חפש בבלוג זה

"החיים הם מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכניות" (ג'ון לנון)


מילן קונדרה, ההנאה שבאיטיות, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, זמורה ביתן, 1995
מזמן הטלפון הנייד לא משמש רק לקיום שיחות, למעשה רק חלק מזערי מהשימושים שאנו מבצעים בו מוקדשים לשיח, מרבית הזמן מופנת לאינספור שימושים נוספים כמו: קריאת חדשות, עדכונים בפייסבוק, משחקים, שמיעת מוזיקה, צילום, ביצוע תשלומים, בקיצור עולם ומלואו. מלבד היוזמות שלנו המכשיר גם דוחף לנו עדכונים והתראות וכך אנו מסתובבים בין הודעה להודעה בחשש מתמיד שמשהו מסעיר מתקיים ואני מחמיצים אותו. אצלנו בבית ואני מאמין שבעוד בתים רבים, המאבק על שעות מסך הוא אחד מהמאבקים המתישים ביננו לבין ילדותינו. אך מה לי להלין עליהן, כאשר גם אני לא מצליח להתנתק מהמכשיר, בארוחות אני ממש נאבק עם עצמי שלא להסתכל בפייד המתמלא. לפני מספר שנים היינו באילת וישב לצדנו בארוחת הבוקר  גבר  שכל הארוחה הסתכל בנייד, היינו בשוק מהגסות לא עברו חמש שנים והוא נדמה בעיני כמבשרו של עידן חדש. עידן בו עיריות ועמותות יוצאות בקמפיינים המדגישות את הצורך בקשר אישי ובהתנקות מהמסכים.
 גדולתם של פילוסופים וסופרים מהמעלה הראשונה שהם מצליחים ביצירותיהם להגביה עוף ולראות את התנודות החברתיות עוד לפני שהן מקבלות את ביטוין ההתנהגותי באופן מלא. הסופר הצ'כי-צרפתי, מילן קונדורה- Milan Kundera, שהוא שילוב נדיר של מסאי-פילוסוף וסופר, זיהה את שורשי הבעיה בבריחה האנושית משעמום והצורך בריגוש, פחד שמוביל למנוסת בהלה מעצמנו ומסביבתנו הקרובה והופך אותנו לנרקומנים של ריגושים.  
"מדוע נעלמה ההנאה שבאיטיות? אהה, היכן הם הולכי הבטל מימים עברו? היכן הם אותם גיבורים משוטטים של שירי העם, אותם בטלנים שנדדו לאיטם מטחנת רוח אחת לרעותה ולנו תחת כיפת השמים? האם נעלמו יחד עם שבילי הכפרים, יחד עם כרי הדשא וקרחות היער, יחד עם הטבע? פתגם צ'כי מגדיר את בטלנותם המתוקה באמצעות מטאפורה. הם מתבוננים בחלונותיו של האל הטוב. מי שמתבונן בחלונותיו של האל הטוב אינו יודע שעמום, הוא מאושר. בעולמנו הפכה הבטלה לחוסר מעש, שהוא דבר שונה ממנה לחלוטין, חסר המעש מתוסכל, משתעמם, נתון בחיפוש מתמיד אחר תנועה שחסרה לו[1]".
קנדורה יוצר בידול בין בטלה לשעמום, כאשר הוא מחבר את הבטלה לשוטטות נוסח המשורר, שרל  בודלר, שראה בשוטטות הזמנה למסע של התענגות וגילוי. מסע שהיום נראה תלוש מההוויה הרועשת המלאה בשטף אינסופי של גירויים ממוזיקה ועד משחקים הממסכים את הווייתנו. אינך מביט לצדדים, המבט  ממוקד במכשיר והזמן חולף לו ביעף אינו משאיר בך את רישומיו. מי זוכר מה ראה בפיד? מי זוכר מה היה בחדשות? הכל נשטף בנהר הזמן, בבליל של חוסר משמעות.
בספרו, ההנאה שבאיטיות, רעיון הזמן נבחן בשלושה צירי זמן המתקיימים כביכול בעת ובעונה אחת  בטירה צרפתית עתיקת יומין. בציר האחד, חוזר המספר לרומן אהבהבים בן המאה ה-18 המספר את סיפורם  של רוזנת ואביר החומקים בין חדרי הטירה העתיקה במסע תענוגות למימוש מאוויהם. בציר השני נחשף הקורא לסיפורו של חוקר חרקים צ'כי שלאחר הגליה בת שני עשורים מורשה לשוב למקצועו, שיבתו מועלת על נס בכנס החוקרים העבש המתקיים בטירה. סיפורו הייחודי מוביל לכנס אינטלקטואלים צרפתיים החפצים למנף את מצבו לטובת מאבקים פנימיים והעלאת יוקרתם האישית.כך בעודם ניצבים אל מול המצלמה הם מבלבלים בין מקומות ותאריכים, תוך שהם הופכים את סבלו של הזולת לכלי למימוש תאוות הפרסום בה הם חפצים.  בין לבין כיאה לכנסים בהם הבר רוחש יותר מאולמות ההרצאות, חדרי הטירה מתמלאים ביצרים וכמיהות לב של נשים וגברים התרים אחר אהבה ומשמעות בין מושב לשנפס. בין שני הצירים העלילתיים כנהוג ביצירותיו של קונדרה המחבר משתף את קהל הקוראים במחשבות העולות בו תוך כדי הכתיבה וברגעי היום יום בהם הוא נתון עת הוא שוזר בין  כנס החוקרים לבין סיפור אהבתם של האביר והרוזנת.
המפגש בין שלושת הצירים מאפשר להביט בסוגיות של זמן ומשמעות מכיוונים שונים ומעניינים, תוך שהוא מציב שוב ושוב את הרדיפה האנושית אחר ריגושים ומשמעות. רדיפה שלא אחת מובילה למבוי סתום משום שפעמים רבות דווקא הרדיפה אחר הריגוש מרחיקה ממציאת המשמעות, והחיפוש הסזיפי אחר משמעות מרחיק מההנאה. מצב פרדוקסלי זה הוא לב ליבו של הספר, המלהטט בין מצבים שונים ובכל אחד מהם פותח צוהר לנפש האדם הנכתשת בין קונפליקטים ומאווים.  
ההנאה שבאיטיות הוא ספר הנקרא בשטף ובהנאה רבה המשלבים בצורה  ייחודית הגיגים פילוסופים סרקזם חד על המצב האנושי, וכמובן סיפורים עלילתיים מעניינים הנשזרים זה בזה באופנים שאינם כבולים לריאליזם עלילתי. השילוב בין שלל המרכיבים הופך את הספר לרומן עשיר ומורכב הנע  בין גבהי החשיבה המופשטת הדנה בממד הזמן ובהשפעותיו של האדם לבין התמקדות בסיפורים אנושיים הנוגעים בלב ליבה של הדרמה האנושית הרצופה בקנאות, ציפיות ואכזבות. כך במעבר שבין הרבדים הבסיסים של נפש האדם לבין הנשגבות של החשיבה המופשטת, יצאתי מבושם ומחויך.
ספר נפלא הנקרא ביעף.


[1] מילאן קונדורה, ההנאה שבאיטיות, עמ' 9