זאב צחור וחיפושו אחר נרטיב מכונן לישראליות

"אף אידאה לא הולכת לעולמה בלי להשאיר עקבות כפי שחשבו מתנגדיה, ואף אידאה לא התגשמה בעולם כפי שקיוו חסידיה" (ולנטין גילרמן)

הפרויקט הציוני כבר חגג למעלה ממאה עשרים שנים, אך למרות  דברי ההספד שנשמעים כלפיו כבר שנים רבות, הוא טרם חלף מן העולם. יחד עם זאת לאורך שנותיו הוא שינה את צורותיו והתאים את עצמו לתהפוכות ההיסטוריות שעיצבו את המאה ה-20 פעם אחר פעם. מה שהחל כתוכנית למציאת פיתרון ליהודי מזרח אירופה שהובל על ידי קבוצה נבחרת של כמה מאות אידיאליסטים. הפך לאחר מלחמת העולם השניה לתנועת המונים שהעתיקה קהילות בנות אלפי שנים ממקומותיהם ויישבה אותם ברחבי ארץ ישראל תוך שהיא מכוננת ריבונות מודרנית בגבולות משתנים.

זיכרון סלקטיבי, מי בפנים ומי בחוץ?

הציונות כתופעה היסטורית זכתה למחקרים רבים של חוקרים מכל רחבי מדעי הרוח והחברה. יחד עם זאת בשל אילוצים פוליטיים הכרוכים במשתנים כלכלים המחקר נותב לאפיקים בהם חפצו מחזיקי ההון והכוח (מפלגות, משרדי ממשלה ויזמים פרטיים). כך בצורה בלתי פרופורציונאליות התפרסמו מאות מחקרים על תנועות הנוער החלוצית, על גדודי העבודה וההתיישבות העובדת. בעוד שנרטיבים רבים שמרכיבים את הסיפור הציוני בצורה מורכבת יותר נדחקו לקרן זווית.

מציאות זו סייע לעיצובו של זיכרון קולקטיבי סלקטיבי, שמחד מעלה על נס ערכים ומיתוסים ומאידך פועל בצורה מודעת להשכחתם של סיפורים שפחות נוחים לו. כך למשל מיתוס החלוץ  הדגיש את מקומם של בני הקיבוצים יושבי הספר המחזיקים בשלח ובמחרשה אך אינו מזכיר כלל את בני עיירות הפיתוח שיושבו  בסמיכות. על אף שהעובדות ידועות כבר שנים רבות, תהליך הפיכחון של החברה ממיתוסיה המכוננים נערך בהדרגה מתוך תהליך מורכב של הכרה, הכלה והפנמה של נרטיבים אלטרנטיביים.  

ספרו של פרופ' זאב צחור, עיצוב הישראליות (עם עובד, 2007) יוצא למסע בנבכי ימיה הראשונים של מדינת ישראל מתוך רצון לבחון תהליכים עומק בצורה מעמיקה ורב ממדית. באסופת המאמרים שנערכו מחדש עם יציאתו לגימלאות, ניסה המחבר לזהות את הזרמים שעיצבו את המרחב הפוליטי בישראל מימי היישוב ועד עתה. בהכרח משימה לא פשוטה במדינה המורכבת מאוכלוסיות ומחנות שונות ומגוונים. כבר בראשי הספר צחור מודע למגבלותיו ובמודע הוא בוחר להתעלם מחלקים נרחבים מהשיח הפוליטי בישראל ולהתמקד במרחבי הנוחות של מחקריו הקודמים  הכוללים את תנועת העבודה, הציונים הכללים, הקיבוצים והשמאל הרדיקלי בדמותה של מפ"ם ההיסטורית. על אף חסרונם הבולט של ציבורים רחבים כחרדים, ערבים ובני הציונות הדתית  ספרו של צחור מאפשר לקוראים לראות שתהליכי העיצוב של התרבות הפוליטית בישראל, לא התרחשו בהבזקים היסטוריים אלא הם תוצאה של זרמי עומק שראשיתם עוד בטרם עמדה המדינה העברית על תילה.  

עד כמה אני מכיל- כאשר ההיסטוריון סולד ממושא מחקריו

העיסוק בדמותו של בן גוריון מעלה שראש הממשלה הראשון היה בעל תודעה היסטורית וחזונית מפותחת, ועל כן הוא הבין כבר בעתם ימי המאורעות שהיסודות שיונחו בשנות הייסוד יעצבו את פניה של מדינת ישראל. כך הוא איחד את זרם העובדים בחינוך הממלכתי, הקטין את כוחם של תנועות הנוער, פירק את הפלמ"ח, הפנה עורף לאחווה הערכית עם מפ"ם וכרת ברית עם הבורגנות הדתית במדיניות הפנים ועם צרפת וארה"ב במדיניות החוץ. לצד תהליכי עיצוב אלו הוא העלה בלי חשש את מיתוס החקלאי הלוחם,פיאר את חשיבותו של הסוציאליזם ככור  מצרף לכינונה של חברה מחוזקת. לכאורה תהליכים אלו סותרים זה את זה אך ניתן לראותם גם כביטוי לפרגמטיזם פוליטי ומדיני, שלמעשה זהו הציר המכונן של תנועת העבודה מראשיתה. 

הרפתקה אינטלקטואלית המזמינה את הקורא לצלול למעמקים

למרות התמונה החלקית ופער מובנה בין יחס לתנועת העבודה לזרמים אחרים בציונות, ספרו של  צחור, מאירי עיניים. יציאתו לאור לאחר פרישתנו לגמלאות אפשרה לו לערוך את המאמרים בצורה חופשית ולהוסיף רבדים של ביקורות כלפי עמיתיו ההיסטוריונים, הממסד ומושאי כתיבתו. כתלמידו של צחור בתואר הראשון הסרת הלוט מעבודתו של ההיסטוריון דמתה לצופה הנחשף למנגנונים שאפשרו לקוסם לבצע את קסמיו המקצועיים.

 לסיכום, אסופת המאמרים דומה יותר למתאבנים המעוררים את סקרנותו של הקורא, החפץ לאחר מכן להרחיב את אופקיו ולפנות למחקרי המשך. הסקירה המעשירה בפורמט הקצר, לא איפשרה דיון מעמיק וכך נוצר מצב פרדוקסאלי שמומחים בתחום לא ימצאו בספר חידוש, והדיוטות גמורים לא יוכלו להבינו משום שהסבריו  של המחבר על תהליכי העומק קצרים ולא מאפשרים לקבל מושגי יסוד. מתוך כך עולה השאלה, למי מיועד הספר ומהן התועלות העולות מקריאתו?

אין באמתחתי תשובה לשאלה זו, אך אני יכול להגיד בצורה ברורה שהספר היה עבורי טבליה מרוכזת של עניין, הומור ושיח ביקורתי שהחזיר אותי לשעות המענגות בהם עמד צחור בקדמת הכיתה ובקולו התיאטרלי גולל את סיפור התהוותה של ההיסטוריה היהודית בעת החדשה. נותר להתנחם בכך שגם לאחר מותו לפני כשנתיים ימים, תורתו האינטלקטואלית עדיין מהדהדת וממשיכה להעמיד תלמידים וחוקרים הממשיכים לתור אחר זרמי העומק המעצבים את המרחבים הישראלים.