חפש בבלוג זה

איש אחד בהמון



הפיתוי להיות מאושרים- לורנצו מרונה, תרגמה מאיטלקית: יערית  טאובר כתר, 2018, 248 עמ'
בחודש האחרון אני משרת בשירות מילואים, לצד הרטוריקה המשפחתית והעוטפת הצבא פועל באופן מודע למחיקתו של הסובייקט ולהפיכתו  לחלק מקבוצה ממושמעת המוכוונת למילוי משימות. המדים, השפה והפקודות כולם אמצעים ההופכים את היחיד לעוד בורג במערכת המהווה כלי שרת בידי המדינה. מדהים כיצד מחיקת הזהות האישית הינה מהירה, שעות בודדות ואישיות מורכבת הופכת לשורה ברשימת שמירה. הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו בספרו, לפקח ולהעניש, הראה שתהליכים אלו אינם ייחודים לצבא אלא הם מאפיינים מערכות גדולות והיררכיות  כמו בתי חולים, בתי ספר ובתי סוהר. לעומת המוסדות המשקיעים את מיטב מרצם בטשטושה של הזהות הסובייקטיבית הספרות באה להציל את הסובייקט מההמון. במילותיה היא לוקחת נפשות עלומות ונותנת בהן שם עולם בין הדפים הכרוכים, בהם הם מקבלים ממדים סובייקטיבים הכוללים: שם, ערכים, זהות ומעשים הנרשמים בציפורן של ברזל. ככל שהספרות משובחת יותר כך היא מצליחה לכונן דמויות בעלות ייחודיות  שגם אם חייהם מתנהלים באפרוריות יום יומית, הם מקבלים צבע ומשמעות המספקים לקורא מלבד הנאה ועניין פרספקטיבה נוספת על חייו וחיי זולתו. כך במהלך מתרים ככל שהדמויות מתעגלות ומקבלות צורה הוליסטית הקורא מגלה את אישיותו שלו ובזכותן מתעלה מעבר לשגרת יומו.
הסופר הנאפוליטני, לורנצו מרונה, בספרו- "הפיתוי להיות מאושרים", דולה מההמון הצועד אל מותו את צ'זרה רואה חשבון בגמלאות שבשל אלמנותו ויחסיו המעורערים עם ילדיו חווה בדידות. בד' אמותיו לא מתקיימת תנועה רבה  וכך בין שתיית יין זול, ביקורים אצל שכניו המזדקנים וערבי פורקן אצל הזונה השכונתית חייו מתנהלים בעצלתיים. חיי היום יום הזוחלים בעצלתיים חווים שינוי משמעותי עם כניסתם של זוג צעירים העוברים לגור בבניין. אט אט מגלה צ'זרה שהחומות ההגנה שלו אינן חסינות מרגש וכך ככל שהיכרותו עם שכניו הולכת ומעמיקה, נסדק מעטה האדישות שהוא לבש על עצמו במהלך השנים. בהדרגה מתגלים לזקן  פרטים נוספים על חייו וחיי משפחתו, גילויים אלו מוציאים אותו מאזור הנוחות והאדישות ולפתע הוא מגלה בעצמו ובסובבים אותו מרחב שלם של רגשות, תקוות וכמיהות. כך ככל שעלילת הספר מתקדמת דמותו הדוחה הופכת לאנושית ומכמירת לב עד לכדי כך שבשלבים מסוים חשתי אליו חיבה יתרה.
מערכות היחסים ההולכות ומצטלבות לכל אורכו של הרומן מראות פעם אחר פעם שהמציאות הסוציולוגית יכולה להשתנות, אולם השאלות הקיומיות בדבר המצב האנושי כדוגמת: הרצון לאישור חברתי ומשפחתי, הכמיהה לאהבה והבריחה מהבדידות הינן על זמניות. שאלות אלו נדונות שוב ושוב בשלל מרחבי יצירה, אולם יוצרים משובחים מצליחים למצוא בהם חדשנות ורעננות המצליחים לשמור על האיזון העדין שבין אמירה בעלת משמעות לבין בריחה מקלישאות.
הספר אינו ספרות עילית, ולעיתים ישנה תחושה (לקראת עמ' שישים) שהסופר בעצמו התעייף מהדמויות ושהוא תר אחר ישועה עלילתית. אולם מי שמצליח לצלוח את העמודים חסרי המעוף, יקבל יצירה קומית-טרגית המצליחה לגשר בצורה מסבירת פנים בין שני המצבים תוך שהיא משמרת אמירה של ממש בכל הקשור להזדקנות, מחויבות משפחתית וערבות הדדית.
לסיכום, הפיתוי להיות מאושרים, מצליח לשלוח אלומה של אור לחשכת ההמון ולחלץ משם את דמותו של צ'זרה שכבר האמין ששליחותו בעולם הסתיימה, אך שורה של מאורעות השיבה לו את האמונה בעצמו, בסביבתו ומעל הכל בכוחם של החיים לשזור יחדיו סבל ורוך, אפלה ואורה.


פלנטה אחרת?


גיל אילוטוביץ, אוכלי הגחלים, עם עובד, 2009, 286 עמ'

ההתמודדות עם מחנות המוות שהוקמו על ידי הגרמנים ועוזריהם ברחבי פולין פערה תהום בין היסטוריונים, סופרים ופילוסופים המנסים במילותיהם להסביר את המאורעות שהפכו מזמן למיתוס החורג מהמרחב ההיסטורי.  שתי אסכולות מרכזיות ניצבות זו מול זו. האחת רואה בשואה אירוע החורג מהסדר האנושי, ועל כן יש לראות בה, "פלנטה אחרת". דוברה המוכר ביותר של תפיסה זו הוא המשורר האידי,יחיאל די-נור (קצטניק) שעדותו הדרמטית במשפט אייכמן הפכה לנקודת משען ביחס של החברה הישראלית לשואה ולנוראותיה:          
"אושוויץ היתה פלנטה אחרת (...)."אין הזמן שם כפי שהוא כאן על פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו. נשמו לפי חוקי טבע אחרים. הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה מספר".

באסכולה השניה ניצב הסופר האיטלקי-יהודי, פרימו לוי, שדווקא הדגיש את הממד האנושי בהתרחשויות. לא פלנטה אחרת אלא הקצנה של ההוויה האנושית שיכולה להגביה עוף עד לנשגב אך גם עלולה בבוא הנסיבות להדרדר לתהומות של רוע ואטימות. בספרו, הזהו אדם? (עם עובד,1988) המתאר את מסעו מכימאי איטלקי לאסיר באושוויץ נעה יצירתו בתווך שבין ההזיה הסוריאליסטית לבין מציאות החיים שהיתה מנת חלקו בשנות הסבל והייסורים. 
ההכרעה בין שתי הגישות איננה פשוטה והיא נושאת עימה השלכות מוסריות, משום שאם מדובר בפלנטה אחרת כיצד אנו יכולים להכפיף את המעשים שנעשו בה לחוקינו  שנים לאחר המאורעות, כאשר הנסיבות השתנו? כך מבלי משים סלל קצטניק את קו ההגנה של הרוצחים ועוזריהם משום שהם ביצעו את פשעיהם במסגרת זמן ייחודית שמעבר לכל הגיון בו אנו שרויים עתה. לעומת זאת גישתו של לוי פותחת את הפתח המוסרי לקיומו של דין שווה בין שם לעכשיו, אך אמירתו המוסרית החדה  פותחת פתח להרהורים נוגים על המין האנושי וטיבו. האם בכל אחד מאיתנו טמונה החיה המאיימת להתפרץ? האם האדם המבצע את הפשעים שונה באופן אונטולוגי מהקורבן, או שמא יש כאן צירוף של נסיבות.
החוק, לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, שחוקק בישראל ב1950 העביר את הדיון מהממד הפילוסופי-הגותי לממד הפלילי, בו הטוב והרע מתכנסים לכדי הכרעה שבצידן עונש או תגמול. המחוקק גרס שניתן להכיל את אמות המוסר באופן רטרואקטיבי גם שנים ארוכות לאחר התרחשותן, וכך מעבר להעמתדם לדין של פושעים נאצים מפורסמים שראש וראשון להם הוא אדולף אייכמן שנחטף והועמד לדין שהסתיים בהוצאתו להורד, החוק סייע להעמדתם לדין של עשרות יהודים שהואשמו בסיוע למכונת ההרג הנאצית.  בית המשפט הכיר בנסיבות הייחודיות ודן אותם לחודשים בודדים או לזיכוי בשל חוסר ראיות חד משמעיות, אולם מלבד המשפטי ההעמדה לדין מצביעה על כמיהה חברתית לבוא בחשבון, ובהעדר נאצים זמינים הופנתה האצבע המאשימה פנימה. כך בעוד שבגרמניה תהליך הטיהור בראשותה של ארה"ב התנהל במלוא עוצמתו בישראל הועמדו על עמוד הקלון יהודים. 

המפורסם שבהם הוא ישראל קסטנר, עסקן ציוני, שפעל בהונגריה בשלהי המלחמה. בתביעה שהגיש בשמו היועץ המשפטי לממשלה כנגד העיתונאי, מיכאל גרינוולד, טען קסטנר שבכתבותיו הוציא גרינוולד את דיבתו רעה. אולם ככל שהמשפט התפתח התהפכו היוצרות ומתובע הפך קסטנר לנאשם שבית המשפט הגדיר את מעשיו של קאסטנר כמעשים שיש בהם משום "מכירת נפשו לשטן", האמירה התקדימית של השופט בנימין הלוי התירה למעשה את דמו של קאסטנר שנרצח מספר שנים מאוחר יותר על ידי מתנקשים. 

גיל אילטוביץ וחזקת החפות- האם ניתן לשפוט במרחק הזמן?

לתוך קלחת  זו המנסה לבור בין טוב ולרע הטיל את עצמו הסופר, גיל אילוטוביץ, בספרו, "אוכלי הגחלים" (עם עובד,2009 ). במרכז העלילה ניצב מארק גרינשטיין איש גנזכים וארכיונים היוצא לגימלאות לאחר שנים בהם היה טמון בין דפים ותיקים של חולי קופת החולים. עם יציאתו לפנסיה יוצא גיבורנו לטיול באינדונזיה הרחוקה ושם אט אט מתחיל סיפורו להגיח מבין אבק הארכיונים. מארק מתגלה כמוטלה בעל זרוע, אשר לפני המלחמה היה המוציא והמביא בביתו של הגביר פומרנץ אולם לאחר כיבושה של פולין על ידי הגרמנים  הוא נסחף להברחות בגטו ולבסוף לתפקידו במחנות המוות כאחראי בלוק. 
לאורכה של היצירה העבר והווה מתנגשים ללא הרף, וכך יחד עם מארק אנו מגלים שלא ניתן לפתוח דף חדש ושכל תחנה בחיינו מתכתבת עם תחנות קודמות המתפרצות ללא רחמים ומטלטלות את שלוות היום יום.הזכרונות אינם מרפים והם מגיחים באופן מפתיע בעקבות ריחות, תחושות וזרם אסוציאטיבי המעורר את העבר מרבצו. הארץ הקטנה גם כן אינה חומלת על המנסים להסתתר וכך בכל שעל ופינה מסתתרים האנשים החפצים להחיות את הזיכרון ולהופכו לעובדה ממשית. 
הפרקים העוסקים בפולין ובמלחמה כתובים בכישרון רב והם מצליחים לסחוף את הקורא לאימת הימים ההם. הרעב והקור מבליחים לתוך הנינוחות היום יומית שלנו 70 שנה אחרי, מסירים את השלווה ומשאירים אחריהם מהומה ומדון. לעומת זאת הקטעים העוסקים באינדונזיה ומנהגיה אינם מתרוממים או תורמים יתר על המידה ויש לראות בהם תפאורת במה בלבד לדרמה המרכזית המתחוללת בנשמתו של מארק הנקרע בין הרצון לפתוח דף חדש עם אהובתו החדשה  לבין העבר המאיים להטביעו.
ככל שהעלילה מתפתחת כך מתגבר הקושי לחרוץ דעה על מעשיו של מארק, יהודי החפץ לשרוד, המנסה לבור את דרכו במציאות בלתי אפשרית. שוב ושוב מעמיד המחבר את הקורא בפני דילמות שונות, הוא אינו מציעה פתרונות של תנועות נוער, אלא מחייב להיישיר מבט אל עבר המציאות הנשקפת ולשאול פעם אחר פעם ,כיצד אנו היינו נוהגים במציאות בה חיינו וחיי יקירנו שווים כקליפת השום?
"אוכלי הגחלים" הינו רומן מטלטל הכתוב היטב מבחינה ספרותית אך מעבר לכך הוא נושא עימו דיון מוסרי שלא איפשר לי להישאר אדיש. בכך מאבק האיתנים בין קצטניק ולוי עובר מהמרחב התיאורטי למישור פרקטי הנושא עימו עיניים, ריחות ושמות. על אף שהרומן בדיוני היסודות האמיתיים הנמצאים בו מקנים לו ממד כה אמיתי עד לכדי כך שחשתי שהדמויות ממש יוצאות מהספר ויושבות לצידי בתור לקופת חולים, בקרנות הרחוב ובבתי הקפה.
לסיכום, "אוכלי הגחלים", פותח פתח לדיון מרתק ובעל משמעות אתית מובהקת בדבר המאבק של האדם לשמור על אנושיותו גם במצבים בהם צלם האדם נמחק ונדחק לקרן זווית. בתבונה רבה המחבר אינו פונה לשבלוניות, או לפתרונות קסם אלא הוא משאיר את הקורא בלבטיו אך במרחק הוא מציב לו אידיאל נשגב שגם אם עומעם עדיין הוא מאיר באור יקרות את המציאות,  באדם אאמין.