זהירות בינג' לפניך- מרצ'לה סדרת מתח בריטית שתשנה את פני התעשייה

בעבר הלא רחוק סדרות משטרה ומותחנים היו מותחות קו ברור בין הטוב לבין הרע, בין כוחות השיטור הפועלים ללא מעצורים למיגורו של הרוע לבין עולם הפשע שמכרסם ביסודותיה של החברה. גם אם לאורכה של החקירה התגלו זוויות מפתיעות על החשודים השונים,השוטרים נשארו בתומתם. את בכורתו של השוטר האהוב והמגונן בדמותו של הורשיו קיין (דיוויד קרוזו) מMaiami--CSI, ששלט ללא עוררין בז'אנר בראשית שנות האלפיים החליפו חוקרים חדשים שאישיותם ומעשיהם רחוקים מאוד מהדמויות הפלקטיות שאליהם הרגילו אותנו המפיקים האמריקאים.

הבשורה האירופאית שמשנה את פניהן של הדרמות המשטרתיות

את הבשורה של העידן החדש הביאה היצירה האירופאית שהחלה במחוזות המושלגים של נורבגיה ושוודיה עם סדרות כמו "הגשר" (2011) ששינו את פני התעשיה מקצה לקצה. מדובר על סדרות ריאליסטיות, עם פסקול מצמרר ודמויות שנויות במחלקות שמהר מאוד מטשטשות את החלוקה הבינארית בין טוב לרע. בשנים האחרונות הז'אנר חלחל ליוצרים נוספים וכך ניתן למצוא אותו בכל רחבי היבשת מגרמניה שהביא את "הכלבים של ברלין" ועד לשטף סדרות המתח הבריטיות (כולן זמינות בנטפליקס בהיקפים משתנים) שאנו עדים אליו בשש השנים האחרונות: בקו האש (Line of Duty), ריבר (River), בברודצ'ירץ (Broadchurch),עמק האושר (HappyValley) ולאחרונה מרצ'לה (Marcella).

למי קראת משוגע?

הבריטים כדרכם יודעים לחדש ולרענן ולהביא לצופים יצירה אינטליגנטית, חכמה עם שבבים של הומור. בנוסף בז'אנר הבריטי העלו את הטשטוש בין העולמות בכמה רמות נוספות. בכל הסדרות שציינתי  החוקרים ובעיקר החוקרות החדשות אינן בתחום הנורמה, ריבר סובל מהזיות המעלות מארצות המתים את שותפתו שנרצחה לנגד עיניו. אלקס בברודצ'ירץ  (Broadchurch) סובל מהתקפי חרדה ומרצ'לה מרבה להתבלבל בין דמיון למציאות. בקיצור, שלושתם  יותר מתאימים לתכנית של שילוב נפגעי נפש בקהילה מאשר חוקרים המתרוצצים ברחובות הערים והכפרים תוך חיפוש מתמיד אחר בני בליעל המכסים את עקבותיהם. הטשטוש בין המציאות ה"נורמאלית" לבין השפיות הרופפת של הגיבורים מוסיפה ממד של מתח ומחייבת צפיה דרוכה, משום שלא ברור האם הסצינה היא חלק מהחיפוש אחר הרוצח החמקמק או שמא מדובר על מסע בנפתולי הדמיון המסוכך של החוקר.

איזון בין בית ועבודה הגרסה החדשה

חידוש נוסף שהביא עמו הז'אנר האנגלי מצוי בכך שאין הפרדה בין החקירה לבין העולם הפרטי של השוטרים. לכל אורכה העלילה מצטלבת פעם אחר פעם עם עולמם הפרטי של  החוקרים. כך בני משפחה אהובים, בעלים וילדים נדחקים לתוך החקירה והופכים אותה לביצה טובענית. כך דמויות שבפרקים הראשונים נדמות כחביבות ופגיעות מתגלות במלוא אלימותן. מציאות כאוטית זו מובילה לכך שככל שחולפים הפרקים  הטוב והרע מתבלבלים עד לכדי טשטוש מוחלט. משום שדמויות שאך לפני רגע מצאתי את עצמי מפנה אליהן רגשות של חמלה והבנה מתגלות במלוא כיעורן בעוד שאחרות שבאינסטינקט סיווגתי במרושעות ובעלות עולם ערכי מדורדר מתגלות בטובן. 

מרצ'לה דרמה משטרתית שסוללת את הדרך אל הבינג'

כחלק מפרץ היצירה ששוטף את נטפליקס  צפיתי השבוע בעונה הראשונה של הסדרה הבריטית, מרצ'לה. שבאה מבית היוצר של אותו אב קדמון שהביא לנו את "הגשר" הדנית. במרכזה של הדרמה ניצבת חוקרת משטרה (אנה פיראל) שלאחר פרישה בת 14 שנה בהם היא הקדישה את עצמה לגידול ילדיה היא  חוזרת לשורות המשטרה מתוך רצון לתפוס רוצח שחזר לפעול ברחובותיה של לונדון. המעבר החד מהקפצות לחוגים לזירות הרצח מטלטלים את עולמה והיא נכנסת למערבולת אישית, נפשית ומשפחתית. בין לבין הגופות נערמות בחדר הקירור של המכון לרפואה משפטית והלחץ עולה. שמונת הפרקים הם צונאמי של התרחשויות, העלילה מסתבכת חשודים עולים ויורדים במהירות והתחושה היא שחייבים לעבור מפרק לפרק על מנת להביא  את הדרמה לכדי סיום. פס הקול העוצמתי, שמוסיף רבדים נוספים מגביר את הדופק וסולל את הדרך לבינג' (שזהו בעצם המצב שכל יוצר טלוויזיה בן זמננו רוצה להכניס אליו את הצופה טרוט העיניים).

כדי להימנע מספויילרים לא אכנס לנבכי העלילה, רק אומר שמרצ'לה, עשויה למופת ומעבירה בצורה אמינה את הדמויות, את רחובותיה הגשומים והאפרוריים של לונדון ואת פס קול הייחודי שאינו מרפה. בקיצור אלו ממכם שמחפשים סדרת מתח בריטית משובחת שמשתייכת לעידן החדש, ימצאו במרצ'לה בת ברית נאמנה שתדיר שינה מעיניהם.

אנשים רגילים, כמיהת לב או תיאור של מציאות אנושית?

הבעיה היחידה שמצאתי בסדרה טמונה בכך שהיא מערערת את האמון בסובבים אותנו, היא מציפה שאלות האם אנו מכירים את מי שסביבנו? עד כמה אנו מוכנים ללכת רחוק על מנת להגן על היקר לנו מכל? האם יש לנו גבולות מוסריים או שמא המוסר הוא פריבילגיה שניתן להשתעשע בו עד שלפתע מגיעים לנקודת האל חזור? פעם אחר פעם בתום הצפייה חשבתי על ספרו של כריסטופר בראונינג, אנשים רגילים (ידיעות אחרונות,2000), שמתאר את קורותיה של יחידת מילואימניקים של  המשטרה גרמנית שמוצבת בפולין בשנות הארבעים של המאה הקודמת. מהכרוניקה שמעלה בראונינג עולה שדי מהר, ההגינות והמוסר של אנשי משפחה מתורבתים מחליפה את מקומה באלימות ובשותפות באחד מהפשעים המזעזעים שהתרחשו על אדמת אירופה. כך שלצד האסקפיזם הטמון בסדרה העשויה כהלכה בסיומה של  העונה הראשונה נשארתי עם שאלות נוגות ללא מענה, ועם פחד קטן בלב.

השעה כבר התאחרה יותר משרציתי, סגרתי את הטלויזיה, סידרתי פעם אחרונה את הסלון והלכתי להדק את השמיכות הפרוסות על ילדי הנהנים משנה שלווה שהגשם דופק בחלונם. בטרם הורדתי את התריסים הבטתי בלילה שבחוץ והודיתי על השלווה הרגעית והשברירית בה אנו נתונים ועד כמה צריך להודות על הרגע שיכול לחמוק  כהרף עין.