גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע



אביגדור המאירי זכה לתהילה הודות לשירו, מעל פסגת הר הצופים, שגירסתו המסורסת בביצועו של יהורם גאון הפכה  לנכס צאן ברזל בציבוריות הישראלית. אולם בעלי זיכרון היסטורי או מאזיניו תרותי העיניים ערן סבאג (חיים של אחרים) יודעים שאביגדור המאירי הוא למעשה אחד מהסופרים הפוריים שהביאו לקורא העברי את אימי מלחמת העולם הראשונה מעדות ראשונה. חוויותיו כקצין בצבא האוסטרו-הונגרי בחזית ובשבי הרוסי מתוארות בספריו ,השיגעון הגדול ובגיהנום של מטה (קולות, 1989). שניהם נכתבו במקור בעברית כבר בשנות השלושים של המאה ה-20, והיוו למעשה נציגיה העבריים של הסוגה האנטי-מלחמתית שפרחה באותה העת כדוגמת ספרו של רמרק,  "במערב אין כל חדש" , סיפורו הקצר של היינריך בל, "כשהמלחמה פרצה" וכמובן הספר המונטומנטאלי "החיים בקבר" של סטארטיס מירבלס. 
במוקד העלילה  ניצבים המאירי ושלושת חייליו: פאלי ההונגרי, מרגלית תלמיד הישיבה שהתפקר ולאצי הצועני התמים מגיעים יחדיו למחנה שבויים ומשם ממשיכים יחדיו במסעם המשותף על פני אלפי קילומטרים מערבות אוקראינה ועד מעמקי סיביר. במסעה עוברת החבורה ממחנה שבוים אחד למשנהו בעוד החורף הרוסי, הרעב, המחלות והאלימות חסרת הרסן  פוגעים בהם מבלי רחם. כל זאת בשלהי שלטונו של הצאר ותחילתה של המהפכה הבולשביקית המשנה את פניה של רוסיה תוך שימוש באלימות ההופך באחת חלק מן הרודפים לנרדפים. על אף  שהצרות נוחתות עליהם מבלי רחם מצליחה החבורה לשמור על צלם אנוש ולצקת תקווה במציאות הכאוטית הסובבת אותם.
כתיבתו של המאירי משלבת ראליזם המתאר ללא כחל וסרק אימת השבי, לבין  הומור יהודי דק המראה את נקודת המבט הייחודית של  המחבר לתלאות הפוקדות אותו. השילוב בין השניים העביר אותי במהירות בין צחוק לדמע, ויצר שילוב מרתק בין הכתיבה הסטירית מבית מדרשו של  שלום עליכם לבין יצירות אנטי מלחמתיות המתארות את זוועות המלחמה מנקודת המבט של החייל הפשוט. 
לצד הזוועות לכל אורכה של העלילה מתקיים מוטיב חוזר המתאר כיצד  בני החבורה  פוגשים פעם אחר פעם יהודים המושיטים להם  סיוע תוך העמדת חייהם בסכנה. מי בתה חם ביום מושלג ומי במתן מזון וממון המאפשר את הקיום בשבי. בכל פעם שהעלילה מגיעה למבוי סתום ולתחושה שהינה המוות אורב בצד הדרך, מגיעה הצלה מפתיעה בדמות אחות, רופא, עסקן  ציוני או איכר יהודי המתעלים מעל המציאות הקודרת ובאידיש מתנגנת מציעים לחבורה את עזרתם. פסגת הסולידריות מגיעה בתיאור ליל הסדר אותו חוגג המחבר יחד עם משפחה יהודית שביתה נושק לבית האסורים בו הוא מוחזק. כך בעודו שרוי מאחורי הסורגים שירי החג ומחוות הסדר מבנים עבורו מרחב חירותי משותף המתעלה מעל למציאות הקונקרטית.
על אף העניין שהתעורר בי לאורכה של הקריאה הספר אינו חף מחולשות המצליחות לפגוע באיכותו. חולשתו המרכזית מתקיימת כאשר המחבר פונה מהממד הסיפורי לממד הפילוסופי. פניות אלו נעשות באופן מלאכותי ומורגש שהן נשתלו באופן דידקטי המנסה להעלות מהמאורעות תובנות מובחנות בדבר נפש האדם, תקוותיו ושאיפותיו. עמודים אלו כתובים באריכות משמימה המזכירה מערכי פעולה בתנועת נוער והם פוגעים ברצף הסיפורי. חולשה נוספת מצויה בהבניה הסטראוטיפית של הדמויות המקבלות ממד פלקטי בעיקר הדבר בא לידי ביטוי בזיהוים של היהודים כגומלי חסדים, של הקצינים האוסטרו-הונגרים כרודפי כבוד ושל הרוסים כנבערים מדעת. לא אחת ההבניה המובחנת מקבלת גוון כה מלאכותי עד שהתעורר בי הספק שאכן המאורעות התקיימו או שמא לפני יצירה בדיונית הבאה להדגיש מסרים חינוכיים וציונים ולאו דווקא לגולל את קורותיו של מרגלית בינות למחנות השבויים ברחבי רוסיה.
לאורך הקריאה התחזקו בי שתי תובנות היסטוריות משמעותיות המשפיעות על תפיסת המציאות שלנו בהווה.  למעלה ממיליון ושלוש מאות אלף יהודים גלותיים לחמו במלחמת העולם הראשונה בצבאות השונים, הם היו פטריוטים לארצם ושיעור התנדבותם עלה על שיעורם היחסי באוכלוסייה, הם לא חיכו לבני נהלל השזופים שיגלו להם מהו אומץ ורעות בשדה קרב. סיפורם של מאות אלפי צעירים  אלו נדחק מהשיח הציוני ולאחר מכן מהשיח הישראלי משום שהוא אינו עולה בקנה אחד עם הנרטיב הציוני המגחיך את הגולה ותולה בה ריקבון מוסרי הבא לידי תיקונו רק עם שיבת העם לארצו. מה גם שלוחמים יהודים אלו העלו על נס את זהותם הלאומית אשר גברה על זהותם האתנית, ובכך למעשה הפנו את כידוניהם כלפי אחיהם היהודים וזאת בשם הרוח הלאומית שפיעמה בם. מציאות זו מאתגרת את השיח הציוני הטוען ששותפות הגורל אינה רק דתית אלא גם לאומית, דבר שלא התיישב עם המציאות ההיסטורית של בני הדור. מתוך כך היחידים שכן זכו להאדרה הנם הלוחמים שלחמו לצד בריטניה (חברי מחתרת ניל"י ולוחמי גדוד הפרדות) שהיוו כביכול קטליזטור להצהרת בלפור. בעוד שלמעשה מרבית הלוחמים היהודים דווקא שירתו בצבאות רוסיה וגרמניה, אולם משום שסיפורם אינו משרת את הקו הלינארי המוביל מגלות להקמת מדינת ישראל סיפורם נדחק לשוליים וכמעט אינו מסופר. רק לשם דוגמא במלחמה נהרגו כ-140,000 חיילים יהודים פי 6 מכלל נופלי מלחמות ישראל (וזאת אף לאחר שהחלו לספור מהקמת השומר, כלומר בארבע שנים נהרגו יותר לוחמים יהודים מאשר ב-120 שנה של מאבק ציוני).  

התובנה השנייה מצויה בהכרה במקומה של חווית המלחמה בחזית  בעיצוב פניה של  המנהיגות הגרמנית במלחמת העולם השניה. היטלר וחבורת הפיקוד שסבבה אותו שייכים לדור שהתעצב בשוחות המדממות שהפכו במהרה למלכודות מוות עבור מיליוני צעירים גרמנים. המוות ההמוני, המחלות, מחנות השבויים בהם האינסטרומנטאלית האנושית הגיעה לשיאה שחקו עד דק את ההומניזם האירופאי ובישרו את קו פרשת המים הערכי המבדיל בין המסורות הפילוסופיות של ההומניזם לבין עלייתם של אידאולוגיות הרואות באדם כלי למימושו של חזון גואל (נאציזם, קומוניזם ופשיזם). אובדנה של האנושיות שהחל בשוחות וורדן הגיעה לשיאו בתעשיית המוות של הנאצים באושוויץ ובטרבלינקה. לכל אורכה של הקריאה שבתי להביט בכריכה ולוודא שאינני קורא בספריהם של פרימו לוי או קצטניק החושפים את הפלנטה האחרת אלא שאני  מצוי בעלילה מגוללת את סיפור שביו של המאירי המתחולל 30 שנים מוקדם יותר. הדמיון הן מבחינה פרקטית של שינוע והרג מתועש והן מבחינת מחיקה טוטאלית של צלם האדם והפיכתו למספר חסר חשיבות תוו בתודעתי שוב ושוב את הקשר ההדוק המתקיים בין שתי המלחמות.
לסיכום, בגיהנום של מטה, נושא עמו בשורה ייחודית בעיקר בשל הניחוח היהודי המובהק המצוי בין דפיו. ללא פתוס הוא מצליח להעביר לקורא את קורותיו של חייל יהודי צעיר התר אחר זהותו האישית לנוכח אימת השבי. השילוב בין יכולת סיפורית לבין פתיחת צוהר למשבר זהותי המהווה קו פרשת מים בהיסטוריה היהודית הופך את הקריאה לחוויה רגשית ואינטלקטואלית המעלה תהיות רבות על נפש האדם היכולה לנסוק מעלה מעלה או לטבוע בסחי וברפש וכל זאת כהרף עין.
אביגדור המאירי, בגיהנום של מטה-רשימות קצין עברי משבי רוסיה, קולות 1989, 446 עמ'

תגובות

רשומות פופולריות

מתנשא מעל הקלישאות

הפקעת נשארה בלתי מפוענחת

סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית

קובי אוז, משה חוואטו והעורב, קשת 1996

זבובי סתיו- אירן נמירובסקי

עלילה מעוררת חמלה

שרון קריץ', שני ירחים, ידיעות אחרונות 2001