תאהב תחזיר, מה יש לך להפסיד". ירדתי לביתי והנחתי את הספר על ה