האדם שבטנק ינצח- "כח צביקה" בקרבות הבלימה ברמת הגולן

צביקה גרינגולד, כוח צביקה- 24 שעות של גבורה במלחמת יום הכיפורים, מודן, 2008, 211 עמ'

סיורי , בעקבות לוחמים, הם אחד מאירועי השיא של החינוך החברתי בחטיבה העליונה. אלפי תלמידים מוסעים מידי שנה לרמת הגולן לשמוע את סיפורם של לוחמי צה"ל שבלמו בגופם את הפלישה הסורית ביום הכיפורים ה-6 באוקטובר 1973. כמעט חמישים שנה לאחר האירועים, סיפורם של הלוחמים מהווה אבן יסוד בעיצובו של הדור הצעיר העומד להתגייס. באמצעותם מועלים על נס ערכים חיובים כדוגמת: הקרבה אישית, דבקות במשימה ונחישות. אלו מילים גדולות שמתכנסות לכדי סיפורים מיתולוגיים שהאנשים הנושאים אותם הופכים לסמל שנועד לשרת מטרות חינוכיות ולאומיות. כך גם אני התוודעתי לראשונה לסיפורו של כוח צביקה, טנק בודד המתייצב אל מול חטיבה סורית דוהרת ומנסה בכל כוחותיו לבלום אותה רגע לפני שהיא משתלטת על הגזרה המרכזית של רמת הגולן.

לבד על ציר הנפט- קרבות הבלימה ביומה הראשון של המלחמה

הספר, כוח  צביקה (מודן, 2008), נכתב על ידי עמי דור און וצביקה גרינגולד, מגולל  ממקור ראשון את סיפורו האישי של צביקה ביומו הראשון של מלחמת יום הכיפורים. זהו אינו ספר צבאי קלאסי נעוטר במפות ובמהלכי קרב, אלא מסמך אנושי  מרגש בו המספר מתאר בכנות מרשימה את קורותיו. מהרגע החלטתו לעלות מקיבוצו ולחבור לכוחות הנלחמים וזאת למרות שלא היה משובץ לשום יחידה קרבית. החבירה לכוחות המאולתרים שהתקבצו בשעות הראשונות בניסיון נואש לסייע לחטיבה 188 לבלום  את המתקפה, לארבעים השעות הראשונות בהם הוא מחליף שלושה טנקים הנפגעים בזה אחר זה. תוך שהוא עושה ככל יכולתו על מנת לפגוע בשתי החטיבות הסוריות ששעטו למרכזה של רמת הגולן.

תוך זמן קצר כסגן צעיר שאינו מורגל במלחמה כוללת, מבין צביקה שכוחות הפיקוד הנמצאים מאחור אינם יכולים להושיט לו ולצוותו עזרה של ממש. בתוך הכאוס של הקרבות הנערכים ממרחקים קצרים, צביקה מוביל את צוותו  (לוחמים שקובצו שאת שמותיהם כלל לא הכיר לפניכן) לקרב בלימה חסר סיכוי. בנחישות ובמקצועיות הם מצליחים ליצור הססנות בקרב הסורים התוקפים. הודות למהלכים אלו כאשר  בהדרגה חוברים אל הכוח כוחות מילואים נוספים , עוברים קרבות הבלימה לקרבות הדיפה שמסתיימים במעבר של הקו הסגול ובעצירה במובלעת הסורית, 30 ק"מ מדמשק.  

תופעות הדחק יוצאות מן המחשכים וניצבות במרכז הבמה

צביקה איננו מסתתר מאחורי מילים גדולות, בסיפורו לצד מהלכי הלחימה ב"ציר הנפט" שלאורכו הוא נלחם הוא מתאר את סד הלחצים הנפשיים בהם היה נתון כמפקד בשעותיה הראשונות של המלחמה. הוא איננו מטייח את ההתמודדות עם אימת המוות שעטפה את שדות הקטל, את תחושת האחריות שנובעת משליחתם של לוחמים למשימות שממנה לא שבו ואת הצורך לקבל אינספור החלטות בזמן קצר. באומץ רב צביקה יורד ממרומי המיתוס והופך לאדם בשר ודם, המתמודד עם פחדיו. בכך בעמודים מרובים הוא מתאר את תופעות הדחק (פוסט טראומה) מהן סבל עוד במהלך ימי המלחמה וביתר שאת לאחר מכן. תופעות אלו לא הרפו את ידיו, אלא הוא התמודד עימן בעוז תוך שהן מבליחות פעם אחר פעם לשגרת יומו.

כחלק מניסיונו לצאת מהפלקטיות שהושתה עליו על ידי הממסד שהעניק לו את אות הגבורה. צביקה איננו חוסך את שבט לשונו מהדרג הצבאי והמדיני, שידע לשלוח את טובי בניו לשדות הקטל אך לא ידע לקחת אחריות על שיקומם הנפשי. תיבת הפנדורה שנפתחת בסיפורו של צביקה הלוחם המעוטר, שאיננו מסתתר מאחורי מילים גדולות, אלא קורא לתופעה בשמה תוך שהיא קורעת את לילותיו, מצריכה את הקורא לעבור מדיבור בסיסמאות הרואיות למבט אנושי וחומל על האנשים שמאחורי המיתוס. השיח סביב תופעות אלו הולך ומתרחב ואט אט הוא יוצא מפינותיה של הבושה למרכזו של השיח. כיום כבר ביום הזיכרון נשמעות פרסומות של נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי), מוקרנים סרטים על נפגעי הלם קרב ומתקיימים ערבי שיח וקבוצות תמיכה כדוגמת ערבי הזיכרון שעורכת עמותת רסיסים. ישנה תזוזה איטית, שאינה מגובה עדיין בהיקפים התקציבים הנדרשים על מנת למלא את החוב המוסרי של המדינה לבניה ובנותיה שנשלחו לשדות הקרב ואת מראות האימה שנראו שם עדיין נושאים בנפשם את  עשרות שנים אחרי, עדיין אנו נאלצים לראות את הלוחמים מתבזים מול רשויות המדינה בניסיונות נואשים לקבל את הסיוע לו הם זקוקים, על מנת להמשיך בחייהם. חוב מוסרי זה עדיין לא שולם על ידי המדינה ומוסדותיה, וסיפורו של צביקה שהפך לסמל של גבורה מאפשר להפנות את הזרקור גם לפינות שהחברה מעוניינת להדחיק.

"אל נא תאמר הינה דרכי האחרונה", ילדות בצל זיכרונות השואה 

חלקו השני של הספר פותח צוהר לחיי משפחתו של צביקה גרינוולד, ובעיקר לסיפורם של הוריו "ניצולי שואה" שהיו חלק מהגרעין המייסד של קיבוץ, לוחמי הגטאות. החיבור שמקיים המחבר בין ילדותו בצל הטקסים ביום השואה והגבורה שהיוו רגעי הקודש של הקהילה, דפי העדות, דמותו של אנטקה צוקרמן, המהלכת בין הבתים. לבין תפקודו בקרב מראה כיצד זרמי העומק מעצבים את התנהגותנו ברגעי דחק. כך ביום פקודה כאשר הטנק שבפיקודו ניצב אל מול הסורים המסתערים, שיר הפרטיזנים מתנגן בראשו בין  פקודת ירי לפקודת תנועה. תוך שהוא חש שעל כתפיו מונח משא הדורות ועתידו של הבית השלישי הניצב בפני סכנת חורבן. השיח התודעתי שמקיים צביקה ממרחק השנים פותח פתח לשיח עמוק בנודע לקשר שבין ילדות לבגרות.  לטוב ולרע, הסיפורים והמעשים אליהם אנו נחשפים בשנות ילדותנו מעצבים את התנהגותו כאנשים בוגרים, פורצים ברגעי מצוקה. כך שירים שהושרו ומילים שנאמרו לפתע מקבלים משמעות מחודשת ומובילים אותנו לפעולות שלעיתים אף מפתיעות אותנו.

מתעלה מעל הפלקטיות הטמונה במיתוס  

הממד האישי מנתק את הספר ממלכודת הקלישאות הנבובות שארבו לו בכל צעד ושעל ובכך הוא מקנה לו עניין וערך החורגים ממערך שיעור מתוזמר המועבר לפני יציאת התלמידים ליום מורשת קרב. קראתי את 210 העמודים במהירות מלווה בתחושות של השתאות, סקרנות  ועצב. לא מובן שספר מעין זה זכה לזכות בפרס, יצחק שדה לכתיבה צבאית, גם בעצם זכיה זו ניתן לראות שינוי מגמה בשיח הישראלי שיודע לשלב בין שיח ביקורתי ואישי לבין העלאת סיפורם של הקרבות ששינו את פניה של מדינת ישראל.