חוות הדמים- סיפורם של הצנחנים בקרב החווה הסינית

לאחר מלחמת לבנון השנייה גדוד הצנחנים בו שירתתי עבר הסבה מגדוד בעל מאפיינים ייחודיים, לגדוד חי"ר. המחלקות תוגברו בחיילים נוספים והג'יפים אופסנו אחר כבוד בסדנאות. את מקומן של הנסיעות במרחבי הנגב והצפון החליפו הליכות ממושכות עם ציוד על הגב והסתערויות במתווה פלוגתי על יעדי אויב המסומנים בבלונים ומטרות ראש. באחת  הפעמים שכבנו כל הפלוגה בתעלה, והרעיון המבצעי היה שאחד החיילים ירוץ קדימה יזרוק דלי עשן למרגלות היעד, דבר שיסמן לרתק לפתוח באש ולחיילים לצאת מהמחפורות ולהיתפס על הגבעה. באותם ימים הייתי צעיר וחדור מוטיבציה, התנדבתי. המח"ט שליווה את התרגיל לחץ את ידי וידא שאני יודע לזרוק למרחוק ואמר לי בגבריות מדוברת, "אני מקווה שאתה רץ מהר" הוא צחק וטפח לי על השכם. יצאתי מהתעלה במרוצה, רצתי כל עוד נפשי בי, שמעתי את הנשימות ואת הנשק נוקש על המחסניות. כאשר זרקתי את דלי העשן הרמתי את עיני אל עבר היעדים בעוד שהרתק מפרק את הגבעה לחתיכות, לעיני נגלו עשרות מטרות מעוטרות בבלונים.  בסיומו של התרגיל לאחר שנשכבנו אחרי קו מטרות חלחלה בי התובנה, ככל שבעל הדרגה שלוחץ את ידך נמצא גבוה יותר בסולם הדרגות תדע שהתנדבת למשימה שסיכויי החזרה ממנה קטנים יותר וככלל עדיף פחות להתנדב למשימות שיש בהם כבוד ותהילה. כל זה היה באימון, שלבסוף הסתיים, המטרות קופלו ובתחקיר אמרו שהם הוצבו בפיזור שהקשה על ההתנהלות התקינה של התרגיל ולא התאימו למשפכי הבטיחות.

מי מסתתר מאחורי הציר בין חוליות תשושות למערך חטיבתי מבוצר

כל זה טוב ויפה באימונים אך מה קורה במציאות, בשדות הקטל בהם מטרות הקרטון הופכות לחי"ר מחופר המצויד בהתאמה מלאה למשימותיו? על השאלה הזו יכולים לענות חיילי גדוד 890 שלחמו במלחמת יום הכיפורים באחד מהקרבות המדממים ביותר בציבוריות הישראלית, הקרב על ה"חווה הסינית". הקרב התחולל ביומה העשירי של  המלחמה כחלק מהמאמץ הצה"לי לצלוח את התעלה ולהעביר את הלחימה לשטח המצרי. על פי העדויות הראשוניות הגדוד נשלח  להשמיד ציידי טנקים שיכלו לאיים מן המארב על הכוחות שנעו על "ציר עכביש" בדרך לצליחת התעלה ולכיתור המצרים (תיאור מרתק של מבצע הצליחה, "אבירי לב", ניתן למצוא בפודקאסט המצוין-עושים היסטוריה). מתוך הבנה זו הגדוד נע במגמת סריקה, כלומר פריסה רחבה על פני שני ק"מ באמורה לסייע לו לאתר חוליות נ"ט הפרוסות בשטח. כעבור שעה קלה הבינו כל המעורבים שאין קשר בין דמיון למציאות, את מקומן של חוליות הנ"ט שתוארו בתדריך כמושתות ודלילות תפסו חיילי חי"ר מחופרים שחיכו לכוחות המתקדמים.  בתוך זמן קצר הגדוד כבר שכב מתבוסס בדמו, תוך שהוא עסוק בעיקר בניסיונות חילוץ מלאי תעוזה וזאת  ללא סיוע משמעותי מכוחות סמוכים. 

ספר העדויות פרי ליקוטיו של מעוזיה סגל ,עדויות מגובה החול-קרב הצנחנים בחווה הסינית (מודן,2007), מאגד עשרות עדויות שנלקחו על ידי המחבר מלוחמים שהשתתפו בקרב. הספר איננו מתיימר לייצג דימוי של לוחמים נעדרי פחד הדומים לפלקטים של יום העצמאות. אלא הוא אותנטי בצורה יוצאת דופן. לכל אורכו הלוחמים מספרים את סיפוריהם האישיים ומדגישים את האבסורדיות שבסיטואציה המלחמתית, את בליל המחשבות שרצות תוך כדי ובעיקר את גילויי התושייה של חוגרים ומפקדים שרצו להיחלץ ולחלץ את חבריהם מן התופת.

"ראיתי שאני לא מועיל נשכבתי שם ללא מעש"

לתדהמתי  בעדויות  גיליתי פעם אחר פעם שמרבית הלוחמים כלל לא הצליחו לירות אל עבר האויב, בשל האש הכבדה שהטיחו בהם המצרים הסתערות לא באה בחשבון והציוד המרושל שניתן להם לא איפשר להם לעמוד במשימותיהם. מקלעי העוזי לא התאימו לטווחי הירי ונתקעו לא הרף, לא היו מקלעים כבדים ברמת הגדוד והסיוע הארטילרי בושש מלהגיע. בנוסף הבלבול בדרגי הפיקוד, וחוסר העברת המידע מהחזית למקבלי ההחלטות הוביל לכך שקציר הדמים הלך והעמיק ככל שנקפו השעות. לצד חוסר האונים של הלוחמים והמפקדים מתגלים שוב ושוב גילוי הקרבה של לוחמים ומפקדים הן מחטיבת הצנחנים והן מכוחות חבירים ששמו נפשם בכפם על מנת לחלץ את הגדוד המדמם. גבורתם חיפתה על השגיאות הרבות ברמת הפיקוד שגיאות ששורשיהם נטועות עמוק בשנים של לפני המלחמה, באופנים בהם צוידו וחומשו החיילים ובשיטת הסמוך ויהיה בסדר שרווחו בצבא והפכו למעין מילות קוד שחיפו על תהליכי הפקת לקחים מפוקפקים.

קראתי את מאות העמודים שבספר בשקיקה והתרגשות גדולה, התיאוריים חיים ולא יומרניים, יש בהם אותנטיות שמראה את עולמו של חייל החי"ר, את הכאוס שבמלחמה ואת הפער העצום בין החייל שבחפיר לבין המפקד שבבור הפיקוד. נדהמתי מתפקודם של המפקדים הזוטרים שהיוו דוגמא אישית של אומץ לב והקרבה בעיקר בכל הקשור לנחישות העמידה מול הלחץ המצרי וחילוץ הנפגעים שהיו פרוסים בשטח במרחקים גדולים הודות לפריסה המוטעית של הכוח בשלב ההתקדמות אל היעדים.

הקרב על הנרטיב- ממלחמת שוחות למלחמת גנרלים

הפער בין התוצאות העגומות של הקרב למעלה מ-40 הרוגים ועשרות פצועים, תוך פגיעה מזערית במערך המצרי לבין ההילה הציבורית שנקשרה בו. היוו במשך שנים תיבת פנדורה של האשמות בין מפקדים ובין חילות (צנחנים ושריון) שהלכו והתעצמו ככל שהמפקדים שלחמו בקרבות טיפסו במעלה סולם הדרגות החל מאיציק מורדכי המג"ד וכלה במפקד כוח החילוץ אהוד ברק. נדהמתי לראות שהמאבקים סביב הנרטיב מצא את ביטויו בספרי זכרונות, בספרים ייעודים ואף בפורמים גועשים באינטרנט בהם לוחמים מתנצחים זה אל מול זה מתוך רצון לברר את האמת על הקרב ששינה את חייהם לבלי שוב.

מלבד תיאורי הקרב הספר כולל גם את סיפורם של שאר גדודי חטיבה 35 במלחמת יום הכיפורים. גדוד 50 בקרבות בדרום רמת הגולן (תל סאקי), גדוד 202 בוואדי מבעוק ולאחר מכן בצד המערבי של התעלה  והסיירת שפעלה בשני מבצעים בעומק סוריה. קטעים אלו מתוארים בכישרון רב והם למעשה מגוללים את סיפורה של חטיבת הצנחנים מיום פריצת הקרבות ועד להכרזת הפסקת האש.

קראתי מספר רב של ספרי קרבות, אך ספרו של , הוא האותנטי והטוב שבהם וזאת למרות שהוא אינו מצליח להסביר בצורה טובה את המהלכים הקרביים שהתחוללו במסגרת הקרב. זו יצירה ייחודית שלדעתי לא קיבלה את המקום הראוי לה על מדף הספרות הצבאית הישראלית. אפשר ללמוד ממנו רבות על עולמם של הלוחמים, על המקום הנחות שבו נתפס החי"ר בשיח הכלל צבאי ועל הפער העצום בין מילים גדולות להקצאות של ימי אימון, חימוש וציוד שמחוללים את השינוי. מדהים שגם לאחר עשרות שנים, התחושות שך הלוחמים נשארו בזרמי העומק של מערך  חיל הרגלים הצה"לי המכיר בכך שהוא עמוק  בתחתית סדר העדיפויות הלאומי.

מעוזיה סגל ,עדויות מגובה החול-קרב הצנחנים בחווה הסינית (מודן,2007)