דניאל שנער, שמים אדומים, ידיעות אחרונות, 2018, 325 עמ'. קץ ההיסטוריה נבואה שלא התגשמה שנות התשעים של המאה הקודמת נשאו עימן תחושות של התחדשות ורעננות. מסך הברזל הורם, חומת ברלין נפלה מבלי שנורתה אפילו יריה אחת, הענק האדום קרס בקול ענות חלושה. הכפר הגלובלי קיבל משמעות חדשה עד לכדי כך שהיסטוריון פרנסיס פוקיומה טבע את המושג שהפך לקאלט, קץ ההיסטוריה , עולם חדש עמד בפתח. משבי ההתרגשות לא נשארו רק באירופה, אלא כציפורים נודדות הן הגיעו למרחב המזרח התיכוני שהחל לצעוד לכיוונים של מזרח תיכון חדש, המבוסס על שותפות אינטרסים כלכלים, המחליפים בהדרגה את הלאומנות והקנאות. במסגרת תחושת האופוריה שתוו מדינאים כמו שמעון פרס ויוסי ביילין בעידודם של מדינאים כביל קלינטון וטוני בלייר, הוקמו שורה של מיזמים חינוכיים וכלכלים שהיו אמורים לתווך לדור הצעיר את המציאות הנרקמת לנגד עיניהם המשתאות. אחד המיזמים שעלו לגדולה ולחיבוקו של הממסד הישראלי , זרעים של שלום, שמומן ביד נדיבה על ידי פילנתרופים וממשלת ארה"ב. נערים ונערות מהגדה המערבית, ישראל וירדן נשלחו לאגמי מרילנד על מנת להכיר, להתו
המלצות, ביקורות וסקירות על פודקאסטים,סדרות בנטפליקס, סרטים, ספרי עיון, ספרי פרוזה ומדי פעם גם מחשבות על תרבות וחברה.