גדי טאוב, אלנבי, הוצאת ידיעות אחרונות, 2009.

במרכזו של הספר עומדות שלוש חשפניות ושלושה גברים פתטים המנסים לרכוש את ליבן. בין תיאורי המין המאופיינים לא פעם בפלסטיות רבה הגולשת לפורנוגרפיה, משחיל טאוב דיאלוגים שטחיים המדגישים את עולמם הרדוד של הגיבורים. על הציר שבין הדאנסבר נטול השם ומועדון החשפניות האפלולי נפרסות דירות מזוהמות, דירות יוקרה ומרחבים תל אביבים חסרי יחוד.

כולם מקנים לקורא תחושה של סתמיות, כמו מסטיק למוח. אולם למסטיק הזה היה טעם ממכר שאינך יכול לירוק בצד הדרך. וכך על אף שהלסתות כואבות ממלאכת הלעיסה, אתה ממשיך וממשיך....
לאחר חמש מאות דפים הדמויות ממשיכות להיות פלקטיות, חסרות מניעים אמיתיים. אומללות בבדידותן התל אביבית, מוזנחות, זרוקות בשוליים של תל אביב. שאף פעם לא נראו יותר סתמיים מאשר תיאוריו של טאוב. תחושת ההחמצה מחזקת את השאלה, כיצד אינטלקטואל ברמתו מצליח להוציא מתחת ידיו, ספר כה שיטחי שמלבד זקפות רגעיות לא הצליח לעורר ולו תובנה אחת. בקיצור ספר טיסה במסווה אינטלקטואלי. או כמו שאשתי אומרת, "ספרות פורנוגרפית מכובדת". המאפשרת לך להתענג על תיאורים של זיונים ולשמור על הבעה מחוכמת. ייתכן שזה סודו של גדי המסתיר מתחת חזותו האינטקלטואלית ילד קטן ומפוחד המפנטז בסתר על העולם האפל שמעבר לשער הגיא.