האומץ להכיר במוגבלותו של מושג הניצחון

בדרך כלל ספרי צבא  המתמקדים בטקטיקה צבאית מפילים עלי תנומה, לא כך בספרים המתרוממים מעל לגובה השוחות ומשלבים בהם מדינאות ואסטרטגיה שלעתים מסתיימות בשדה הקרב. ספרו של עופר שלח, האומץ לנצח-מדיניות ביטחון לישראל (ידיעות אחרונות, 2015), משתייך לקטגוריה זו  תוך שהוא מלהטט בין הטקטי לאסטרטגי.
כתיבתו של שלח, העוסק כבר שנים כעיתונאי וכפוליטיקאי בתחום, מציבה מראה מול מערכת הביטחון על זרועותיה השונות . התמונה המשתקפת אינה פשוטה אולם המסר חד וברור, על המערכת לעבור שינוי משמעותי על מנת להתמודד עם השינויים הדרמטיים המתחוללים במזרח התיכון.  לדידו אם התרחקותה של ה"מלחמה גדולה" המאופיינת באוגדות מתמרנות וצמיחתם של איומים חדשים כדוגמת: ארגונים חצי מדינתיים (דאעש, חמאס, חיזבאללה), מתקפות סייבר המופעלות ממרחק רב ויכולות לזרוע הרס נרחב, איומי טילים בעלי ראשי נפץ "מלוכלכים" מאיראן וגרורותיה. עולה הצורך בבניה מחודשת של  מערך ההגנה וההתקפה של ישראל באופנים שיוכל להתמודד עם התמורות באזורינו.
 שלח אינו מסתפק בקריאה לשינוי בצבא אלא קריאתו פונה לכלל הגורמים העוסקים בתחומי הביטחון, תוך הרחבת מושג הביטחון אל עבר משרדי הכלכלה והדיפלומטיה שיחדיו אמונים על חוסנה של מדינת ישראל. ראייתו הרחבה מציבה את המעשה הצבאי בתוך הקשרו הרחב כפי שניסח זאת התאורטיקן הצבאי קרל פון קלאוזוביץ, "המלחמה אינה אלא המשך המדינאות באמצעים אחרים". כלומר, הניצחון הצבאי איננו עוד יעד או עוד כמה ראשי מחבלים אלא הוא נגזרת למטרות האסטרטגיות שמציב דווקא הדרג המדיני. מתוך כך אל לו לדרג הפוליטי להיתלות בהחלטות הצבא, אלא להיפך הדרג האזרחי הוא המגדיר את מטרות המלחמה ועל כן על הקברנטים להיות רכונים על נוסחי יעדי המלחנה  ולא על הממד האופרטיבי של תנועת הכוחות.

מלבד הפן הדיפלומטי המחבר מפנה זרקור למשמעויות הכלכליות המצויות בהתעצמות הצבא ובהחלטות המפקדים בשטח (מחירה של כמות האש המוטחת באויב). גם בסוגיה זו תובע  שלח  ששיקול הדעת לא יימסר באופן בלעדי לקברניטי הצבא אלא  יינתן לגורמים אזרחים שיבחנו את המשמעויות התקציביות הטמונות בחידוש מלאי החימוש, באופני ההצטיידות ובבחינת שאלות של עלות מול תועלת בסוגיות ביטחוניות. פתיחתו של הדיון מאפשרת את העלאתן של  שאלות חדשות: האם נכון להשקיע טיל העולה חצי מיליון ₪ בהריגת שני חבלים עם מקלע?, מדוע חיסכון בחייהם של חיילים עולה על החיסכון בחייהם של חולים במחלקות בתי החולים? מדוע קצין-פקיד עורפי צריך לצאת לפנסיה עשרים שנה מוקדם יותר משאר עובדי המשק?
השאלות המועלות בספר אינן ייחודיות והן מצטרפות  לשורה ארוכה של מאמרים בעיתונאות הכתובה והמשודרת. אולם הודות ליכולותיו העיתונאיות כתיבתו של שלח מצליחה לנווט במיומנות בין ביקורת חדה ועניינית לבין שמירה על המותג האהוב, צבא הגנה לישראל. הודות לכך מרבית דברי הביקורת  לקוחים באופן עקבי ממאמרים שכתבתו קציני צה"ל בעבר ובהווה, כך  גם קורא הסולד מהעלאת ביקורת על הצבא, יכול לחוש בנוחות ולראות בשיח המתנהל לאורך מאות עמודים קריאה לחדשנות ולהתייעלות בדיונים שעד כה התנהלו רק בקרב יודעי ח"ן.
איגודו של הדיון הציבורי והמקצועי   לספר אחד היווה עבורי  חידוש שאיפשר לי לקבל תמונת מבט רחבה ומקיפה שלא הייתה לי עד כה. כמו כן הפריסה הסדורה והחלוקה לפרקים  מאפשרת חשיפה  למושגים רבים  שעד כה לא היו שגורים בפי, כדוגמת: "מלחמה בתוך אזרחים", "מלחמה בין מלחמות", "ניצחון בעידן נטול הכרעה". ההיכרות עם מושגים אלו חידדה בי את ההכרה שהשיח הציבורי בישראל צריך לעבור שינוי רדיקאלי, קריאתם של פוליטיקאים פופוליסטים, "תנו לצה"ל לנצח!" צריכה להתחלף בשיח ביקורתי הבוחן את מושג הניצחון לעומקו. מהו אותו ניצחון מיוחל? ומהו מחירו החברתי והכלכלי? כאשר מדובר ביחסי כוחות לא סימטריים, באויב שאינו מוגדר באופן ברור המשתמש בטכניקות מגוונות על מנת להתיש את ישראל בסבבי לחימה ארוכים (מלחמת לבנון נמשכה 34 ימים, מבצע "צוק איתן" נפרס נמשך למעלה מ-50 ימי לחימה).
מלבד הרחבת הדעת ספרו של שלח נושא עימו בשורה נוספת בכך שהוא מתעמת עם  השיח ההגמוני השורר במחוזותינו  המאפשר לאנשי צבא בעבר ובהווה ועיתונאי חצר החוזרים אחר דפי המסרים מלשכת הרמטכ"ל, לעצב את תפיסת עולמנו ולקבל את המציאות הבטחונית כאמיתות שאין לערערן. לעומת זאת השאלות שמעלה שלח מעורר שיח  ביקורתי והרחבה של הדוברים היכולים להתבטא בסוגיות שעד כה נתפסו כשייכות למלייה הצבאי בלבד. בכך הוא תורם תרומה חשובה לשקיפות ולאחריות הציבורית באחד הנושאים החשובים ביותר לאזרח הישראלי.  
שלח אינו מסתפק בדיון תיאורטי אלא הוא מציע באופן מובנה  למעלה מ-100 הצעות  לייעולה של המערכת במגוון רחב של נושאים: אופני בניית הכוח, לתהליכי קבלת ההחלטות בקבינט, בממשלה ובוועדות חוץ וביטחון. הצעותיו המתבססות על וועדות שהוקמו לאורך השנים לבחינת יעילותו של הצבא מוכרות למקבלי המדיניות אך מסיבות פוליטיות ומתיחות פנים ארגונית רובם לא זכו להיות מיושמים, ואם יושמו יישומן נעשה באופן חלקי. ההסתמכות על חומרים המוכרים לאנשי מקצוע זה עשרות בשנים, מקטינים את מידת הרלוונטיות של החיבור לבעלי מקצוע האמונים על התחום. אולם לאזרחים מודאגים מן השורה שרק מתעניינים בתהליכי קבלת ההחלטות איגודם של כלל החומרים בצורה בהירה ומתומצתת מהווה חידוש משמעותי. יחד עם זאת שיטת העריכה המחלקת את הספר לפרקים ואז לפרגמנטים בני עמוד-שניים הדנים בנושאים מגוונים בקצרה, מקשה מאוד על קריאה רציפה וישנה תחושה של מעבר מעולמות מושגים שונים, שמי שאינו בקי הם עלול לחוש כטובע בים המלל. עומס המידע מגלם את  חולשתו המרכזית של הספר המהווה בן כלאיים בין אסופה של מאמרים עיתונאיים לבין נייר מדיניות (ללא המתודולוגיה המתבקשת). הפסיחה על שני הסעיפים מובילה לכך  שהכתיבה הקולחת המאפיינת את העיתונות נקטעת לא אחת בדיונים משדה "ניירות המדינאות" שאינם מבשילים מבחינת עומקם, וכך נותר הקורא קירח מכאן ומכאן. לדעתי, התמקדות במספר נושאים שיזכו לדיון מעמיק הייתה מיטיבה עם הספר, ומגדילה את מידת תרומתו לשיח הציבורי אל מעבר לאיזכורם של מושגים רבים הנשארים בשטחיותם למרות מאות העמודים בהם הם נדונים.
לסיכום, האומץ לנצח, הינו ספר מטריד המראה את הפערים בין דימויים החסון של הצבא וציבור מקבלי ההחלטות לעומת המציאות השוררת. כתיבתו של שלח דומה ל"פצעי אוהב" המקווה באמצעות ביקורתו לשכלל את השיח המערכתי ולהדק את אופני קבלת ההחלטות. באופן שיטתי ומנומק הוא מציע לכונן תהליכי קבלת החלטות המושתתים על עבודת מטה מעמיקה השואפת להתנתק מקונספציות ולבחון סוגיות בצורה רחבה, שתאפשר למקבלי ההחלטות לדון ולבחון חלופות ולא להוות חותמות גומי לדרג הצבאי. הדיון המתנהל מעל דפי הספר, מאירים באור אחר את דרישתו של שר החינוך, נפתלי בנט, לתת לחברי הקבינט עוזרים צבאיים שיאפשרו להם להכיר את החומרים לעומק, לדון ולסייר וזאת לפני שהם מרימים את האצבע לטובת מבצע כזה או אחר. הוצאתו של השיח מקבוצת בעלי עניין  אל עבר הציבור הרחב שלמעשה נושא בנטל ההחלטות הן בדמו והן בכספו, מהווה מהלך דמוקרטי המעודד שקיפות ואחריות. מהלכים מעין אלו לא יכולים להתקיים ללא חיבורים כדוגמת, האומץ לנצח, הפותחים בפני הציבור  את עולם המושגים שסביבו נסוב הדיון שבישראל אינו מתנהל במחוזות התיאוריה אלא יש לו השלכות יום יומיות לשגרת יומנו.
עפר שלח, האומץ לנצח- מדיניות ביטחון לישראל, ידיעות אחרונות, 2015, 310 עמ'




תגובות

רשומות פופולריות

ישנם חטאים שיום הכיפורים אינו מכפר בעבורם

70,000 שנה ב-400 עמודים

שרון קריץ', שני ירחים, ידיעות אחרונות 2001

קובי אוז, משה חוואטו והעורב, קשת 1996

סל הכביסה של הרעיונות- קיצור תולדות הניאו ליברליזם מאת דייויד הארווי, מולד, 2015

מי יודע מה ילד יום?

מי מספר את הסיפור?