חפש בבלוג זה

כשהבעש"ט פוגש את בייל גייטס בעמק הסיליקון


מרדכי רוטנברג וברוך כהנא, השטיבל והסטארט-אפ- שש שיחות על חסידות פסיכולוגיה יהודית ואתגרי השעה, ידיעות אחרונות, 2018, 221 עמ'

הקושי בגיבושו של מסד ידע רוחני בעידן של התמחות

למרות שמספר התלמידים במדעי הרוח והחברה  הולך ופוחת, סוגי התארים שניתן להתמחות בהם הולכים ומתרחבים. בצר להם האוניברסיטאות ממציאות  בזו אחר זו  תת התמחויות שנועדו למשוך  את תשומת לב הלומדים והלומדות המתקשים לצעוד במסדרונות הפקולטה למדעי הרוח.  כך ניתן ללמוד היסטוריה יהודית, והיסטוריה יהודית אמריקאית, ומנהיגות בחינוך לעומת פילוסופיה של החינוך ועוד כהנה וכהנה תתי מקצועות שכל פקולטה מגינה על ייחודה בחירוף נפש. באופן פרדוקסאלי בעולם שהולך ונהיה יותר שטוח ופתוח, דווקא באוניברסיטאות החומות הולכות ומתגבהות. במבט לאחור זו אחת הסיבות שעל אף שהשתתפתי במספר רב של קורסים העוסקים בחסידות הן מהזווית הפילוסופית והן מהזווית ההיסטורית מעולם לא שמעתי את שמו של חתן פרס ישראל,מרדכי רוטנברג, ולדעתי הדבר נובע במידה רבה מכך שהוא השתייך לחוג לעבודה סוציאלית ששייך לפקולטה אחרת. כך חשיבה רעננה הבוחנת את החסידות באור חדש והשוואתי  כלל לא הצליחה לחדור מבעד לסבך של המחלקה להיסטוריה של עם ישראל בה למדתי.  

"יש פה ספר שיכול לעניין אותך!"

לשמחתי הרבה חדוות הלימוד לא נטשה אותי ביום שיצאתי משערי האוניברסיטה, ועל כן אני מודה בכל פעם שמזדמנת לי זכות להכיר אינטלקטואלים חדשים המאפשרים להרחיב את אופני ההסתכלות על המציאות הסובבת. אל ספרו של רוטנברג, השטיבל והסטארט-טפ (ידיעות אחרונות, 2018) התוודעתי ממש במקרה כאשר עמיתה לעבודה אמרה לי, "יש פה ספר שיכול לעניין אותך", וכך הספר שכב במושב האחורי במכוניתי כמעט חצי שנה עד שיום אחד פשוט משכתי אותו לביתי ולא הנחתי מידי.

מליל הבדולח למחאות הסטודנטים בברקלי

הספר שראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות מאגד שש שיחות של רוטנברג עם תלמידו ד"ר ברוך כהנא, בשיחותיהם השניים מסכמים במבט רטרו-ספקטיבי הן את הקריירה המחקרית והן את סיפור חייו של רוטנברג שצועד לקראת שנתו התשעים.  לצד החשיבה המאתגרת בין הדפים מקופלים קורותיו. מילד למשפחה יהודית-פולנית שהתיישבה בברוצלב ערב עליית הנאצים לשלטון וחוזה בפלוגות הסער מציתות את בתי הכנסת בעיר ב"ליל הבדולח", משם לבריחתם לא"י ב1939 ולאחר מכן השתתפו כנער במלחמת העצמאות בקרבות מול הלגיון הירדני בירושלים הנצורה. רק מקטע זה מספיק לספר שלם, אך דרכו של רוטנברג המשיכה לקריירה אקדמית רצופת עליות ומורדות תוך שהוא אינו בוחר בדרך המלך אלא תר אחר שילובים מרתקים בין תחומי מחקר מגוונים הכוללים עבודה סוציאלית-תיאולוגיה-סוציולוגיה-היסטוריה. מסעותיו הרוחניים ששילבו בין אישיותו הייחודית, סקרנותו האינטלקטואלית והאווירה המרדנית של שנות השישים בארה"ב  (בעיקר באוניברסיטת ברקלי בה למד) סייעו לרוטנברג לכתוב מחוץ לגבולות המוסכמים של השיח האקדמי. כתיבה ייחודית זו פתחה את הפתח לכינונה של דיספלינה חדשה, פסיכולוגיה יהודית, שלא התקבלה בממסד האקדמי אך קנתה לה אוהדים רבים בקרב החפצים לשזור בין מורשתם התרבותית לבין עולם הטיפול הפסיכולוגי.
פסיכולוגיה ותיאולוגיה-שני צדדים לאותו מטבע
רוטנברג מזהה את תפקידן של הפסיכולוגיה והתיאולוגיה כשיטות חשיבה הבאות לתת מזור לבעיות השעה. שתי הבעיות שהוא מתמקד בהן לאורך ספרו הן: 1) פונדמנטליזם מחשבתי שיש לו ביטויים הן בחשיבה התיאולוגית מחד והן בחשיבה ליברלית מאידך[1]. 2) ההפרדה המוחלטת בין קודש לחול כלומר בין העולם הערכי-מוסרי לבין הטכנולוגיה ההולכת ומשתבחת.
לטובת התמודדות עם שני האתגרים הללו רוטנברג רותם את עולם החשיבה החסידי  בראשיתו (בני הדור הראשון של הבעש"ט והמגיד ופחות את החשיבה שהתפתחה לאחר מכן), וכן את  השיח הביקורתי מבית מדרשם של חז"ל עם טוויסט מאת  ז'אק דרידה, המפרקים  את השיח ומבנים  אותו מחדש באמצעות בניה מחודשת של מילים והקשרים.

דע"ש זה רק סימפטום בן זמננו  לחשיבה דיאגנוסטית

כנגד הפונדמנטליזים הוא מנסה לתת לפסוק, "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים, לא פסוק 18), פרשנות מחודשת ההופכת אותו מקללה לברכה. כלומר, הסתר הפנים מהווה תיאור מצב של מערכת היחסים בין האדם לאל ועל כן אל לו לאדם להשלות את עצמו שהוא יודע מהו רצונו המדויק של היושב במרומים. אלא עליו להבין את המגבלה בהבנתו ועל כן יש מקום למגוון דעות הרואות בשבעים הפנים של התורה, פרשנויות לגיטימיות הרואות בריבוי ערך שיש לשומרו. כלומר, אנו נמצאים במסע אינסופי של חתירה להנחלת מלכות שמיים בעולם, אך לא באמצעות זיהוי הרצון האלוהי שיישאר תמיד נסתר מעיננו, אלא מתוך פרשנות הנובעת מלמטה למעלה ופועלת במציאות למציאת נתיבי הפרשנות דרכם ניתן להעלות את האדם אל מעבר לקונקרטי אך מבלי לאבד את מקומו היחסי כאדם בעל ראיה מוגבלת ורגעית.
"המקור של הפונדמטליזם ה'אללה אכבר', זה שאומר אני...אני היחידי שיודע מה אלוהים רוצה, ואני כופה אותו עליך, שזוהי הגדרת המונותיאזים שלהם. ולעומת זאת אפשר להציע משהו יותר פלורליסטי, שבו אלוהים אומר 'הסתר אסתיר'....אבל כשהוא מסתיר את פניו, הוא מסתיר גם את המשמעות המקורית של הטקסט-ובעצם אי אפשר לטעון שמישהו יודע אותה. מה שנשאר הוא להוציא ממנה עוד ועוד משמעויות באופן פרוגנוסטי....זאת התזה שלי" (עמ' 109).

הבעש"ט מתחבא במשרדי  GOOGLE

 הפרשנות עליה מדבר רוטנברג אינה מסתכמת במרחבים האינטלקטואלים אלא היא כוללת תפיסה חסידית עתיקת יומין, שאת הקודש ניתן למצוא באמצעות עבודה בגשמיות. כלומר, יש המוצאים את האל בלימוד ותפילה ויש כאלו שמתוך עבודתם מתחברים לקדושה ומעלים אותה מעלה מעלה, וזהו לדעתו עבודתם של אנשי ההיטק המעלים את המין האנושי ומעניקים לו טכנולוגיה ומזור המשפרים את חייו לעין שיעור. כך בלהטוט אינטלקטואלי בא רוטנברג להעניק משמעות רוחנית לעמלים של שנות ה-2000 וזאת כפי שעשה הבעש"ט ליהודי הפונדקים ולסנדלרים של המאה ה-18:
"המהפכה הפיגמליונית של העניים הנחותים, שבה הוא (הבעש"ט) הגביה אותם דרך התפילה בדבקות ופינה להם מקום בכותל המזרח, הצליחה, אי אפשר להתכחש לזה. האידיאלים האחרים היו חייבים להצטמצם ולפנות מקום לחסיד שמתפלל בדבקות. אבל אי אפשר להישאר שם. היום צריך ללכת עם זה הלאה. למצוא מקום בכותל המזרח להייטקיזם". (עמ' 171).  

האתיקה הפרוטסטנטית של ובר מקבלת טוויסט יהודי

שזירה נוספת בין מרחבי הפרשנות בהם נוקט רוטנברג באה לידי ביטוי רצונו לגייר שתי תפיסות פרוטסנטיות שעומדות בבסיסו של הסדר הקפיטליסטי בו אנו חיים. תפיסת העושר של לותר הגורסת שהעשירים הם אלו שנבחרו על ידי האל לצעוד בשערי גן עדן. ותפיסתו של קלווין בדבר הצורך המתמיד של האדם להמשיך ולפעול בעולם ולצבור נכסים על מנת לוודא שאכן הוא שייך לנבחרים. לדידו של רוטנברג, ניתן להתחבר לתפיסות אלו ולכונן מהם תפיסה יהודית הרואה בגשמיות ובפעולה בעולם חלק ממימוש הצו האלוהי, כלומר דווקא היציאה מד' אמות בית המדרש וקיומה של פעילות כלכלית וטכנולוגית היא הביטוי למחויבות עוקה של האדם לאלוהיו.

האם קיימת צויליזציה יודו-נוצרית?


בנקודה זו פחות התחברתי לרוטנברג והיה נראה לי שהתפירות שהוא עושה הן גסות מידי וכל תכליתן הוא ליצור ברית פקטיבית שאין יסודות היסטורים או תיאולוגים בין הפרוטסנטיות לבין היהדות, כאילו הן שתי תפיסות המשלימות זו את זו  מבחינה תיאולוגית. לדעתי רצונו לחבר בין הפרוטסטנטיות האמירקאית ליהדות מתחברת לאופנה אקדמית ותיאולוגית שמנסה לכונן אשליה של תרבות\ציוויליזציה  יודו-נוצרית העומדת כנגד התרבות האסלמית. מלבד זאת שאין לתפיסה זו רגליים היסטוריות ושבהיבטים רבים ניתן למצוא קווי דמיון רבים יותר לאסלאם יש בכך ניסיון של הפוליטיקה העכשווית לשכתב את העבר וליצור טענה א-היסטורית שנועדה לשרת מטרות פוליטיות וכלכליות בהווה.

מסע איטנטלקואלי מרתק שכדאי לצאת אליו 

השטביל והסטארט אפ,  גדוש ברעיונות ומוטיבים מעולמות הפסיכולוגיה, הקבלה והחסידות. משום שהוא כתוב כשיחות ולא כספר אקדמי או כמסה תיאולוגית רבים ימצאו בו עניין וזאת גם אם אין להם היכרות מעמיקה עם המושגים מבעוד מועד. אלו שיש באמתחתם את המושגים  יוכלו למצוא בספר חוויה אינטלקטואלית מעשירה המקשרת בין תחומי דעת ותוכן שלכאורה אין ביניהם קשר. 
גם אם לא מסכימים לתזות של רוטנברג , המסעות החשיבתיים אליהם הוא לוקח את קוראיו דומים למסע טעימות בין יקבי בוטיק בו כל אחד ואחת יכול למצוא את טעמו, להתבשם מהניחוח ולקוות שהוא יחזור הביתה בשלום. בקיצור, מומלץ לחובבי ספר ודעת הרוצים לצאת מעת לעת מהמסגרות המוכרות של השיח הרווח במקומותינו.








[1] העיסוק האינטלקטואלי בפונדמנליזים עם עליית דעת לשלטון העסיקה הוגי דעות נוספים הן מהצד ההומניסטי כעמוס עוז בספרו "שלום לקנאים" והן את הרב יונתן זקס בספרו, לא בשם האל.

הצצה נדירה מעבר לכתפו של איש הרוח


עמוס עוז ושירה חדד, ממה עשוי תפוח? שש שיחות על כתיבה ועל אהבה, על רגשי אשמה ותענוגות אחרים


עמוס עוז לא היה מהסופרים הנחבאים אל הכלים לאורך חמישים שנות יצירתו הוא הרבה להתראיין מעל כל במה אפשרית, לכתוב ולפרסם מאמרי דעה בעיתונות היומית וכמובן לכתוב ספרות פרוזה ענפה. לאורך שנותיו הוא נע בין קצוות, מן הצד האחד חיבוק חם ואוהב של הממסד המפאיניקי שראה בו התגלמות להגשמת חזון בריאת העברי החדש.הללו ראו בדמותו סמל לתהליך המיוחל של שינוי שעובר היהודי הגלותי בן משפחת קלוזנר הדתית-ירושלמית לגברבר שזוף החווה שינוי אידיאולוגי מזעיר בורגני  לחלוץ המגשים את ייעודו בשדות קיבוץ חולדה. מן הצד הימני של המפה חווה עוז כתף קרה  משום שראו בדמותו האינטלקטואלית ביטוי לאלטיזם המייצג את הניתוק של ההתיישבות העובדת ממוצוקתיהם של עיירות הפיתוח,  שכונות העולים ויישובי הפריפריה [1].
הדיון בין מבקריו לאוהדיו הפכו את יצירתו לרלוונטית ואקטואלית והקנו לה שם עולמי שזיכה אותו בתרגומים וראיונות אינספור לתקשורת הזרה שראתה בו ביטוי אותנטי של הרוח הישראלית. לצד העיסוק התכוף בהגיגיו הפוליטיים והחברתיים דמותו כאומן נדחקה לקרן זווית  ואת מקומה  תפס האייקון שיוצר והונדס על ידי פוליקטיאים וסוחרי תרבות שקידמו את מטרותיהם הפוליטיות והכלכליות באמצעותו. עוז מצידו הרוויח גם הוא את ליטרת הבשר שלו מכל המהומה, ועל כן המשיך לשחק את המשחק בהיתממות שרק העצימה את הקונפליקט סביב מעשיו וחיזקה את דימויו כמגשים בפועל של מיתוס לוחמי תשכ"ז  המבכים את לכתה של ארץ ישראל  הישנה והטובה.
יצירתו  האחרונה,  ממה עשוי התפוח? (כתר, 2018), מאגדת שש שיחות שקיימה עימו העורכת של ספריו, שירה חדד. שיחותיהם המתועדות מאפשרות הצצה לעולמו של הסופר  המסתתר מאחורי האייקון התרבותי. על אף שגם ספר זה ערוך וסדור הוא אינו דומה לאוטוביוגרפיה מודעת ומושחזת בה כל תו ומילה נבחנים בשבע עיניים. הפורמט של השיחה הזורמת על מי מנוחות מאפשרת העמקה הנעדרת מראיון עיתונאי קצר או מעודף פרשנות ומודעות הבאים לידי ביטוי בספרות הביוגרפית או הספרות המחקרית הענפה המוקדשת לעוז. האמון שהתקיים בין הסופר לעורכת שלו  כה מורגש עד שממש ניתן להבחין כיצד עוז משיל מעליו לאורכן של השיחות את אדרת החשיבות העצמית ונשאר אותנטי גם ברגעים העוסקים בהיבטים פחות הירואיים בעולמו (התאבדותה של אימו, חששות מביקורת עמיתים, תחושת דחיה כילד וכמתבגר, מחסומי כתיבה ועוד). היבטים שעל פי רוב נשארים חבויים מן העין ונשארים כפיסות מידע אליהם חשופים רק בני המעגל הקרוב. 
דרך האומן אינה סוגה בשושנים
בשונה מאומנים בני זמננו המגיחים חדשות לבקרים בתוכניות ריאלטי שונות ומשונות, עוז שייך לדור אחר של דם יזע ועמל. בגילוי לב הוא מספר על המשמעת הדרושה לקום ולהתיישב בכל יום מול דף חלק ולייצר סיפורים, ההתמודדות עם משברי הכתיבה והמחשבות המייאשות שחוסמות את הזרימה ואינן מאפשרות ליצור את הסיפור המבוקש. החשיפה לדרך הייסורים אותה עבר לכל אורך שנות כתיבתו יכולה להיות כשמן בעצמותיו של כל מחבר מתוסכל שיקרא את המילים וידע שאינו לבד, ושדרכה של תורה להיקנות בייסורים.
השיח הטבעי חושף לא רק את עוז האומן אלא גם את אישיותיו רבת הפנים ולבטיו האישיים כאיש משפחה, כפובליציסט, כפעיל פוליטי וכבן זוג. המעבר המתמיד בין  עמוס הסופר לעמוס האדם היוו עבורי את גולת הכותרת של ספר שמצליח להראות פעם אחר פעם כיצד אין הלימה ברורה בין השניים. אלא שמתקיימים ביניהם  יחסי גומלין היוצרים למעשה דמות חדשה של הסופר הרכון על מכתבתו. ההבנה שהספרות מייצרת יחד עם הטקסט גם את הסופר ששונה מהאדם שמתהלך בעולם ופותח חשבון בנק, אוכל ישן וכו', היא מחשבה מרתקת שפותחת אופני חשיבה רעננים לגבי הכוח המחולל הקיים בספרות הן לגבי הקורא והן לגבי הסופר.

METOO? 

לצד רטרוספקטיבה רעננה לאורך הקריאה חשתי  שניתן לראות עד כמה עוז הרגיש והקשוב שייך לדור שהולך ונעלם. בצד החיובי יחד עם לכתו הולכת ונעלמת הסלחנות שהייתה קיימת בחברה הישראלית כלפי הטרדות מיניות שנתפסו כאקטים של שובבות וחיזור. בפרק הדן באירוטיקה בולט במיוחד עד כמה רוחות METOO  , נשארו מחוץ לחדרו של הסופר. אמירותיו נראות מיושנות וכמעט לא רלוונטיות לשיח הציבורי המתקיים כיום, ולמעשה הן מראות עד כמה השינויים המהירים חלפו מעל לראשיהם של דור הרואה את המציאות מפרספקטיבה שכיום כמעט ואינה מקובלת בשיח הציבורי.
 בצד השלילי היעדרותם של סופרים כמו עוז בקרב היוצרים החדשים מראה עד כמה התרבות המסחרית שלנו חותרת אל עבר קונסנזוס רחב, ששם את הדגש על היבטים תדמיתיים ופחות על תוכן. אלו החפצים למלא את קיסירה או לעמוד בראש מצעדי המכירות נמנעים מאמירות חד משמעיות בנושאים הקשורים לחברה וערכים. הם מעדיפים להסתתר מאחורי אומנות ריקה מאמירה המאפשרת להמשיך ולהנעים את הזמן אך בהחלט לא לאתגר את דפוסי החשיבה הרווחים. בהיבט זה האומץ בו ניחן עוז שראה את עצמו כחלק בלתי נפרד מהשיח הערכי של מדינת ישראל, יחסר בסצינה התרבותית ההולכת ומדלדלת.
ממה עשוי התפוח, הוא ספר חובה הן לאוהביו והן למבקריו של הסופר המנוח. אלו ואלו ימצאו בו ממד נוסף ולעיתים סמוי מן העין שכה חיוני לחפצים להכירו כסופר,כמסאי,כאדם וכאזרח מודאג. עתה לאחר שעלה לגנזי מרומים אנו  צריכים לקוות שדמות הסופר הלוקח חלק פעיל בשיח הציבורי לא תעלם מהנוף החברתי ושגם ממשיכי דרכו ימשיכו להניף את הלפיד המאיר פינות נסתרות בחברתנו.
ממה עשוי התפוח? שש שיחות על כתיבה ועל אהבה, על רגשי אשמה ותענוגות אחרים, כתבו: עמוס עוז ושירה חדד, כתר, 2018, 167 עמודים. 

סקירות נוספות על ספריו של עוז:

פה ושם בארץ ישראל בחורף 1982, עם עובד, 1983. - המתאר את מסעותיו של הסופר ככתב העיתון דבר בקרב ציבורים שונים המרכיבים את החברה הישראלית.
בין חברים, כתר, 2012- אסופת סיפורים המספרת את סיפורו של קיבוץ דמיוני.
יהודים ומילים, כתר, 2014. -אוגדן של מסות העוסקות בתרבות ישראלית-יהודית וקשרי הגומלין בניהם.


[1] עיון מעמיק במעמדו הציבורי של עמוס עוז ניתן למצוא בספרו של פרופ' יגאל שוורץ, זמר נוגה של עמוס עוז – פולחן הסופר ודת המדינה, כנרת זמורה ביתן, 2011.