התרבות הפופולרית מבית מדרשה ההוליוודי הרגילה אותנו לבחון אהבה- והתאהבות באמצעות חלוקן המלאכותית לשלושה חלקים קבועים: התאהבות, קושי במימוש הכרוך בייסורי גוף ונפש ולבסוף איחוד מרגש המוביל אותנו אל עבר הכתוביות היורדות על המסך בליווי מוזיקה מתקתקה. מיצגיו הנאמנים של הז'אנר הנרטיבי הזה הם השחקנים: יו גרנט וג'וליה רוברטס שסרטיהם הרומנטיים נראים כרפרודוקציות זהות המקשות על זיהויים (אני שב ומתבלבל בין נוטינג היל לבין ארבע חתונות ולוויה אחת). לעומתם ניצבים סרטיו של וודי אלן, "ויקי כריסטינה ברצלונה", "חצות בפריז" או "לרומא באהבה". המביאים לצופה נרטיב בו הדמויות אינן מתנהגות על פי תרחיש ידוע מראש אלא הן מטלטלות בין מגוון רחב של התנהגויות שלעיתים נעדרות כל היגיון. דמויותיו אנושיות ומורכבות ולכן לעיתים הן פועלות באופן מעורר השתאות בעיקר בכל הקשור למעשים המובילים לחורבנם האישי. כניסתן התכופה של דמויות משנה מקשה על מתיחת קו עלילתי לנארי אלא הצופה נזרק פעם אחר פעם לדרכים צדדיות המשלבות בין הווה לעבר, בין משאלות לב למציאות. ובעיקר יש לציין את ויקי כריסטינה
המלצות, ביקורות וסקירות על פודקאסטים,סדרות בנטפליקס, סרטים, ספרי עיון, ספרי פרוזה ומדי פעם גם מחשבות על תרבות וחברה.