עונת החתונות, האם אזכה לפזז באשכנזית?

 עונת החתונות חוזרת ובגדול, אולמות השמחות שהיו שוממים בחודש ספטמבר שבים להמות בחוגגים, הרחבות גדושות בדודות מפזזות והמשחטות שבות לעבוד במלוא המרץ על מנת להשביע את רעבונם של המוזמנים. מלבד הנסיעות לאולמות מרוחקים, כתיבת צ'קים, הנעות אברים ושיחות המנסות להתגבר על ווליום מטורף, חתונות הן זמן מצוין לצפות בתהליכי העומק המעצבים את החברה הישראלית. במידה מסויימת, חתונה היא כמו מרכך כביסה מרוכז במיוחד: יש לך מספר רב של פעולות במוצר אחד. בחתונה אפשר לצפות ביחסים בין הורים וילדים, בקונפליקטים משפחתיים, בסטטוסים חברתיים ובמפגשים בין תרבותיים המדגישים פעם נוספת את המציאות האקלקטית בה אנו חיים.

כשיהודית רביץ הייתה סמל לשחרור מגדרי

כשאחי הגדול התחתן, אי שם בשנות התשעים, אולם האירועים בבית הכנסת הגדול היה נחשב לשיא הפאר. להקה חיננית ניגנה מוזיקה חסידית והאורחים הסתובבו במעגלים שהפיקו אנרגיה שיכלה בקלות לפתור את המשבר בשוק החשמל הישראלי. לקראת סופה של החתונה (23:30 לכל המאוחר) המוזיקה החסידית התחלפה בשירה הפראי של יהודית רביץ "בוא לריו" ובני הישיבה עם חולצותיהם הלבנות חבשו על ראשיהם כובעי פלסטיק ופיזזו עם קסטנייטות. באותם רגעים הרגשתי שאני נמצא במפגש סודי של תנועה חתרנית המוליכה את העולם הדתי אל הקצה. הרכבת שהלכה והתארכה כללה מלבד החבורה העליזה של בני הישיבה, שתי בחורות צעירות, שמן הסתם הרגישו שהמוזיקה המשחררת ודפיקות הקסטנייטות מבשרות את שחרורה של האישה הדתית. אולם, פרץ האינדיבידואליות המשכר נשבר כעבור שני שירים עם השמעתו של השיר "ובנה ירושלים" שהחזיר את כולם לאווירה של כבדות ראש ולמקצב מונוטוני המקל על זכירת תנועות הריקוד, העברת משקל מרגל לרגל תוך הכנסה והוצאה של היד מן המעגל.

כמעט עשרים שנה חלפו, העוף המכובס כבר לא נראה במחוזותינו, את יינות וינשטוק החליפו משקאות תוצרת חוץ, פרחי הלילך שהונחו על השולחנות הושלכו לקרן זווית ואת מקומם תפסו נרות ושנדלירים. גם רחבת הריקודים שפעם נצבעה בלבן ושחור כבר איננה אותה רחבה. בציבור הדתי (לייט) מעדיפים די-גי' שנותן שנים שלושה סבבים של מעגלים חסידיים המתחלפים במהירות למוזיקה קצת יותר עדכנית. ההגמוניה של הזמר החסידי נשברה ובפליי-ליסט ניתן למצוא לצידם של שירי ה"שמחם שמחם" את טובי הזמר המזרחי, מוזיקה ישראלית מקורית ואפילו כמה שירים לועזיים. חדירתה של מוזיקה שאיננה דתית לרחבת הריקודים של הציבור הדתי איננה תהליך חד צדדי, גם בחתונות חילוניות למהדרין ניתן למצוא את מיטב הלהיטים החסידיים. יש משהו קצת אירוני בחבורה של צעירים וצעירות שיכורים המתחבקים זה עם וזה תוך שהם זועקים בדבקות שלא הייתה מביישת את חסידי קרלין "הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך!".

עולם החתונות כהזדמנות למזיגה בין תרבותית

זליגתה של התרבות החילונית לחברה הדתית מחד ושל התרבות הדתית לחברה החילונית מאידך משקפת את תהליכי העומק המעצבים את שתי החברות המשפיעות זו על זו. על אף התחזקותו של השיח הסטריאוטיפי השב ומתעצם בכל פעם שתהליך השלום יוצא מתרדמתו, שתי החברות מקיימות ביניהן דיאלוג מתמיד, אשר אינו נצרך לסדנאות דו-קיום מחויכות אלא הוא מתקיים הלכה למעשה בשגרת היום יום. השירות הצבאי המשותף, המסגרות האקדמיות, העולם הצרכני וההשתלבות בשוק העבודה מובילים לכך שכל צד מציץ בין חרכי הגדר ועומס מלוא העין רעיונות, כללי התנהגות וקודים תרבותיים הנאגרים במעמקי הזיכרון ופורצים החוצה כהתקף אפילפטי בלתי נשלט בהזדמנויות שונות ובלתי מתוכננות.

מלבד הטשטוש שבין קודש לחול, החתונות הישראליות מתאפיינות באקלקטיות בלתי רגילה. אני לא חושב שקיים עוד מקום אחד בעולם שבערב אחד מנגנים מוזיקת אינסטרומנטאלית קלילה, רוק מקומי, מוזיקה מזרח תיכונית ולבסוף סאשן מועדונים והכל עבור אותו קהל. אין דבר יותר הזוי מזוג ששורשיו נטועים אי שם בפולין המתמוגג משירה המרטיט של אום-כולתום "אינתא עומרי" ולאחר מכן פותח בריקוד יווני סוער לצלילי שירו של אריס סאן "בום פאם".

האם ישנה תרבות אשכנזית עממית שחיה ופועמת?

ההשתוממות מהמפגש התרבותי המרתק מהולה אצלי לרוב בתחושה טורדנית של צער עמוק המצנן את הלחיים הסמוקות מאלכוהול וריקודים. לכורדים יש את "דללה דללה" למרוקאים את "יא מאמא" לתימנים את "אבא שאול" ולאשכנזים.... טוב, לאשכנזים יש מוזיקה חסידית מבית מדרשם של ישיבות בני עקיבא. אולם זוהי איננה מוזיקה שורשית שנכתבה בהרי הקרפטים או בעיירות של תחום המושב, זוהי מוזיקה ארץ ישראלית בעלת מקצבים קלילים ומקפיצים שאין בינם לבין המורשת היהודית האשכנזית דבר וחצי דבר. בכל עשרות החתונות בהם השתתפי לא זכור לי פעם אחת בהם נשמע ניגון חתונה מסורתי, בהם הונפו רגלים על פי כלליו של ריקוד מסורתי.

את העושר התרבותי שהתחבר במשך מאות בשנים החליף וואקום תרבותי שהתמלא בהדרגה במקצבים ארצישראלים שכטבעם לוקחים מפה ומשם מתוך ניסיון ליצור תרבות חדשה. התרבות הישראלית החדשה אינה מהווה נחלה בלעדית של בני הציונות הדתית, אף האשכנזים החילונים נקרעו מתרבותם המסורתית, אשר הוחלפה באחת בשירי ארץ ישראל ובריקודי עם שעברו גיור כהלכה. אלו ואלו נמצאים מעברו של ערפל סמיך החוצץ בינם לבין התרבות האשכנזית שנשארה אי שם באירופה.

רבות דובר על "נס הצלת התורה בימנו", במסגרתו אנו עומדים נפעמים אל מול ההשתקמות המספרית של עולם הישיבות שכעמט ודעך בעקבות השואה. אל מול התאוששות זו שבה ועולה השאלה, האם ניתן להחיות גם את התרבות העממית האשכנזית? אינני מתכוון רק להוצאתם המחודשת של ספרי י.ל פרץ ושלום עליכם הפותחים צוהר לעולם השטיבל שחלף לבלי שוב. אלא לנדבכים תרבותיים נוספים כמו מנהגים, ריקודים ושירים שנשתכחו מן הלב.

בעודי רוקע בעקבי לצלילי מוזיקה מזרח תיכונית אני שב ונסחף במחשבות, האם אזכה לפזז באשכנזית?