דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך ספטמבר, 2016

חלון לים התיכון

למעלה מעשור במהדורות החדשות בטלוויזיה, בעיתונות ובעמודי האינטרנט אנו נחשפים למיליוני הפליטים המידפקים על דלתותיה של אירופה בתקווה לחיים טובים יותר. הסיפורים מורכבים וכוללים מגוון רחב של סיטואציות אנושיות החל ממהגרי עבודה, עובר למבקשי מקלט הנמלטים מאימת השלטונות ומשדות הקטל,   ולעיתיים אלו משפחות התרות אחר עתיד טוב יותר להם ולילדיהן. בכל אחד מהסיפורים מדובר על טרגדיות אנושיות המתומצתות למספר פרמים הנדחסים בין פרסומת למרכך כביסה לפרויקט מגורים בשרון. אני צופה במראות הקשים בין קיפול כביסה לניקוי הרצפה, קולט ולא קולט בעת ובעונה אחת, בוודאי לא מצליח לעבד את המראות או להפנים את עוצמת התמונות. לעיתים הטרגדיה מצליחה לחדור בשל תמונה שנחקקת בזיכרון, כמו גופתו של הילד הסורי שנמשתה מהים על ידי שוטר משמר החופים האיטלקי. תמונה זו הצליחה להעביר את הדימוי הגרפי אך לא חדרה למעמקי התודעה, אלא היא נשארה ברובד האסתטי של האומללות האנושית. בנקודה זו דווקא לספרות ישנו תפקיד משמעותי בכך שהיא מצליחה לחצות את מיצרי האדישות ולעמת אותי עם   סיפורם של הפליטים השמים את נפשם בכפם מתוך רצון להתחיל בחיים חדשים ב

חדוות הגילוי

    ישנן פעמים שאני נכנס לספריה או לחנות הספרים נחוש בדעתי לקרוא ספר ספציפי, בהחלטיות אני ניגש למדפים מוכרים, שולף את העותק המבוקש ובתוך דקות מעטות אני כבר צועד החוצה שהספר באמתחתי. על פי רוב מפגשים תכליתיים אלו נושאים עימם הנאה פחותה, מאשר מפגשים בהם אני יוצא למסעות גילוי  המנווטים אך באמצעות אזימוט כללי שמנתב אותי בין סיפורת לספרות עיון. במסעות אלו אני  משוטט בין המדפים, מעלעל בספרים נהנה מריח הדפוס ובעיקר מההפתעה הטמונה בכל עותק לא מוכר שלפתע חושף בפני מרחבי יצירה בלתי מוכרים. ברגעים אלו אני חש כטייל תרבותי המשוטט במרחבי הדעת ולפניו נגלים מראות המעלים השתאות והתפעלות מפאר היצירה האנושית.   הודות למסעות בלי מתוכננים מעין אלו גילתי את יצירתו הספרותית של איתן דרור-פיאר, סופר ישראלי בתחילת דרכו שספרו הראשון, האצבעות על הגבעה , ראה אור ב-2015 בהוצאת עם-עובד. הספר מורכב משלוש נובלות שונות שכל אחת מהן עומדת בזכות עצמה מבחינה עלילתית אך רוח דומה מנשבת בין דמויותיהם. שלושתן עוסקות במערכות יחסים משפחתיות המתפרקות בשל רוחות רעות של שיגעון הממוטטות את התא המשפחתי לגורמים. כך במאה ושבעי

החיים המסתתרים מאחורי הארז הלבנוני

יושבים על המרפסת לוגמים בירה קרירה ומנשנשים דוריטוס, מביטים על הרחוב השומם ורק רעשים של מכוניות חולפות מפיגים את הדממה הבורגנית הנחה על עיר הילדים הנסגרת בעשר. עשרים דקות מרמאללה, ארבע שעות מעמן ושבע שעות מביירות. אוקיינוס מניו-יורק, אך על הבגדים מתנוסס כיתוב באותיות לטיניות, הרדיו ממשיך לפלוט שירים באנגלית הנקטעים מעת לעת בנגיעות צרפתיות וספרדיות, מלבד יאללה הערבית אינה נשמעת. גם אתרי הבניה שהיו פעם משכנם של הפועלים הפלסטינים החליפו את צבעם וכיום נשמעת מהם יותר סינית, רומנית ורוסית מאשר ערבית. הערבית נדחקה מהמרחב החי והיא שוכנת לה במהדורות החדשות ותוכניות האקטואליה  שם ניבטים מהמסכים בדרך כלל גברים מגודלי זקן, עם עיניים בורקות הנושאים נשקים מסוגים שונים בעודם תרים אחר שדות קרב וקטל, בהם יוכלו להנחיל את התבוסה הסופית לכופרים שהורידו את האסלאם מגדולתו. זו לא הפעם הראשונה שאני משקף לעצמי ולסובבי את המצב, מכיר בכך שגם עבורי מרבית האינטראקציה עם העולם הערבי מבוססת על אוסף של חוויות צבאיות, וסקירות מודיעיניות ששמעתי מקמ"ן הגדוד לאורך השנים. אך זוהי איננה גזרת גורל והחיבור למרחב

חוצה גבולות-מותחן מרגש מבית מדרשו של מייקל קונלי

ספרות בלשית שעונה על רוחב כתפיו של הבלש העומד במרכזה ושובה את ליבם של הקוראים ומגבש אותם לעדת מאמינים ההולכת עמו באש ובמים לאורך שנים. כך בעוד שנתיבי העלילה משתנים ופונים לפינות אפלות ולא מוכרות בנבכי חווית הקיום האנושית, דמות הבלש נשארת באיתנותה ודבוקת הקוראים צועדת אחריה בנאמנות בינות לערמות הגופות המפויחות וחדרי המעצר המזוהמים. קשרים גורדים מעין אלו היטיבו ליצור  ז'ורז' סימנון, באמצעות המפקח מגרה דרור משעני עם אברהם אברהם ובתיה גור עם מיכאל אסולין. לחבורה מובחרת זו מצטרף אחר כבוד  מיודענו והארי בוש של מייקל קונלי , בו עסקתי פעמים רבות במסגרת הבלוג.  הבלש, הארי בוש, עומד במרכז יצירתו של קונלי מזה כשני עשורים בקצב של עלילה בשנה, כלומר למעלה מ-20 מותחנים מתחקים אחר עלילותיו בכרך העירוני של לוס-אנג'לס. למרות השנים הרבות שחלפו, הארי נשאר רענן כתמיד וזאת בזכות אנושיותו הרבה. הוא אינו קופץ מבניינים בוערים, או רץ בשיגעון אחר מכוניות בורחת כג'ק ריצ'ר  גיבור ספריו של לי צ'יילד.   אלא עוצמתו שובת הלב טמונה דווקא ביכולותיו האנליטיות ובכישרונו לשים לב לפרטים הקטני

נערכים לעולם המחר- תומס פרידמן ומאבקה של ארה"ב לשמירת כוחה הגלובלי

That use to be us- How America Fell Behind in the World It Invented and How We Can Come Back, 2011, 404 p. מותו של הדוד סם? שקיעת מעמדה של ארה"ב בזירה הבינלאומית מהווה את אחד הנושאים המרכזים בשיח הכלכלי-פוליטי המתנהל במערב. החוב הלאומי ההולך וטופח, ההתבוססות במלחמות שסופם לא נראה קרוב באפגניסטן ובמזרח התיכון ועליית כוחן של מעצמות ישנות-חדשות, כדוגמת סין ורוסיה, מדירות שינה מעיניהם של חוקרים, עיתונאים וכמובן מקבלי החלטות.   העיתונאי, תומס פרידמן, וחוקר מדעי המדינה, מיכאל מנדלסון, מתמודדים בספרם  - That Use to be us , עם סוגיות אלו, תוך שהם בוחנים את התהליכים שעברה ארה"ב במרוצת השנים שבין סוף מלחמת העולם השניה למציאות של ראשית המאה ה-21.  פרידמן ומנדלסון  כותבים את ספרם מתוך מוטיבציה חרדתית הנובעת  מירידת מעמדה של המעצמה שעל ברכיה הם התחנכו כדור שנולד לאחר מלחמת העולם השנייה. השניים מבחינים שימי הזוהר תמו ובעוד ארה"ב שוקעת במשבר כלכלי, מנהיגותי וערכי  יריבותיה מצליחות לבסס את מעמדן הכלכלי והפוליטי. זאת באמצעות השקעה מסיבית בחינוך ובתשתיות ובהתאמת חברותיהן לשינו