בין פודינג אינסטנט לקרם בורלה- עלילות הריגול בעידן הקפואים

 

נוהג מקובל בתרבותנו לעבור ולהעמיס את עגלת הסופר בארוחות מוקפאות ממינים שונים: בורקסים, שניצלים, קובות, כריכונים, ירקות ועוד ועוד. לעומת מדינת החיקוי שלנו, ארה"ב, אנו עדיין בראשית הדרך. אולם נראה שאנו צועדים קוממיות לקראת עולם הקפואים וטעמי הלוואי הנילווים לו, בקיצור שמות גדולים של "נגיסוני עוף בנוסח דרום סצ'ואן", "קציצות עוף ממורדות הקצ'קר" אך בסופו של דבר אלו הן ארוחות טפלות שהנגיעות היחידיות בהן הן של מונסודיום גלוטומט. אולם בעוד אנו מעכלים מזונות טפלים, מבטינו נודדים אל עבר מרקע הטלוויזיה שם מתקיים עולם מקביל המושתת על ערכי הגורמה: טריות, דיוק, מגוון ושילוב מפתיע בין חומרים. עשרות תוכניות מראשית השבוע ועד אחריתו, משעות הבוקר ועד שעות הליל, מלהגות בשבח המזון מציגות אותו ויוצרות יחסי סגידה  לאלו המכינים אותו. אינך יכול לברוח מאלפי השעות בהן המחבתות נצרבים, הבשרים מושחמים, והבצלצלים מקבלים גוון מוזהב שפותח את חרצובות הטעם. לסיכום, נראה שבשנים האחרונות אנו נקרעים בין כרסום טפל של מזון קפוא ומשומר לבין בהייה בעיניים פעורות  בעושר הקולינרי המוצג על המרקע.

הפער שבין תרבות האינסטנסט הרווחת (לא רק בתחומי הקוליניריה) לבין תרבות הגורמה, הדרות בכפיפה אחת בסלון ביתנו. איננה מסתיימת בגבולות המטבחים הביתיים, אלא יש לה ביטוי גם במרחבים תרבותיים אחרים, שאומנם זוכים פחות לתהודה תקשורתית אך לאלו מביננו הקוראים בזמנם הפנוי היא גלויה לעין.  

בחודשים האחרונים התחלתי לקרוא באופן רציף ספרות פרוזה המתמקדת בעלילות ריגול, לאחר צבירה של מספר כותרים הבחנתי בשני סגנונות מרכזים שהזכירו לי את הפער הקיים בסצינת האוכל. מחד ספרות שבה יש כביכול את כל המרכיבים הנכונים אך למעשה מדובר בהינדוס מתועש של חומרי גלם: שינוי זירות תכוף בין בירות העולם, מנה גבוה של אלימות (כמו מלח בצ'יפס של מקדונלדס), כמה נשים יפות שמתפשטות ברגעי שפל, ולסיום ארומה המקטבת את העלילה בין טובים שבדרך כלל מנצחים ורעים המשלמים על פשעיהם. סדרה מתועשת זו באה לידי ביטוי מובהק בספריו של מחבר רבי המכר, דניאל סילבה, שכבר הוציא מתחת לידיו 11 כותרים (אני קראתי מכריכה לכריכה רק את, המחסל, שראה אור בשנת 2002 בהוצאת זמורה ביתן) המתחקים אחר סוכנים מסוקסקים המאגרפים את דרכם לצמרת תוך הסתייעות בכח הזרוע ופלאי הטכנולוגיה ומאט מאוד בזכות הקופסא המונחת להם בין האוזניים.

לעומת סדרת ספרי האינסטנסט של סילבה ניצבת יצירתו הספרותית הענפה של הסופר הבריטי הוותיק דייוויד ג'ון מור קורנוול, הידוע בשם העט, ג'ון לה-קארה.  ספריו הם מלאכת מחשבת בהם שני הצדדים  משחקים משחק שחמט מורכב זה אל מול זה. העלילה מתפתלת והחציצה בין טוב לרע, בין צדק לעוול הולכת ומתעמעמת ככל שהעלילה מתקדמת. באופן יחסי מפלס האלימות בספריו הינו נמוך מאוד וההתרחשויות מתרחשות בעיקר בחדרי דיונים בהם מתקיימים דיאלוגים מתוחכמים בהם כל צד מנסה לתמרן את הצד השני. ספריו דומים לבישול משובח המצריך סבלנות ודיוק. הקורא צריך לזכור פרטים רבים ולחכות להתפתחותה של העלילה המתקדמת צעד אחר צעד. אובדנה של סצינה עלול להוביל לכך שהקורא מוצא את עצמו אבוד בלב העלילה, תוך שהוא אינו מוצא את ידיו ואת רגליו בשלל הפרטים. מתוך כך הקריאה מצריכה התפנות ופניות נפשית, ממש כמו בעת בישול משובח במטבחו של שף מוביל העוסק ברגישות בחומרי גלם משובחים המצריכים טיפול זהיר ומיומן שימנע מהם להפוך מפאר היצירה הגסטרונומית  לגל  מעשן של מזונות מפוחמים.

לאחרונה קראתי שניים מספריו של לה-קארה: המרגל שחזר מן הכפור  שראה אור לראשונה בשנת 1963 בשפה האנגלית (תרגמה עדית זרטל, זמורה ביתן, 1983) והחפרפרת  שראה אור בשנת 1974 (תרגם חיים גליקשטיין, זמורה ביתן, 1975\2011). שני הספרים עוסקים במלחמה הקרה ומתמקדים  במלחמת המוחות בין ממלכת הביון הבריטית לבין הממלכה הסוביטיית הנמצאת מעבר למסך הברזל. הקרב בין שירותי הריגול הנחשף לאורכם של הספרים כולל שורה ארוכה של מזימות ותכסיסים הנכתבים בתימצות ובדייקנות. העלילה הנפתלת מצריכה מהקורא ראיה קפדנית ומדוקדקת שבלעדיה הוא עלול ללכת לאיבוד. שני הספרים  השאירו בי חותם עז הודות לדיוק שבכתיבה ולמבנה המורכב של העלילה. אשר שמרו אותי  דרוך וקשוב  עד לעמודים האחרונים של העלילה אל מולם עמדתי בפה פעור.  

לסיכום, סוגת ספרי הריגול מהווה ממד נוסף ניתן לראות את השינויים התרבותיים העוברים על החברה המערבית. את התיחכום הנבנה נדבל על נדבך מחליפים תחליפים זולים שאולי נקראים בשמות זהים אל למעשה הם מגלמים מהות אחרת לחלוטין שבינה לבין המקור אין אלא שותפות השם בלבד.