חפש בבלוג זה

כוחה של אהבה הסמויה מן העין


התרבות הפופולרית מבית מדרשה ההוליוודי הרגילה אותנו לבחון אהבה- והתאהבות באמצעות חלוקן המלאכותית לשלושה חלקים קבועים: התאהבות, קושי במימוש הכרוך בייסורי גוף ונפש ולבסוף איחוד מרגש המוביל אותנו אל עבר הכתוביות היורדות על המסך בליווי מוזיקה מתקתקה. מיצגיו הנאמנים של הז'אנר הנרטיבי הזה הם השחקנים: יו גרנט וג'וליה רוברטס שסרטיהם הרומנטיים נראים כרפרודוקציות זהות המקשות על זיהויים (אני שב ומתבלבל בין נוטינג היל לבין ארבע חתונות ולוויה אחת). לעומתם ניצבים סרטיו של וודי אלן, "ויקי כריסטינה ברצלונה", "חצות בפריז" או "לרומא באהבה". המביאים לצופה נרטיב  בו הדמויות אינן מתנהגות על פי תרחיש ידוע מראש אלא הן מטלטלות בין מגוון רחב של התנהגויות שלעיתים נעדרות כל היגיון. דמויותיו  אנושיות ומורכבות ולכן לעיתים הן פועלות באופן מעורר השתאות בעיקר בכל הקשור למעשים המובילים לחורבנם האישי. כניסתן התכופה של דמויות משנה מקשה על מתיחת קו עלילתי לנארי אלא הצופה נזרק פעם אחר פעם לדרכים צדדיות המשלבות בין הווה לעבר, בין משאלות לב למציאות. ובעיקר יש לציין את ויקי כריסטינה ברצלונה שטמונים  בו רבות מהנושאים אותם מציגה בריינר בספרה, בעיקר בכל הקשור להתאהבות הרסנית ולכמיהות המנוגדות של הגיבורים. 


שתי האסכולות אינן קיימות רק ביצירה הקולנועית אלא הן באות לידי ביטוי מובהק גם ביצירה הספרותית, ולמעשה הן מותחות מעין ספקטרום בו היצירות נפרסות בין רומנים עטופי שמאלץ מתקתק לבין רומנים מחוספסים יותר המציגים יחסיים באופנים מתוחכמים שאינם ניתנים לתיוג שבלוני. אני מרגיש נוחות רבה יותר עם הזן השני ועל כן כאשר אני ניגש לקריאתם של רומנים אני משתדל להבחין כבר בעמודים הראשונים האם לפני רומן סוכרתי או דווקא רומן בעל ארומה מורכבת של קפה משובח ורב טעמים.  לשמחתי הרבה הרומן החדש פרי עטה של שושי בריינר, כתב סתרים (עם עובד, 2016). משתייך לקבוצה האחרונה. זהו רומן מריר במובן החיובי של המילה. הספר מכנס בחובו שלושה ספרים שונים המשלימים זה את זה וקריאתם המשותפת פותחת בפני הקורא רבדים עלילתיים שמצריכים הרהור שרק לאחריו ניתן לקשור את כלל הרמזים לכלל תפיסה בהירה של הדמויות. 
הספר הראשון מגולל את סיפורם של איה, סופרת בתחילת דרכה,  ואלכס העורך הנערץ המתאהבים בשעת עבודתם המשותפת על רומן הביכורים של איה. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של עורך ההוצאה, מנחם, שמחדרו הקטן שכמעט ונעלם מעיני הבריות מצליח לתור אחר סיפור אהבתם הסוער המתחיל כשיט במעגן, עובר לסערות הים ולבסוף מתרסק על סלעי המציאות. הסיפור השני, הינו סיפורו של מנחם שזה עתה התאלמן מאשתו נאווה, חופפת שיער במספרה שכונתית, הפרידה מאשתו מטילה אותו באופן טוטאלי לחיקם של הספרים. אך הקריאה לתוך הלילה מזמינה  את דמותה של נאווה לעלות בזיכרונותיו וכך היא מגיחה לעת ליל ופותחת בפניו נתיבים חדשים לכתיבת סיפור אהבתם הלא ממומשת של אלכס ואיה. הסיפור השלישי הינו ספרו של אלכס, אותו הוא מספר מנקודת מבט מפתיעה של המלאך המסייע לגיבור לאורך חייו. במרכזה של העלילה ניצב יונתן פרופסור להיסטוריה של הרעיונות הנקלע למערכת יחסים הרסנית עם אשת מנהלה בחוג בו הוא מלמד. מערכת היחסים שתחילתה בתאוות בשרים הולכת ומתפתחת והופכת למעין בולען ההולך ומעמיק ככל שהשנים חולפות. ספרו של אלכס מהווה למעשה מעין ספר צפנים המסביר לקורא את מערכת יחסיהם של אלכס ואיה ובעיקר את התנהגותו המסתורית של אלכס שבמו ידיו מוטט אותה פעם אחר פעם. תובנה  זו נעלמה מעיני בקריאה ראשונית אך הודות לקריאה בביקורתה של מאיה גז במוסף הספרות של הארץ היא התגלתה לעיני ולמעשה העלתה את  חווית הקריאה בכמה דרגות. 
כוחה של היצירה הלך והתבהר ככל שהתרחקתי מקריאתה, רק ממרחק הבחנתי במלאכת המחשבת שנוצרה על ידי בריינר. זהו רומן מתוחכם, מדויק המשייט בקלות בין סגנונות שונים השוזרים יחדיו שפה יום יומית, כתבי קודש, שפת רחוב  ומעליהם נבזקים מיני תבלינים של חוכמות ההופכות את הקריאה בו לתענוג צרוף. פעמים הרגשתי שבריינר מתאהבת בתחכומה ועל כן ומקדישה את הסאה, בעיקר כאשר היא נכנסת לנתיבים פילוסופים מבית מדרשו של וולטר בנימין או הרמב"ם. לדעתי האופנים בהם מוצגות תפיסותיהם אינן משביחות את הטקסט אלא להפך, יוצרות ריחוק שפוגע ברצף העלילתי. למרות זאת, כתב ספרים, הינו רומן מהמעלה הראשונה ושמחתי מאוד שהוא נתן את אקורד הסיום שלי לשנה זו.  אני מאחל לעצמי  שהסיום המשובח של 2016 מהווה מעין קול מבשר לשנת 2017 שתביא עמה יצירות מורכבות, מעניינות המצליחות מבעד לרב ממדיות גם לגעת ברגש ובכך לקיים את תפקידה של הספרות. 
שושי בריינר, כתב ספרים, עם עובד, 2016, 320 עמודים. 

קווים לדמותו של אסקפיזם ויקטוריוני


צוק העיתים מעודד תחושות של התנתקות ובריחה, רצון עז לחיים  במציאות אלטרנטיבת בה הלהג התקשורתי לא ישמע והשערוריות הפורצות לחיינו יישארו מחוץ למפתן דלתנו. אצל אנשים שונים הכמיה האסקפיסטית מקבלת ביטויים שונים יש הפונים אל מסיבות יער, אחרים נופלים לערבי שתיה מערפלי חושים, אולם על פי נתוני הרייטינג נדמה שרבים מעדיפים דווקא  תכניות קולינריות עתירות פרסומות. אני בוחר בספרות, כאמצעי לנדידה תודעתית הלוקחת אותי למסעות מרתקים בתרבויות שנמחו בנהר הזמן. היציאה למסע ספרותי כוללת גם היא התרגשות העולה ככל שהציפייה לגילויים חדשים גדולה יותר. כלומר ההתרחקות מהמוכר מזמנת יכולת לבריאתו של עולם דמיוני עטור דמויות המקנה תחושה העוטפת אותי במלוא עוצמתה. תחושות מעין אלו ליוו  אותי עת התחלתי בקריאת הספר, מועדון המתאבדים (הוצאה מחודשת- עם עובד, 2016) , שחובר על ידי רוברט לואי סטיבנסון לפני למעלה מ-150 שנה באנגליה הויקטוריאנית. הספר הקצר מאגד שלושה סיפורים בהם מככב  נסיך בוהמיה, פלוריזל,  התר אחר הרפתקאות בפריז ובלונדון וכל זאת תחת מעטה של חשאיות והסתרה. בריחתו של הנסיך אל עבר הרפתקאות המציבות את חייו לא פעם בסכנה, פותחות צוהר לעולם של גיבור שלכאורה חי את החלום אך למעשה מציאות זו הינה חסרה בעיניו ועל כן הוא פונה להרפתקנות המהולה באסקפיזם ומשאלות מוות. החיפושים הקדחניים אחר הרפתקאות מובילים את הנסיך ושלישו להיסחף לסדרה של מפגשים עם צדדיה  האפלים של הבורגנות הלונדונית, המנהלת חיים כפולים מתחת למעטה המהוגן והמוקפד.
סטיבנסון הינו מספר מוכר שזכה לחשיפה רבה הודות לספריו, "אי המטמון" ו"מיסטר ג'יקל ומיסטר הייד". גם בספרו הנוכחי המהווה אך דגימה  מפרויקט ספרותי רחב יותר ניכר כשרונו כמספר היודע לטוות עלילה ולסחוף את קוראיו למערבולות של התרחשויות הבוחנות שוב ושוב את הגבול הדק שבין מותר אסור, בין אפל למהוגן. מלבד העלילה הסוחפת, הספר מזמין את הקורא להיכנס לעולם התרבותי של המעמדות הגבוהים שחיו  באנגליה במחצית השנייה של המאה ה-19. בין הדפים נחשפתי לקודים תרבותיים הכוללים מילות כבוד, דו-קרב וחיפוש אחר חוויות אותנטיות בעולם של תעתועי כבוד ומעמד. פעמים הזרות התרבותית, הקשתה על היכולת שלי לעקוב אחר העלילה המתפתחת, אולם  יחד עם זאת הקריאה בספרו של סטיבנסון הייתה מהנה וסוחפת עד לכדי כך שהצטערתי שהספר מסתיים לאחר שלוש עלילות בלבד ואינו נמשך למחוזות עלילתיים נוספים.
לסיכום, מועדון המתאבדים, מאגד  עלילה משובחת שלקחה אותי למחוזות שלא הייתי מצוי בהם. האובדן במרחבים לא מוכרים, עוררו בי תחושות של חשש מהולה בציפייה ובכך התמסרתי לעלילה. המתמסרות זו השכיחה ממני ולו לשעות אחדות את המציאות הסובבת ובמצב בו מהדורות החדשות, המבזקים והמסרונים מתדפקים על התודעה באכזריות אין בכך דבר של מה בכך. התרגום המשובח גישר על מרחק הזמן ובכך זכיתי לספר הרפתקאות משובח ונגיש שהסב לי הנאה רבה בעיצומה של תקופה סגרירית למדי.