נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה

עמוס עוז, פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982, עם עובד, 1983, 191 עמ'

הספר, "פה ושם בארץ ישראל" (עם עובד,1983)  שנכתב על ידי הסופר המוערך ועטור הפרסים, עמוס עוז, ראה אור בימים בהם סערה החברה הישראלית בעקבות שורה של אירועים חברתיים שאיימו לפורר את המרקם החברתי העדין שנוצר במשך שלושים שנות המדינה. 1982 הייתה שנה שמלבד הגחתי לאוויר העולם אופיינה בהפגנות סוערות כנגד ההתבססות הישראלית בבוץ הלבנוני,  המאבקים סביב הסכם השלום עם מצרים ופינויו של חבל ימי  ותהליכי האמריקניזציה שהחלו לכרסם בנרטיב הציוני המכווין את הרבים להגשים את ייעודם באמצעות מילוי משימות לאומיות. תחושת אובדן  הדרך שאפפה את האליטות הישנות התחלפה בתחושת שיכרון וכוח של בני האליטות החדשות שלא יצאו מהיכלי האוניברסיטה והפלחה אלא מאולמות הלימוד של ישיבת "מרכז הרב" וגבעות הטרשים של השומרון ומשכונות המצוקה הפזורות ברחבי הארץ.

תחושת המפנה הובילה סופרים לזנוח את שולחנות הכתיבה הנוחים ולפנות לעיסוק מעמיק בסובב אותם.  דוד גרוסמן הוציא לאור את ספרו "הזמן הצהוב" שכלל את רשימותיו עת יצא לנדוד ברחבי הגדה המערבית בניסיון  לתמלל את הנרטיב הפלסטיני שעוד בקושי נישא על שפתי התקשורת הישראלית. א.ב יהושוע בחר בכתיבה מסאית שיצאה לאור כמקבץ של חמש מסות הדנות ביהדות וציונות. ועמוס עוז פתח במסע ראיונות בקרב ציבורים שונים הפרוסים על פני הארץ.  כל אחד מהם העלאה את דבריו על הכתב מתוך תפיסה שלספרות ולסופרים ישנו מקום משמעותי בעיצובו של השיח הציבורי. ההקשר הפוליטי היה עבורם מילוי של צו מוסרי שהלך בעקבות קריאתו של סארטר למימושו של המעשה הפוליטי באמצעות הכתיבה.

בשליחותו של עיתון הפועלים, דבר, יצא עוז חמוש ברשמקול, עט וחבילת סיגריות  להכיר את הקולות המושתקים של החברה הישראלית. בסדרה של דיאלוגים הביא המחבר בפני קוראיו שלל סיפורים אנושיים  היוצרים פסיפס עשיר של זהויות הפוגשות זו את זו (בין כהתנגשות ובין ככוחות המעצימים זה את זה), כך מופיעים יחדיו  בני עיירות הפיתוח בבית שמש, המתנחלים בעופרה, בני ההתיישבות העובדת, עיתונאים ערבים בירושלים ועוד. כל קבוצה וסיפוריה, כל קבוצה ומצוקתיה ואתגריה.  

למרות מרחק הזמן מיום צאתו לאור התובנות שעלו  מהמונולוגים והדיאלוגים המובאים בספר  לא קהו. הם ממשיכים להיות רלוונטיים גם דור וחצי לאחר כתיבתם, כנבואה  הניתנת לדורות.  בעיקר עשו עלי רושם הפרקים: "העלבון והזעם" הדן בבית שמש, ו"ויכוח על החיים ועל המוות" המתארים את הדיון של עוז בן האליטה הישנה עם מתנחלי עופרה המייצגים את האליטות החדשות שהחלו לעלות לאחר מלחמת ששת הימים. שני הפרקים מהווים הצצה להלכי הרוח שמשפיעים על החברה עד ימנו. בדברים המובאים טמונים היסודות המסבירים בצורה טובה כיצד משמר הימין את כוחו מאז שנת 1977 (עם הפסקות קלות) ומדוע מצליחים הדתיים הלאומיים להוות מצפן לשיח הערכי בו שמאלני מהווה מילה נרדפת לנהנתן, ליברלי המנותק מכל מורשת וערך.  

לצערי, על אף התמורות הרבות במציאות הכלכלית והפוליטית העוטפת את מדינת ישראל זרמי העומק המתוארים בספר נשארו כשהיו. כלומר, תהליכי הסקטורליזציה והניכור ממשיכים במלוא עוזם  כאשר כל קבוצה ושבט פונים למימוש חזונם מבלי לקחת בחשבון את ההשלכות של החלטותיהם  על כלל הציבור. למרות היעדרותו של שינוי מהותי ,המשכיות המגמות המתוארות בספר  נוסכת בי  תחושה של אופטימיות ושביעות רצון  משום שלמרות המחלוקות שהלכו והתעצמו לא נפתחה  מלחמת אזרחים והסולידריות החברתית המשיכה להתקיים לנוכח אתגרים פנימיים וחיצוניים. אם כן, על אף הרצון  לחשיפתו של  הסיפור שמאחורי ההתרחשויות עדיין  רב הנסתר על הגלוי וזאת משום שהסיפור המשותף הרוקם את כלל השותפים יחדיו ומונע מהם להחריב את הבית טרם סופר.

אני מאמין שכל עוד המתווה שהציב עוז תמשיך ללוות אותנו, אזי מעיין היצירה והחיות לא יבש אלא הוא ממשיך לפעפע ולהרוות את הדיונים זהות ואחריות, דיונים המקנים לחברה הישראלית את הייחודיות הויטאלית החיונית להישרדותה. 

"צויליזציה חיה היא דרמה של מאבק בין פירושים, השפעות חיצוניות ודגשים. מאבק תמידי על מה עיקר ומה טפל. מרידה לצורך חידוש. ניפוץ לצורך הרכבה מחדש. וגם גניזה לשם פינוי הזירה להתמודדות וליצירה חדשה" (עמ' 110)