הימים הנוראים מזמנים לאלו החפצים בכך שעות ישיבה
מרובות בבתי כנסיות. בין עמידה לישיבה, הצטרפות לשירת החזן ומספר מילים אישיות
לבורא עולם ישנו זמן למכביר להתבוננות ולשיטוטי מחשבות. פעמים פורחות להם המחשבות
אל עבר טרדות היום יום ומילות התפילה רק נאמרות מן השפה והחוץ. לעומת זאת ברגעים נדירים ישנה הלימה חמקמקה בין
המילים לסיטואציה הרוחנית ואז יש הבזק אותנטי. ברגעים בהם ההבזק סמוי מן העין ויש
בי כוחות נפש אני פונה לספריות בתי הכנסת כדי לתור אחר קונטרסים נשכחים, ספרי
דרשות מעוררים ולקינוח ספרי צדיקים ואנשי שם. השנה הסתובבי בינות לחמישה בתי כנסת
שונים אז ניתנה לי פרספקטיבה יותר מגוונת הן על החוויה הדתית והן על הקשר שבין
המתפללים לבין ספריות בתי הכנסת (קשר רופף ביותר).
את תפילות
ראש השנה פתחתי בבית הכנסת המרכזי של שכונת גילה בירושלים. בית הכנסת מונהג על ידי
גוורדיה חרדית ליטאית. אולם מרבית המתפללים משתייכים לציונות הדתית המבוגרת או
לציבור הנקרא "מסורתי". כך שבעוד שהרב מתהדר במגבעת מרבית המתפללים חבשו
כיפות סרוגות בגדלים שונים שלרוב השתנו בשל קצב ההתקרחות ופחות בשל דקדוקי מצוות.
הימצאותו של בית הכנסת בשכונה הטרוגנית ופריפריאלית שאינה מאפשרת צעדה קלה למרכזים
תורניים, הובילה לכך שהציבור החרדי הגר בשכונה נצרך לשתף ולהשתתף יחד עם ציבורים
שאינם חרדים כל ועיקר. השילוב יצר אווירה ייחודית בה למרות ההובלה החרדית בית הכנסת
אופיין במאפיינים מכילים שאפשרו גם לאנשים שאינם פוקדים את בית הכנסת באופן תדיר
לחוש בו בנוח. ועל כן היו כאלה שבאו וכאלה שהלכו, וכך הגרעין הקשה של 30 המתפללים
הקיף את עצמו בעוד כמה עשרות מתפללים שנכחו לפרקים לאורך השעות הארוכות בהן התארכה
התפילה.
הרב גווניות באה לידי ביטוי מובהק גם בספריית בית
הכנסת שהכילה בהרמוניה ספרות חסידית מגוונת החל מסיפורי חסידים ודרשות אדמו"רים
ועובר בכתבי רבי נחמן. לצדם של אלו מונחים ספרי הרא"יה קוק וספרות קנונית של
פרשנות המשלבת בין עולם הישיבות החרדי לעולם הישיבות של בני עקיבא. גיוון המתפללים
והטווח הרחב של הספרות התורנית חיזקו בי התחושה שזהו הפרויקט המרכזי שאליו צריכה
לשאוף היהדות המתעצבת בארץ ישראל. מיהדות כתית ועדתית ליהדות רבת פנים שאלו ואלו
חשים בה בנוח, לעולם בו ניתן לרקוח מרקחות חדשות כמו בגלידרייה של בן אנד ג'ירס,
הממציאה ללא הרף טעמים מפתיעים. פעמים נתקלים בטעמים המעוררים סלידה ובחילה ופעמים
מתמוגגים משפעת הטעמים, אולם הללו לא יכלו להיווצר ללא חדוות הניסוי.
אני מאמין שבישראל בה אין סכנת התבוללות
ניתן לפנות לניסוי זהות מעניינים יותר היוצרים שילובים הנמצאים הרבה מעבר לטעמים הגנריים
המוכרים לעייפה. זו ההזדמנות ההיסטורית המונחת לפתחו עת התקבצו יחדיו שמונה מיליון
יהודים מאלפי קהילות הפרוסות בכל רחבי הגלובוס. השילוב ביניהם כבר בא לידי ביטוי
באינספור זוגות מעורבים הממסמסים זהויות לוקליות קודמות והם אלו אשר יכולים ליצור
הלכה למעשה תרבות ארצישראלית חדשה שבין היתר תשפיע גם על המרחב הדתי. לא באופנים
של הסידור הצה"לי שבכסות כלל ישראל משליט דומיננטיות אשכנזית אלא ברקיחה מחודשת
שיכולה לחולל זהויות חדשות. תופעה תרבותית זו הולכת ומתגבשת וזוכה גם למחקר
תיאורטי בשדות הפילוסופיה והסוציולוגיה. החל לתארה העיתונאי יאיר שלג בספרו, הדתיים
החדשים (כתר, 2000). בשדות הפילוסופיה עסק בתופעה הפילוסוף מאיר בוזגלו (שהצליח להרדים אותי בצורה נפלאה) ולאחרונה פתח נתיבים חדשים ומעוררי מחשבה הסוציולוג יעקב ידגר בספרו, המסורתיים
בישראל- מסורתיות ללא חילון (הרטמן, 2010).
הכמיהה למיזוג הטעמים לא התעוררה בי בחלל ריק אלא
היא מושפעת במידה רבה משני ספרים שקראתי בשנים האחרונות האחד של שמואל רונזר, שטעטל
בייגל בייסבול על מצבן הנורא והנפלא של יהדות ארה"ב (כתר, 2011) השני ספרו של יעקב ידגר (שקראתי רק חלקים ממנו)
שניהם מראים כיצד הגדרות חד ממדיות לא רק שאינן מסייעות בהבנת המציאות אלא הן
מרחיקות אותנו מהבנתה ועל כן עלינו לשאול האם הגדרות אלו רלוונטיות ומה הטעם להשתמש
בם?
ככל שאני מרבה להסתובב במקומות שאינם הומוגניים הן
בישראל והן בקרב יהדות התפוצות אני מבין
שההגדרות שיש באמתחתי אינן יכולות לתאר נכונה את המציאות. הבדלים הבינריים בין
דתי לחילוני אינם מחזיקים מים במחוזות אלו ונראה שאלו הן הגדרות מדעיות שכלל אינן
משקפות את המציאות. אם כן נשאלת השאלה מבית פוקו, מיהם בעלי האינטרס שעודם חפצים
לשמור הגדרות אנכרוניסטיות מעין אלו? ומדוע אנו משמרים אותן וזאת על אף שהן אינן
מספקות את הסחורה?
תגובות
הוסף רשומת תגובה