כל מי שהזדמן לשמיעת הספדים, לביקורי שבעה או לקריאתם של ספרי זיכרון מכיר את היגיעה הנפשית ההולכת ומתעצמת עם שמיעתם של דברי הספד המקבלים לא פעם ממד קלישאתי, ההופך את הנפטר לחלק חסר זהות בין שלל הנפטרים. אישיותו שהתעצבה בעשורי חייו משתטחת לכותרות המשכיחות את אישיותו הייחודית: "הצדיק שהקדיש את חייו למען הכלל" ,"האם המסורה", "אהבתו הרבה לנכדיו". אין בליבי טרוניה על המספידים והכותבים, אכן קשה לתמצת מסכת חיים הנפרסת על פני אין ספור של אירועים לכמה פסקאות. הקושי בהתמודדות עם מוות וזיכרונו של המת הולך ומתעצם ככל שהנפטר צעיר יותר בשנים, תחושת ההחמצה וחוסר האונים של הסובבים אל מול המוחלטות של המוות יוצרת ריק מילולי שכמעט ולא ניתן למילוי. ספרה של דבורה רוברטסון, סופרת אוסטרלית בתחילת דרכה, "רשלנות" (כתר, 2010) נענה לאתגר זה.
במרכז ספרה של רוברטסון ניצבות חמש דמויות המתמודדות כל אחת בדרכה עם תחושת האובדן והריק שנשארה בעולמם לנוכח המפגש המפתיע עם המוות. פרל, ילדה מופנמת בת שמונה, החוזה במותו של אחיה. אמה, לילי, המנסה בדרכה שלה למצוא אפיקים לשמר את זכרונו של בנה המת. אדם לוגן, אומן, המנסה לשמר דרך האומנות את רגעי המוות החמקמקים. אנה, אישה בגיל העמידה, שאיבדה את ביתה במעשה רצח על רקע רומנטי. סוניה, אישה בשנות השישים לחיה, החיה בבדידות לאחר מותו הפתאומי של בעלה שהיווה את נקודת המשען המרכזית בחייה.
באמצעות הדמויות השונות מאירה רוברסטון אופנים שונים להתמודדות עם האובדן, תוך שהיא איננה פוסחת על הפער המתקיים בין הרצון שלנו לזכור לבין היכולת האמיתית להמשיך ולקיים את המת במסגרת חיינו היום יומים.
"אנה ניסתה מאד להפוך את שיח הוורדים למקום מיוחד. בכל בוקר היא מזגה קפה לספל האהוב עליה ולקחה אותו על תחתית דרך המרפסת וירדה במדרגות אל החצר האחורית. ליאו קנה ספסל אבן והציב אותו ליד שיח הוורדים. אנה הייתה מתיישבת ולוגמת את הקפה ומחכה בסבלנות למצוא שם את טניה. הספל היה מתרוקן...ספסל האבן הכאיב לגבה...אנה רצתה מאוד שלא כך יהיה, אבל היא דיברה אל עצמה" (עמ' 88).
החיפוש אחר נקודה פיזית המנכיחה את המת המאיים להשתכח, מובילה את הגיבורים ליצור אופני זיכרון אלטרנטיבים הבאים לידי ביטוי באנדרטאות רשמיות, ביצירות אומנות ובמעשים קטנים המזכירים את האדם שעד לאחרונה היה נוכח בחייהם של הגיבורים. עוצמתו של הספר איננה מצויה בהתחקות אחר אופני ההנצחה השונים, אלא באופן התמודדותן של הדמויות עם תחושת האובדן. הרגישות המאפיינת את כתיבתה של רוברטסון, מצליחה לקחת את הקורא אל שבילים נסתרים של רגשות שאינן נראים מהאוטוסרדה של השכול.
הספר "רשלנות",רלוונטי עוד יותר במדינה כמו ישראל בה מונומנטים של שכול וזיכרון מעטרים כל גבעה רעננה. השכול הציבורי הנגלה לעניינו שוב ושוב משכיח לא פעם את כאבם הפנימי של המשפחות, אשר איננו סדור במבנים לשוניים וארכיטקטונים המבנים שכול מהוגן שנוח לעיכול. אלא שבמציאות השכול מגיח, ומפלח כמו התקף אולקוס שאתה יודע על קיומו אולם בכל פעם הוא מפתיע אותך מחדש.
ספר נוגע ללב ומומלץ בחום, אני מחכה בצפיה לספר הבא של דבורה רוברטסון.
במרכז ספרה של רוברטסון ניצבות חמש דמויות המתמודדות כל אחת בדרכה עם תחושת האובדן והריק שנשארה בעולמם לנוכח המפגש המפתיע עם המוות. פרל, ילדה מופנמת בת שמונה, החוזה במותו של אחיה. אמה, לילי, המנסה בדרכה שלה למצוא אפיקים לשמר את זכרונו של בנה המת. אדם לוגן, אומן, המנסה לשמר דרך האומנות את רגעי המוות החמקמקים. אנה, אישה בגיל העמידה, שאיבדה את ביתה במעשה רצח על רקע רומנטי. סוניה, אישה בשנות השישים לחיה, החיה בבדידות לאחר מותו הפתאומי של בעלה שהיווה את נקודת המשען המרכזית בחייה.
באמצעות הדמויות השונות מאירה רוברסטון אופנים שונים להתמודדות עם האובדן, תוך שהיא איננה פוסחת על הפער המתקיים בין הרצון שלנו לזכור לבין היכולת האמיתית להמשיך ולקיים את המת במסגרת חיינו היום יומים.
"אנה ניסתה מאד להפוך את שיח הוורדים למקום מיוחד. בכל בוקר היא מזגה קפה לספל האהוב עליה ולקחה אותו על תחתית דרך המרפסת וירדה במדרגות אל החצר האחורית. ליאו קנה ספסל אבן והציב אותו ליד שיח הוורדים. אנה הייתה מתיישבת ולוגמת את הקפה ומחכה בסבלנות למצוא שם את טניה. הספל היה מתרוקן...ספסל האבן הכאיב לגבה...אנה רצתה מאוד שלא כך יהיה, אבל היא דיברה אל עצמה" (עמ' 88).
החיפוש אחר נקודה פיזית המנכיחה את המת המאיים להשתכח, מובילה את הגיבורים ליצור אופני זיכרון אלטרנטיבים הבאים לידי ביטוי באנדרטאות רשמיות, ביצירות אומנות ובמעשים קטנים המזכירים את האדם שעד לאחרונה היה נוכח בחייהם של הגיבורים. עוצמתו של הספר איננה מצויה בהתחקות אחר אופני ההנצחה השונים, אלא באופן התמודדותן של הדמויות עם תחושת האובדן. הרגישות המאפיינת את כתיבתה של רוברטסון, מצליחה לקחת את הקורא אל שבילים נסתרים של רגשות שאינן נראים מהאוטוסרדה של השכול.
הספר "רשלנות",רלוונטי עוד יותר במדינה כמו ישראל בה מונומנטים של שכול וזיכרון מעטרים כל גבעה רעננה. השכול הציבורי הנגלה לעניינו שוב ושוב משכיח לא פעם את כאבם הפנימי של המשפחות, אשר איננו סדור במבנים לשוניים וארכיטקטונים המבנים שכול מהוגן שנוח לעיכול. אלא שבמציאות השכול מגיח, ומפלח כמו התקף אולקוס שאתה יודע על קיומו אולם בכל פעם הוא מפתיע אותך מחדש.
ספר נוגע ללב ומומלץ בחום, אני מחכה בצפיה לספר הבא של דבורה רוברטסון.
תגובות
הוסף רשומת תגובה