חפש בבלוג זה

הצופה שצופה לנבכי הנפש


ניצב  כל הלילות,  נל הרפר לי, עם עובד 2015, 277 עמ'
לאחרונה עם המעבר לפרברים, הצפייה הישירה וערוצי המוזיקה קל לי  יותר להשתבלל בבועה לצקצק מעת לעת אל מול מהדורות חדשות שעוברות במהירות בין תיאורי זוועות בסוריה למבצעים בסופר-פארם. שיטת הסיקור המרפרפת מעל העוולות השונות מובילה אותי לא פעם לתחושה של מיאוס, ועורכי התוכניות כאילו קוראים את מחשבותיי ולכן הם מקרינים תמונות שבכל פעם שוברות את רף הזוועה, משמיעים מוזיקה דרמטית ומקרינים דברי הבל באופן פומפוזי כדי למשוך את תשומת הלב וכל זאת מבלי להגיד דבר בעל ערך. האינטלקט ישן והרגש פועל עד שעולה תחושה של מיאוס ואז מגיעות הפרסומות המנחמות, המשכיחות את הזוועות ושולחות אותו להיכלי צריכה בריח לבנדר.  לעומת זאת ספרות טובה מצליחה לחדור מבעד לבועת היום יום ולהעביר אותי לממדים אחרים, להתמודדות שאינה רק מרפרפת אלא נכנסת לעומקן של התרחשויות ולבחינה של שאלות אתיות החורגות מאייטם מרצד. חוויה של התמסרות מעין זו חוויתי בפסח האחרונה עת קראתי את ספרה של נל הרפר לי, ניצב כל הלילות (עם עובד, 2015). הספר  מתחקה אחר סקואט (צופה בלעז), צעירה משכילה השבה מניו יורק לחופשת קיץ בצור מחצבתה, אלבמה. חיש מהר היא מגלה שמלבד רגעי נוסטלגיה מנחמים מחוזות הילדות השתנו לבלי הכר. הן בשל חשיפתה להלכי הרוח של הכרך הצפוני  והן הודות למאבקים הפוליטיים שטלטלו את מרקם החיים הדרומי לאורכן של שנות החמישים בהן שהתה מחוץ לעיירת הולדתה.  
בהדרגה משילה, סקאוט, את הכסות הנינוחה העוטפת את משפחתה והיא מגלה שהעיירה הדרומית המנומנמת המתנהלת בין הכנסיה למסיבות תה בימי ראשון בבוקר, רוחשת וגועשת לנוכח השינויים הנכפים עליה מבית המחוקקים ומבית המשפט העליון. בכישרון רב מצליחה המחברת להימנע מדיכוטומיה בין טובים ורעים, החבירה של אביה וחברי ילדותה  לארגונים גזעניים כדוגמת "וועדות האזרחים" שהם כסות מכובסת לקו-קלאס-קלן. והקריאה בחומרי תעמולה כדוגמת, "המגפה השחורה", מוצגת כחלק מהקשר חברתי  רחב ולא כגזענות חשוכה גרידא.

ברגישות מצליחה הרפר  להתחקות אחר הלכי הרוח השונים שהובילו את בני הבית לתמוך בהפרדה גזעית ביד אחת וביד השניה לצאת חוצץ כנגד עלילות דם שהופנו כנגד צעירים שחורים. הרפר מראה שכאשר  קהילה חשה מותקפת ומאוימת משינויים חברתיים הנכפים עליה היא פונה לאמצעים קיצוניים המצליחים לחבר יחדיו קצוות אידיאולוגית הפונים יחדיו כנגד איום משותף. לא פעם החבירה יוצרת שיח מוקצן המייצר תגובות אלימות המכניסות את המרחב החברתי לסחרור מסוכן (לדוגמא, החבירה של האצולה הגרמנית למפלגה הנאצית מפחד מפני האיום הקומוניסטי).
החשיפה לשינוי ההווה מטלטלת  את כל ישותה של, סקוט, הנפנית לבחינה מחודשת של ההיסטוריה המקומית והאישית שלה. ההתבוננות המחודשת בעבר שעד כה נצבע בצבעי לילך רומנטיים ולפתע מקבל שלל גוונים, מהווה חווית גילוי מרתקת ההופכת את הרומן לרומן התבגרותי בכל הדרו. המעבר המתמיד מההווה לעבר והשמירה על השיח האותנטי בכל תקופה ותקופה פותח צוהר לחברה הלבנה בדרום ארצות הברית בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת. לאורך הקריאה הרגשתי שאני ממש נכנס לעולמה של הגיבורה וחווה יחד עמה את הקריעה  המתחוללת בה בעקבות הפער שבין דימוי למציאות.
עברו כחמישים שנים בין ספרה הראשון, אל תיגע בזמיר, שזכה לתהודה רחבה, לבין ספרה הנוכחי. קהל מעריציה המתין בסבלנות המהולה בייאוש לספר נוסף פרי ידיה, וכך שנים אחדות לאחר מותה נמצא בעיזבונה ספרה הנוכחי. אולם בשונה מספרה הראשון שהתבלט דווקא באמירה הליברלית החד משמעית שלו ועל כן נישא על כפיים, ספרה הנוכחי שנכתב מנקודת מבט אימיבוולנטית להלכי הרוח בדרום  התקבל ברגשות מעורבים הגובלות באכזבה. ככל הנראה משום שלא קראתי את "אל תיגע בזמיר", לא חשתי אכזבה אלא התפעמות שהזכירה לי את הפעם הראשונה שהתוודעתי לספרו של סלינגר, התפסן בשדה השיפון (עם עובד,2011), שהשאיר עלי רושם רב (באופן מעניין גם יצירת הביכורים של סלינגר זכתה לתהודה עצומה שלאחריה הוא נמלט לאלמוניותו).  
לסיכום, "צופה כל הלילות" הינו רומן התבגרות מרתק ורב ממדי העוסק בעת ובעונה אחת בתרבות, היסטוריה חברתית ופסיכולוגיה וכל זאת מתוך כתיבה קולחת ומרגשת הנאמנת לגיבוריה ולתקופתה. על אף מרחק הזמן  מיום כתיבתו הרומן לא נשאר בד' אמותיו של ההקשר ההיסטורי בו נכתב  אלא הוא שופע תובנות אתיות הנוגעות גם למציאות החיים הפוליטית והחברתית בה אנו נמצאים כיום. הרלוונטיות של כתיבתה, השיפוטיות המאוזנות שבו מאפשרים גם לקורא הישראלי לבחון את עמדתו בצורה ביקורתית שאינה מחלקת באופן דיכוטומי בין טוב ורע, אלא רואה את ההתנהלות ביחס לאחר באופן מורכב הלוקח בחשבון היבטים אתיים, חברתיים ופסיכולוגים תוך הכרה שההתמודדות עימם מהווה מסע שאינו תם, אלא זהו צו מוסרי קיומי שחיוניתו לא תמה לעולם, ממש כקריאותיו של הנביא ישעיה שנבואותיו שזורות בספר כחוט השני. 

ההתחייבות שלא מומשה


מה מוביל סופרת אירית כבת ארבעים לכתוב רומן העוסק במלחמת העולם השניה? וזאת לאחר שנדמה שהמלחמה נכתבה מכל זווית אפשרית במהלך שמונת העשורים שחלפו מאז חצו כוחות הוורמכט את גבול פולין. בראיון שנתנה הסופרת לפני כשנתיים סיפרה, אודרי מאגי (Audrey Magee), כיצד במהלך ך ביקוריה בגרמניה בשנות התשעים היא נחשפה  פעם אחר פעם לקשר השתיקה שאפף את הציבוריות הגרמנית בכל הקשור למאורעות מלחמת העולם. הפער בין החזות החייכנית של העוברים ושבים ושפתם הקפוצה לנוכח שאלות על המלחמה עוררו את סקרנותה וכך אט אט היא הלכה שבי אחר הסיפורים המושתקים שכללו סיפורים כדוגמת:  השוד השיטתי של יהודי גרמניה בטרם גירושם למחנות ההשמדה, אונס הנשים ההמוני עת נכנסו הרוסים לברלין והטבח שביצע הוורמכט באוכלוסיה המקומית במהלך מבצע ברברוסה. 

לרוב הקורא העברי לא מתוודע לסיפורים הללו מנקודת מבט גרמנית והזווית היהודית היא השולטת במחוזות הספרות. אולם  מאז תרגומו יצירותיהם  של האנס פלדה והיינריך בל כבר בשנות השמונים של המאה הקודמת מגמה זו הולכת ומשתנה וכך כותרים נוספים מתווספים לספריו של פלדה:  "לבד בברלין" ו"השתיין" שזכו להצלחה בינלאומית בלתי מבוטלת.
ספרה של אודרי, ההתחייבות (זמורה ביתן, 2016)  מצטרף לסוגה זו תוך שהוא מביא שורה של סיפורים מושתקים באמצעות התחקות אחר סיפורו של זוג, החווים את המלחמה בחזית ובעורף. פטר, מורה לשעבר שגויס למלחמה והוצב בחיל הרגלים של הוורמכט ונלחם עם יחידתו במרחבי רוסיה. הקרבות והשחיקה המנטלית מובילים אותו להתחתן בנישואי נוחות המציעים חופשת ירח דבש בברלין. בעורף מסופר סיפורה של  אשתו,  קתרינה, בת המעמד הבינוני הנמוך החפצה בקשר זוגי  ובגמלה שתאפשר לה לצלוח את ימי הקיצוב של המלחמה. כך לאחר קשר מכתבים קצר נפגשים השניים לשבוע סוער שבסופו פטר חוזר לחזית וקתרינה המעוברת נושאת ברחמה את ילדו בברלין המופצצת. הספר מורכב משתי נקודות המבט שלמעט ההתחלה והסוף אינן נפגשות, כל אחת מהדמויות מתמודדות עם המציאות האכזרית של המלחמה כאשר התקווה והכמיהה לעתיד מדומיין מקנה להם כוחות נפש להתמודד עם הזוועות שנושאת המלחמה בכנפיה.
בכישרון רב מצליחה הסופרת לצלוח את נהר הזמן ולתאר בצורה משכנעת הן את קורותיהם של החיילים בחזית המזרחית. מרגעי הניצחון שבאו בעקבות המסע המהיר במישורי אוקראינה ועד להתבוססות בשלג וברעב המכלה את החיילים הנצורים בסטלינגרד המופגזת. 

על אף הברוטליות של פטר ויחידתו הטובחים באוכלוסייה אזרחית התיאורים אינם סטראוטיפיים אלא מצליחים להראות את הממד האנושי שבמרצחים (עד לכדי כך שחשתי שאני עלול לעבור על הכלל התלמודי, "כל המרחם על אכזרין סופו שירחם על רחמנים"). נקודת עוצמה נוספת טמונה בתיאור קורותיה של קתרינה ומשפחתה החיים בברלין ומתמודדים עם הידיעות המגיעות מהחזית, עם הפצצות חוזרות ונשנות ועם הקיצוב המעמיק המייצר מעגלים של מקורבים הנהנים מאספקה בשפע ומהמונים מורעבים הנאלצים לכתת את רגליהם מתור לתור. לאורכה של העלילה נחשפות הדמויות  באטימותן המוסרית המתעלמת לחלוטין מהרצחנות של פעולותיהן. פטר, המורה המיוסר, מגיב באדישות לנוכח רציחתה של אוכלוסיה מקומית ומשתתף באופן פעיל בשוד היהודים במהלך חופשתו.  אביה של קתרינה תר אחר הזדמוניות לעליה בסולם החברתי, אינו בוחל  בבזיזה של רכוש יהודי בברלין כאמצעי לשיפור מעמדה הכלכלי והחברתי של המשפחה. וכל עוד הרכוש מגיעה לפתחה אשתו מרעיפה עליו מחמאות הגורמות לו להמשיך ביתר שעת במעשיו הרצחניים. הבנליות שברוע ההופכת לשגרה המסופרת מעל לכוסות קפה מהבילים בין נגיסה לנגיסה בעוגות שוקולד מחדדת את הממד האנושי ומראה פעם נוספת כיצד אלימות כה מזוקקת יכולה להיות חלק מתרבות מהוגנת, כל עוד היא מתכסה בכסות אידאולוגיית וברטוריקה המכשירות את המעשים ומציבות אותן בקונטקסט נורמלי. היכולת לתאר מעשים כה מזעזעים בנונשלנטיות מהוגנת, מהווה תרומה חשובה להבנת רוח התקופה. הבנה ההולכת ומתחדדת הן הודות לסיפורים אלו והן הודות למחקרים היסטוריים החושפים את הממד החברתי שהיה כרוח שהשתתפות ברצח ובשוד היהודים והאוכלוסיות האחרות (בעיקר במזרח) שסבלו מנחת ידו של הצורר הגרמני.
הכתיבה הקולחת מאפשרת קריאה מהירה שאינה נקטעת על אף התיאורים הקשים. לעיתים חשתי שאני קורא מותחן סוחף ולאו דווקא רומן העוסק ברגשות וכמיהות. יחד עם זאת לקראת עמוד 250 נראה שאודרי התעייפה (או שהמו"ל נשף בעורפה) והקצוות החלו להיקשר ברשלנות מתוך רצון להוביל את הסיפור לסיומו. הכתיבה הרשלנית  שמאפיינת את סופו של הספר עומדת בניגוד מובהק לחלק הראשון הכתוב בצורה מיטבית. ההידרדרות הולכת ומחריפה עד להתרסקות מוחלטת בעמודים האחרונים המזכירים יותר תרגיל כתיבה בשיעורי חיבור מאשר ספר הכתוב בכישרון. הבחירה בסיום היוצר לפתע חלוקה בין דיכוטומית בין תקווה לייאוש, בין רע וטוב עומדת בניגוד מובהק למלאכה העדינה שהושקעה במאות העמודים שקדמו לכך. למרות נחיתת האונס בעמודים האחרונים, הספר סוחף ומעניין הן בזוויות החדשה שהוא מביא עימו בתיאורי המלחמה מהצד הגרמני והן בכתיבתו המצליחה לעורר אמפתיה והזהות עם הגיבורים. אם כן, ההתחייבות, אינו  ספר חשוב או משמעותי אך בהחלט יצירה מעניינת המצליחה לספק כמה שעות של עניין.

אודרי מאגי, ההתחייבות, תרגמה מאנגלית: אלינוער ברגר, כנרת זמורה ביתן, 2016, 288 עמודים. 
The Undertaking  Audrey Magee

המסע של הרולד פריי מסע זהותי המסתיים במקדולנדס

בספרי מסעות ישנו קסם מיוחד, הם מזמינים להרפתקה המשלבת נופים משתנים ומפגשים בלתי צפויים המגיחים בדרכם של הצועדים.  הודות לתמורות כלכליות וחבריות התפיסות הרומנטית בדבר המסע כמפגש עברו מדפי הספרות של המאה ה-19, כאשר הידועות שבהן הן יצירותיו של ז'ול וורן  להוויי יומם של מיליוני צעירים ברחבי העולם שהופכים את הקונספט הפנטזיונרי  למציאות (ניתן לקיים דיון נפרד האם החוויה הממוסחרת הנתמכת באינספור ספקים מהווה חוויה אותנטית של מפגש או שכפול של הסדר החברתי רק במרחבים גיאוגרפים אחרים, אך זהו דיון נפרד).  תופעה זו לא פסחה על התרבות הישראלית, שגם בה המסעות  מהווים חלק בלתי נפרד מתוואי התבגרותם של צעירים אשר לאורך השנים  המירו את מסעות תנועות הנוער לסדום בואכה מצדה לרכסי ההרים של ההימליה. וורסיות שונות של המסע עברו התאמה לקהלים וכך התפתחו להם מסעות זהות דתיים, שלוקחים את המאמינים לקברי צדיקים בפולין ואוקרינה, או במרוקו ותוניס על אף השוני ביעדים  העיקרון החברתי  נשמר, יציאה מהמולת היום יום והתמסרות מוחלטת למפגש הבלתי אמצעי עם אנשים ונופים. עם התארכות חייהם של נשים ואנשים בעולם המערבי אנו עדים לכך שהיציאה למסעות זהות אינן מתקיימות רק בגיל ההתבגרות (המאוחר והמוקדם) אלא לאחרונה נוספו להם גם מסעות מאוחרים יותר סביב שנות הארבעים והיציאה לפנסיה המהווים מסעות  סיוע ליצירתו של האני המתחדש עם בואו של פרק חיים מחודש (עזיבת הילדים את הבית, היציאה משוק העבודה ועוד כהנה וכהנה תמורות המצריכים התכווננות מחודשת). הד למסעות אלו ניתן למצוא בספרו של אשכול נבו, נוילד (זמורה ביתן, 2011), שמתאר מסע של אדם מתבגר במרחבי דרום אמריקה. כתיבתו של אשכול שנסקרה כאן לא מכבר היא רק ביטוי לתופעה רחבה יותר הסוקרת את מסעותיהם של פנסיונרים היוצאים למסעות גילוי וכפרה עם יציאתם מעמל יומם.
למדף ספרי  מסעותיהם של פנסיונרים  הצטרף ב-2012 ספרה של הסופרת הבריטית, ריצ'ל ג'ויס, "המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי" (זמורה ביתן, 2012). הספר מגולל את סיפורו של הרולד פריי, פנסיונר אנגלי המתגורר בדרום אנגליה בעיר ,קינגסברידג', בין בהייה בגינת הוורדים ובדשא המוריק לשיחה בטלה עם שכן אלמן שעותיו של הרולד עוברות בשעמום מפוהק. יום אחד שגרת יומו נקטעת  על ידי מכתב המטלטל את הווייתו, בעקבות קריאתו הוא יוצא למסע בלתי מתוכנן לאורכה של אנגליה. כך הוא צועד עם נעלי מוקסין מהוהות ועניבה כאלף קילומטרים עד לעיר בריק השוכנת לבטח בצפונה של אנגליה. לאורך מסעו הוא פוגש מגוון רחב של דמויות המספרות לו על עולמם, כמיהותיהם ומצוקותיהם. אט אט ככל שהדרך מתארכת הרולד מסיר מעליו עוד ועוד חסמים ומגלה בעין מחודשת את עברו שלא רק שאינו דוהה אלא להפך מזדכך ומקבל רב ממדיות. הצעדה אינה מטלטלת רק את הווייתו של הרולד, אלא גם אשתו, מורין, עוברת בעקבות מסעו שינוי המאפשר לה לראות  הן את עצמה והן את סביבותיה מזוויות חדשות אשר למעשה מקנות לה אפשרות לצאת לדרך חדשה ולברוא את עצמה באופן מחודש.

הספר נע בין קלישאות ניו-איג'יות של "תחייך והעולם יחייך אליך", "ההנאות הקטנות טמונות בנו ואין צורך בחוויות ממוסחרות"  לבין תובנות מורכבות יותר הפותחות פתח של ממש לנפש האדם ולאופנים בהם ניתן ליצור מחדש את עברנו, ההולך ומשתנה יחד אתנו. כלומר הפרספקטיבה יוצרת את העבר בצורה מחודשת בתודעתנו ובכך מאפשרת לנו למעשה לשנות אותו ולעצב אותו באופנים שיאפשרו לנו להשלים עמו ולהפכו מטראומה למקור לעוצמה ולהעצמת הסובבים.
הניגודיות שבין שני הקטבים באה לידי ביטוי מובהק בביקורות השונות שניתנו לספר על ידי קהל הקוראים בGoodreaders ובקבוצות קריאה ישראליות כדוגמת-"מועדון קריאה לאוהבי ספרים". הביקורות בפורמים אלו נעו בין סלידה עמוקה ותחושה של  טביעה במלודרמטיות בלתי אמינה לבין התאהבות מוחלטת ותחושה שהמסע של הרולד טומן בחובו תובנות משמעותיות על נפש האדם. אני יצאתי בתום הקריאה בתחושות מעורבות מחד בין הדפים הסתתרו פנינים ספרותיות שצררו מפגשים אותנטיים היכולים להתקיים רק בעת היציאה משגרת היום יום המוכרת, התוחמת את הווייתנו. אולם מאידך רגעים אלו כוסו לרוב באד סמיך של ונלין מתקתק ובתובנות של מגזיני לייפ-סטייל, שדחקו את התובנות הפילוסופיות ועמעמו את עוקצם.  אם לא די בעמעום החזרתיות הכפייתית וחסרת המעוף המתארת שוב ושוב את ילדותו של הרולד פעלה למעשה כנגד התימה המרכזית של הספר הגורסת שבאמצעות ההווה אנו יכולים לתאר מחדש את העבר ולברוא את יחסנו לגביו. כשל זה מסכם למעשה את הספר שנשבה בסופו של דבר בידיה של מולדרמה זולה המשתמשת ברכיבים יקרי ערך אך בסופו של דבר הופכת אותם לקרם בורלה של מקדולנדס שגם הוא זוכה לתהילת עולם על אף שאין מאן דפליג שאיכות אין בו.
לסיום, "המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי", אינו מהווה יצירה חשובה או משמעותית אלא לכל היותר ניתן לראות בו ספר חופשה קליל אותו ניתן לקרוא בין תחנה לתחנה. הערך המשמעותי שטמון בו מצוי דווקא ברובד הסוציולוגי, משום שהצלחתו המסחרית חוצת היבשות הבאה לידי ביטוי בהדפסתו  במעל ל-80 מהדורות שונות בכל רחבי העולם. לדעתי, תפוצתו רחבת ההיקף  מצביעה על תופעה חברתית רחבה שבמרכזה טמונה הכמיהה ליצירתו המחודשת של האני, לכינונם של יחסים באופן בלתי אמצעי שאינם מושתתים על מעמדות חברתיים ולצורך במודלים חדשים של השראה שאינם מצויים בגיבורי התרבות הרגילים אלא דווקא באנשי היום יום, אנשי העמל ההופכים בשל מעשיהם לגיבורים מעוררי השראה. החפצים בספרות מסעות איכותית שגם בה מככבים מוקסינים מוזמנים לקרוא את ספרה של שרון קריץ',שני ירחים (ידיעות אחרונות, 2001).שמצליח לרגש  ולהפתיע בתובנותיו. 
רייצ'ל ג'וייס, המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי, תרגם מאנגלית כפיר לוי, זמורה ביתן, 2012, 297 עמודים.