חפש בבלוג זה

מסע אינטלקטואלי שראשיתו בברלין ואחריתו באולם קריאה יהדות בירושלים



גרשם שלום, מברלין לירושלים, עם עובד, 1982, 224 עמ'
אי שם בראשית שנות האלפיים בעיצומה של האינתיפאדה השנייה נשלחתי יחד עם קבוצת חיילים לאבטח את הישיבה בעותניאל. בין השמירות והפטרולים נכנסתי לבית המדרש והופתעתי ממגוון הספרים שהיו מונחים שם על שולחנות הלומדים. בין מסכתות התלמוד וספרי חסידות הסתתרו גם ספרים שכריכתם כבר הבליטה את זרותם בחלל בית המדרש, ספרי עם עובד דקי גזרה ובהם החיבור, מברלין לירושלים (עם עובד, 1982) האוטוביוגרפיה של מייסד חקר הקבלה, גרשום (גרהרד) שולם. במהירות  נשאבתי לעולמם של יהודי ברלין בראשית המאה ה-20, למאבקים בין זרמים ומחשבות בין פרטיקולריות לאוניברסאליות. במוצאי שבת, כבר באו לאסוף אותנו ואת הספר נאלצתי להשאיר מאחור.  הקריאה בו הייתה  עבורי הבלחה של קרן אור בתוך השגרה הצבאית אליה נקלעתי. עברו השנים, בימי האוניברסיטה קניתי את הספר בחנות יד שניה, בעיקר משום שהוא ייצג עבורי  זיכרון למשב רוח בתקופה שכל קשר ביני לבין הרהורים פילוסופיים היה מקרי בהחלט. לאחרונה לאחר שקראתי את ספרה של פנייה עוז, ישראלים-ברלין (כתר, 2004), נזכרתי שוב בספרו הנשכח של שולם וכך נשפתי ממנו את האבק שהצטבר והתחלתי לקרוא בו בשקיקה.

כל הדרכים מובילות לברלין 

גרשום שולם נולד בברלין בסופה של המאה ה-19 למשפחה יהודית בורגנית שהכירה את בית הכנסת רק בימי חג ומועד, אך בשגרת יומה ראתה את עצמה כחלק מהבורגיות הגרמנית אליה חפצה להשתייך. האחים עסקו בפיתוח עסק הדפוס המשפחתי והשקיעו ממרצם ביצירתם של קשרים עסקיים בין בירות אירופה, ובפעילות פוליטית בזירה הגרמנית התוססת של ראשית המאה. אך בעוד האחים רצים אחר ממון והשפעה פוליטית שולם נמשך דווקא לאולמות הקריאה, לספרי ההיסטוריה המונומנטאליים של גרץ ולדיונים אינטלקטואלים עם חבריו לספסל הלימודים ועם מהגרים יהודים שזה עתה הגיעו מפולין. בהדרגה שיטוטיו האינטלקטואלים משכו אותו למרחבים הרחוקים מאוד מהבית הבורגני בו גדל. כך הוא החל ללכת לבית כנסת אורתודוכסי, ללמוד עברית, לרכון על ספרים מארון הספרים היהודי ממשניות, מדרשים וגמרות ועד לספרות קבלה והיכלות. לצד העיון האינטלקטואלי  נפשו נמשכה לציונות מבית מרטין בובר ולאמונה שהתחייה היהודית יכולה להתקיים רק בארץ ישראל. השינויים העמוקים בתפיסתו, ואופיו הקשה חוללו סערות בבית הוריו עד שתהום נפערה בינו לבין אביו.  

הבן מגורש מעל שולחן אביו- היציאה לדרך חדשה ישנה

נקודת מפנה מטלטלת שמתוארת בספר מצויה ביחסיו המורכבים של שולם עם אביו מולידו שראה בעין שלילית את נטיותיו הציוניות, הפציפיסטיות והאינטלקטואליות של בנו. כך בשנת 1917 לאחר ויכוחים חוזרים ונשנים הודיעה האב לבנו במברק (!) שהוא אינו מחויב לו מבחינה חוקית ובצירוף של מאה מארקים ציווה עליו  להתפנות מהבית ולמצוא לו מקום אחר בעולם. כך שולם הצעיר מצא את עצמו מורחק מבית אביו ומהנוחות אליה היה מורגל כילד וכנער. עם מעט מאוד כסף בכיס הוא  יצא למסלול נדודים אינטלקטואלי בהם פגש את כל שמנה וסלתה של האינטליגנציה היהודית של ראשית המאה: ש"י עגנון,  חיים נחמן ביאליק, הרמן כהן, פרנץ רוזנצוויג, מרטין בובר, זלמן שז"ר ורעו וידידו וולטר בנימין. המפגשים המרובים העשירו את עולמו שהורכב מחוכמת ישראל, מהגות כללית וממתמטיקה תיאורטית. הפסיפס האנושי והאינטלקטואלי שהרכיב את עולמו בין שתי המלחמות פשוט בלתי נתפס. המפגשים המתוארים ציידו אותי בתחושה שאני מהלך בגן קסום של ענקי רוח שמילותיהם בונות היכלות של דעת שקשה היום לדמיין את התרבות היהודית המודרנית בלעדיהם.

עוגת שטולן אינטלקטואלית- צימוקים של סרקזם בעיסת החיים 

גאונותו של שולם ציידה אותו ביכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, אולם כישוריו החברתיים היו לוקים בחסר. מגיל צעיר הוא לא חסך את שבט לשונו מבני הפלוגתא שלו, וכך גם בספרו הוא מצייד כל אחד מהמוזכרים בהערות עוקצניות החל ממראה פיזי ועד ליכולות אינטלקטואליות שאינן מזהירות די הצורך. כקורא מהצד נהניתי מהסרקזם המתנשא אולם נראה לי שבמפגש פנים אל פנים, שולם היה טיפוס ייקי שאינו משרה סביבו אווירה חמימה ונעימה.
לאכזבתי הרבה הספר מסתיים באמצע שנות העשרים לאחר ששולם מתיישב בירושלים יחד עם אשתו, ובעקבות שילוב של יכולות וקשרים הוא מקבל בתחילה תקן של ספרן בספריה הלאומית ולאחר מכן כמרצה מן המניין באוניברסיטה העברית שעשתה באותה העת  את צעדיה הראשונים כמרכז דעת וחקר. לא בכדי בחר המחבר לסיים את ספרו לפני הדרמה הגדולה של יהדות אירופה שנמחתה והתפזרה לכל עבר בשנות השלושים והארבעים. כך שולם חסך מעצמו את ההתמודדות עם הישמדותו של בית גידולו, את התאבדותו של חברו וולטר בנימין ומותו של אחיו במחנה בוכנוולד. עצירתה של האוטו-ביוגרפיה בשקט שלפני הסערה באירופה ובארץ ישראל (המרד הערבי, מלחמת העצמאות, הקמת מדינת ישראל) השאירה אותי בתחושה של חוסר. תחושת ההחמצה הלכה והתעצמה כאשר עם סיומו של הספר חשתי ששולם כלל לא דן ולו ברמז לתפיסות עולם בסוגיות הייסוד של היהדות, היחס לקהילה , מקומן של מצוות וכלל ישראל. כך שאחד ממניחי היסודות לחקר היהדות כלל לא עסק בסוגיות החיות של היהדות, אלא הוא בחר לראותה דרך עיניו של מדען  הממיין ומקטלג את מושאי מחקריו אך הוא שומר מהם מרחק וניכור היוצרים חיץ בינו לבינם.  הסבר מענין לתופעה זו מצאתי בראיון שקיים תומר פרסקו עם ד"ר אמיר אנג'ל שחיבר ספר על הביוגרפיה האינטלקטואלית שלגרשום שולם.

הבהוב מעולמות שנמחקו מארצות החיים וזכרם לא מש מספסלי הלומדים

מברלין לירושלים, הוא מונומנט לעולם שנמחה מעל פני האדמה, אשר השפעתו על המודרניות היהודית היא חסרת תקדים. החל מהנחת הבסיס למדעי היהדות מחקר ההיסטוריה ועד לחקר הקבלה, מהנגשת החסידות לקהל המשכיל, מחידוש העברית כשפה חילונית, מהנחת היסודות הפילוסופים לזהות יהודית שאינה הלכתית. עושר אדיר של כתיבה ושיח שעד היום משפיעים על האופן בו אנו רואים ותופסים את התרבות בה אנו חיים. הספר מאפשר הצצה דרך חור המנעול לעולמם של ענקי הרוח שחוללו את המהפכה תוך שהוא מראה פעם אחר פעם שליצירה הספרותית וההגותית יש חיות משל עצמה  המתקיימת גם לאחר שהוגיה מסתלקים מארצות החיים ומשאירים מאחוריהם ביוגרפיות צנועות בהרבה ממעשיהם.


לאחר תום הקריאה נזכרתי בימים בהם ישבתי בחדר גרשום שולם, בספריה הלאומית בירושלים, החדר ששרתה בו אווירה מיוחדת היה ידוע רק ליודעי ח"ן, וכך ישבתי שם בסמיכות לחוקרי קבלה כאשר עיניה הבולשות של הספרנית חורכות את האוויר. בעודן מנסות לאתר פולשים שאינם שייכים לעולם המחקר, זהו זיכרון שמזקק עבורי את הטרגדיה הטמונה במחקרי חוכמת ישראל ששולם היה ממבשריה בארץ הקודש. חוכמה שלא הצליחה להתגבש לכדי תורת חיים אלא היא התנוונה לה באולמות המחקר הידועים למעטים, בעוד שהנהר הזהותי ממשיך לו הלאה הרחק אל עבר מחוזות אחרים בהם לשיח של שולם ובני דמותו אין חלק ונחלה.  


חוות הדמים- סיפורם של הצנחנים בקרב החווה הסינית



לאחר מלחמת לבנון השנייה גדוד הצנחנים בו שירתתי עבר הסבה מגדוד בעל מאפיינים ייחודיים, לגדוד חי"ר. המחלקות תוגברו בחיילים נוספים והג'יפים אופסנו אחר כבוד בסדנאות. את מקומן של הנסיעות במרחבי הנגב והצפון החליפו הליכות ממושכות עם ציוד על הגב והסתערויות במתווה פלוגתי על יעדי אויב המסומנים בבלונים ומטרות ראש. באחת  הפעמים שכבנו כל הפלוגה בתעלה, והרעיון המבצעי היה שאחד החיילים ירוץ קדימה יזרוק דלי עשן למרגלות היעד, דבר שיסמן לרתק לפתוח באש ולחיילים לצאת מהמחפורות ולהיתפס על הגבעה. באותם ימים הייתי צעיר וחדור מוטיבציה, התנדבתי. המח"ט שליווה את התרגיל לחץ את ידי וידא שאני יודע לזרוק למרחוק ואמר לי בגבריות מדוברת, "אני מקווה שאתה רץ מהר" הוא צחק וטפח לי על השכם. יצאתי מהתעלה במרוצה, רצתי כל עוד נפשי בי, שמעתי את הנשימות ואת הנשק נוקש על המחסניות. כאשר זרקתי את דלי העשן הרמתי את עיני אל עבר היעדים בעוד שהרתק מפרק את הגבעה לחתיכות, לעיני נגלו עשרות מטרות מעוטרות בבלונים.  בסיומו של התרגיל לאחר שנשכבנו אחרי קו מטרות חלחלה בי התובנה, ככל שבעל הדרגה שלוחץ את ידך נמצא גבוה יותר בסולם הדרגות תדע שהתנדבת למשימה שסיכויי החזרה ממנה קטנים יותר וככלל עדיף פחות להתנדב למשימות שיש בהם כבוד ותהילה. כל זה היה באימון, שלבסוף הסתיים, המטרות קופלו ובתחקיר אמרו שהם הוצבו בפיזור שהקשה על ההתנהלות התקינה של התרגיל ולא התאימו למשפכי הבטיחות.

מי מסתתר מאחורי הציר בין חוליות תשושות למערך חטיבתי מבוצר

כל זה טוב ויפה באימונים אך מה קורה במציאות, בשדות הקטל בהם מטרות הקרטון הופכות לחי"ר מחופר המצויד בהתאמה מלאה למשימותיו? על השאלה הזו יכולים לענות חיילי גדוד 890 שלחמו במלחמת יום הכיפורים באחד מהקרבות המדממים ביותר בציבוריות הישראלית, הקרב על ה"חווה הסינית". הקרב התחולל ביומה העשירי של  המלחמה כחלק מהמאמץ הצה"לי לצלוח את התעלה ולהעביר את הלחימה לשטח המצרי. על פי העדויות הראשוניות הגדוד נשלח  להשמיד ציידי טנקים שיכלו לאיים מן המארב על הכוחות שנעו על "ציר עכביש" בדרך לצליחת התעלה ולכיתור המצרים (תיאור מרתק של מבצע הצליחה, "אבירי לב", ניתן למצוא בפודקאסט המצוין-עושים היסטוריה). מתוך הבנה זו הגדוד נע במגמת סריקה, כלומר פריסה רחבה על פני שני ק"מ באמורה לסייע לו לאתר חוליות נ"ט הפרוסות בשטח. כעבור שעה קלה הבינו כל המעורבים שאין קשר בין דמיון למציאות, את מקומן של חוליות הנ"ט שתוארו בתדריך כמושתות ודלילות תפסו חיילי חי"ר מחופרים שחיכו לכוחות המתקדמים.  בתוך זמן קצר הגדוד כבר שכב מתבוסס בדמו, תוך שהוא עסוק בעיקר בניסיונות חילוץ מלאי תעוזה וזאת  ללא סיוע משמעותי מכוחות סמוכים. 
ספר העדויות פרי ליקוטיו של מעוזיה סגל ,עדויות מגובה החול-קרב הצנחנים בחווה הסינית (מודן,2007), מאגד עשרות עדויות שנלקחו על ידי המחבר מלוחמים שהשתתפו בקרב. הספר איננו מתיימר לייצג דימוי של לוחמים נעדרי פחד הדומים לפלקטים של יום העצמאות. אלא הוא אותנטי בצורה יוצאת דופן. לכל אורכו הלוחמים מספרים את סיפוריהם האישיים ומדגישים את האבסורדיות שבסיטואציה המלחמתית, את בליל המחשבות שרצות תוך כדי ובעיקר את גילויי התושייה של חוגרים ומפקדים שרצו להיחלץ ולחלץ את חבריהם מן התופת.


"ראיתי שאני לא מועיל נשכבתי שם ללא מעש"

לתדהמתי  בעדויות  גיליתי פעם אחר פעם שמרבית הלוחמים כלל לא הצליחו לירות אל עבר האויב, בשל האש הכבדה שהטיחו בהם המצרים הסתערות לא באה בחשבון והציוד המרושל שניתן להם לא איפשר להם לעמוד במשימותיהם. מקלעי העוזי לא התאימו לטווחי הירי ונתקעו לא הרף, לא היו מקלעים כבדים ברמת הגדוד והסיוע הארטילרי בושש מלהגיע. בנוסף הבלבול בדרגי הפיקוד, וחוסר העברת המידע מהחזית למקבלי ההחלטות הוביל לכך שקציר הדמים הלך והעמיק ככל שנקפו השעות. לצד חוסר האונים של הלוחמים והמפקדים מתגלים שוב ושוב גילוי הקרבה של לוחמים ומפקדים הן מחטיבת הצנחנים והן מכוחות חבירים ששמו נפשם בכפם על מנת לחלץ את הגדוד המדמם. גבורתם חיפתה על השגיאות הרבות ברמת הפיקוד שגיאות ששורשיהם נטועות עמוק בשנים של לפני המלחמה, באופנים בהם צוידו וחומשו החיילים ובשיטת הסמוך ויהיה בסדר שרווחו בצבא והפכו למעין מילות קוד שחיפו על תהליכי הפקת לקחים מפוקפקים.
קראתי את מאות העמודים שבספר בשקיקה והתרגשות גדולה, התיאוריים חיים ולא יומרניים, יש בהם אותנטיות שמראה את עולמו של חייל החי"ר, את הכאוס שבמלחמה ואת הפער העצום בין החייל שבחפיר לבין המפקד שבבור הפיקוד. נדהמתי מתפקודם של המפקדים הזוטרים שהיוו דוגמא אישית של אומץ לב והקרבה בעיקר בכל הקשור לנחישות העמידה מול הלחץ המצרי וחילוץ הנפגעים שהיו פרוסים בשטח במרחקים גדולים הודות לפריסה המוטעית של הכוח בשלב ההתקדמות אל היעדים.


הקרב על הנרטיב- ממלחמת שוחות למלחמת גנרלים

הפער בין התוצאות העגומות של הקרב למעלה מ-40 הרוגים ועשרות פצועים, תוך פגיעה מזערית במערך המצרי לבין ההילה הציבורית שנקשרה בו. היוו במשך שנים תיבת פנדורה של האשמות בין מפקדים ובין חילות (צנחנים ושריון) שהלכו והתעצמו ככל שהמפקדים שלחמו בקרבות טיפסו במעלה סולם הדרגות החל מאיציק מורדכי המג"ד וכלה במפקד כוח החילוץ אהוד ברק. נדהמתי לראות שהמאבקים סביב הנרטיב מצא את ביטויו בספרי זכרונות, בספרים ייעודים ואף בפורמים גועשים באינטרנט בהם לוחמים מתנצחים זה אל מול זה מתוך רצון לברר את האמת על הקרב ששינה את חייהם לבלי שוב.
מלבד תיאורי הקרב הספר כולל גם את סיפורם של שאר גדודי חטיבה 35 במלחמת יום הכיפורים. גדוד 50 בקרבות בדרום רמת הגולן (תל סאקי), גדוד 202 בוואדי מבעוק ולאחר מכן בצד המערבי של התעלה  והסיירת שפעלה בשני מבצעים בעומק סוריה. קטעים אלו מתוארים בכישרון רב והם למעשה מגוללים את סיפורה של חטיבת הצנחנים מיום פריצת הקרבות ועד להכרזת הפסקת האש.
קראתי מספר רב של ספרי קרבות, אך ספרו של , הוא האותנטי והטוב שבהם וזאת למרות שהוא אינו מצליח להסביר בצורה טובה את המהלכים הקרביים שהתחוללו במסגרת הקרב. זו יצירה ייחודית שלדעתי לא קיבלה את המקום הראוי לה על מדף הספרות הצבאית הישראלית. אפשר ללמוד ממנו רבות על עולמם של הלוחמים, על המקום הנחות שבו נתפס החי"ר בשיח הכלל צבאי ועל הפער העצום בין מילים גדולות להקצאות של ימי אימון, חימוש וציוד שמחוללים את השינוי. מדהים שגם לאחר עשרות שנים, התחושות שך הלוחמים נשארו בזרמי העומק של מערך  חיל הרגלים הצה"לי המכיר בכך שהוא עמוק  בתחתית סדר העדיפויות הלאומי.

מעוזיה סגל ,עדויות מגובה החול-קרב הצנחנים בחווה הסינית (מודן,2007)