אלישיב רייכנר, באמונתו-סיפורו של הרב יהודה עמיטל, ידיעות אחרונות 2008.

לפני כשבוע נלקח לישיבה של מעלה הרב יהודה עמיטל (קליין) מייסדה של ישיבת גוש עציון ומרבניה הבולטים של הציונות הדתית. במהלך השנים נקשר שמו בעיקר עם דעותיו היוניות החורגות במידה רבה מהנוף המוכר בציונות הדתית הנוטה להזדהות בשלושים השנים האחרונות עם מחנה הימין. הדימוי ה"שמאלני" שדבק בו העמיד בצל חיוור את מורשתו הרוחנית שנתפסה בציבור הדתי כהערות שוליים לעמדתו בדבר החזרת שטחים והכרה במדינה פלסטינאית. היום כאשר החזרת שטחים נראת כקונסנזוס ועיקר הויכוח ניסוב על גודל השטח שיוחזר, נראים הויכוחים סביב עמדותיו של הרב עמיטל כמעט כויכוחי סרק. יחד עם זאת דחיקתו לשוליה של הציונות הדתית נשארה בעינה. על כן ניסונו של אלישיב רייכנר להתחקות אחר דמותו והגותו של הרב עמיטל, נראתה בעיני כניסיון חשוב בחשיפת אישיותו והגותו אל מעבר לספרה הפוליטית המצומצמת (בה לא הצטיין במיוחד).
בספרו מנסה המחבר להתחקות אחר דמותו של הרב עמיטל תוך שהוא מסתייע במגוון רחב של מקורות: קטעי עיתונות, יומנים, ראיונות עם הרב עצמו ועם מגוון רחב של דמויות שליוו אותו לאורך הדרך. על אף ההשקעה הרבה בגיוס המרואיינים והמקורות דמותו של הרב נשארת כחידה בלתי מפוענחת. הקפיצה בין האירועים והזמנים השונים לא מאפשרת לקורא לגבש תמונה בהירה בדבר דמותו של עמיטל. מלבד זאת אין חלוקה בין סוגי המקורות השונים וכך תלמיד שישב בשולי בית המדרש מקבל מעמד שווה לשותף לדרך. בנוסף על אף שהמחבר מודה לרב על השעות הרבות שהקדיש לו בראיונות כמעט ואין בספר תובנות רטרוספקטיביות . היעדרותם של הקול האותנטי מחד והמבנה הסדור של ביוגרפיה מאידך הופכים את הספר במידה רבה לגירסה חיוורת של ספרות השבחים החרדית. המפארת את דמותו של הרב תוך הדחקתן של השאלות היכולות להאיר את הגיבור באור שלילי. לאורך כל החיבור הרגשתי שרייכנר נוגע בנקודות רגישות אך יחד עם זאת הוא איננו מפתחם, מתוך רצונו לשמור על תדמיתו של הרב כאיש שיחה המגשר בין קוטבי העם. אירוני כיצד דמות שיצאה כנגד הזרם והשמיעה את קולה גם במחיר של תשלום אישי כבד זכתה לביוגרפיה כה ממלכתית ושבלונית (שכל כך מאפיינת את הוצאת ידיעות אחרונות) המעמעת את ייחודה.
"באמונתו"יכול להיות מתנת בר-מצווה עבור משפחה דתית –לאומית המעוניינת להמשיך ולהתמוגג ממציאות חייה. הספר משלב בחובו את כל המרכיבים הדרושים לבנייתו הרוחנית של חתן הבר מצווה, אמונה בלתי מסוייגת, למדנות ואהבת ישראל. תוך השמעת ביקורות מרומזות שאינן מטלטלות את עולמו הרוחני של חתן השמחה. מי שחפץ בניתוח מעמיק של אישיותו או תורותיו של הרב עמיטל, לא ימצא בספרו של רייכנר את מבוקשו.
למרות אכזבתי לא הכל שחור, "באמונתו", שופע באנקדוטות מעניינות על ההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות ששינו את פניה של הציונות הדתית מקום המדינה ועד ימנו אנו. מבת בריתה של תנועת העבודה לסמן ימני המוביל את ההתיישבות ביש"ע. כמו כן שזורים בספר אמירות ואירועים מרגשים . התרגשתי בעיקר מתהתיאורים בהם נחשפות תגובותיו של הרב לנוכח נפילת תלמידי הישיבה במלחמות ישראל. בתיאורים אלו נפתח לעיני הקורא צוהר לעולמו הפנימי של הרב, "הרב עמיטל כינס את בני השיעור שלי באחד הימים בדירה שלו באלון שבות. הוא דיבר על כך שהימים הנוראים תמיד קשים לו. הוא סיפר על יום הכיפורים שחווה בגטו, אולי גם על יום הכיפורים של מלחמת יום העצמאות, ואחר כך הוא דיבר על יום הכיפורים של השנה שעברה, שבו פרצה המלחמה. הוא התרגש ופרץ בבכי. אלו לא היו כמה דמעות, אלא בכי. היינו צעירים מאוד, המומים ומאוד נבוכים מהבכי שלו. הוא הרגיש במבוכה שלנו ואמר 'אתם הכותל המערבי שלי. כולם פונים אלי, אבל גם אני צריך לפנות למישהו'. קטעים אלו המדגישים את ייחודו נבלעו לצערי בינות לים המלל המתייפף המאפיין את הספר.
בקיצור, נראה שמסכת חייו והגותו המורכבת של הרב עמיטל עדיין ממתינים למחקר אמיץ שיוכל לבוחנם בעיניים ביקורתיות. הנמנע מאפולוגטיקה של תלמיד המנסה להשיב את רבו מן הגלות למרכז הבמה של הציונות הדתית.