החיים שמעבר למחסום

שעות רבות מימי שירותי הצבאי העברתי במחסומים הפזורים לאורכה ולרוחבה של הגדה המערבית. ממחסום גבעת אבות בחברון, דרך  בית אנון, בואכה בידו שבצפון ירושלים,,חווארה שבשכם ועוד אי אלו מחסומים מאולתרים שהוקמו בחיפזון  על מנת לתת מענים לנוכח האיומים שעלו בכל גזרה וגזרה. פעמים מעטות חשבנו על התושבים שעברו תחת ידנו. בעיקר היינו עסוקים בלהעביר את הזמן, בניסיון לדלות כמה מילים בערבית ובזמנים של התראות להעביר את המשמרת בשלום בין שלל האיומים שהתרגשו עלינו חדשות לבקרים. לא פעם שעות העמידה הארוכות בגשם ובשרב העלו את מפלס העצבים שלנו ושל הפלסטינים ואז לא פעם הדברים גלשו לחילופי גידופים, לדחיפות ופעמים נדירות אף לתגרות ידיים ומעצרים. היו אלו רגעים של התפרצות בהם שני הצדדים הוטחו זה בזה בעצמה מעין גייזר אנושי המנסה להעלות את זרמי העומק מעל לפני הקרקע. במקומות בהם היינו מוצבים זמן רב החלו להתפתח מחוות אנושיות ואנו הפכנו לחלק מהמרחב החברתי של הכפר. מודעים לחתונות וללוויות, מגלגלים שיחה קלה עם פועלים שבעבר עבדו בישראל והשפה שגורה על לשונם. גם אלו היו רגעים נדירים, כך שבין תחושה של לבביות לבין התפרצויות זעם, נפרסו אוקיינוסים של שעמום ושיגרה יום יומיות בהן עמדנו שעות ארוכות וחיכינו שהיום יגיע לקיצו.

 לתיאורה של שיגרה כיבושית זו מתווסף גם רומן הביכורים, לא זמן טוב לאהבה (הקיבוץ המאוחד,2015) שחובר על ידי- יוסי יונה, איש האקדמיה, חבר הכנסת ולאחרונה מסתבר גם סופר. הרומן מתאר את חייהן של שתי זוגות החיים משני עברי המחסום- יואב וטלי מן העבר האחד  והדיל והיאשם מהעבר השני.

יואב וטלי- זוג סטודנטים העומדים על סף לימודי תואר שלישי מעבר לים, חווים משבר לנוכח השינויים הרבי הפוקדים אותם עם סיומה של השגרה האוניברסיטאית המתקיימת לצד הדשאים המוריקים והשלווים. אם לא די בכך, יואב מוזמן לשירות מילואים בגזרת רמאללה ושם הוא מאייש את אחד מהמחסומים המכתרים את העיר. בין משמרת למשמרת הוא נזכר בעברו, מתחכך עם האוכלוסייה המקומית ומנסה למקם את עצמו בין חבריו הניצים לבין שורשיו המשפחתיים הנטועים בעולם הערבי. חברתו, טלי, מצידה נקרעת בין רצונה בשמירה על מערכת היחסים לבין כמיהתה לפיתוח ומימוש אישי. גם היא מוטלת לסכסוך הישראלי פלסטיני באמצעות סדרת מפגשי דו-קיום המנסים לפתח שיח בין סטודנטים ישראלים לפלסטינים. מפגשים אלו אינם מצליחים להתרומם והם מהווים מעין משל למציאות הקפואה בה נתונה מערכת היחסים שבין פלסטינים וישראלים בעשור השני של המאה ה-21.

במפגשים אלו  פוגשת טלי את הצלע הנוספת של הרומן, הדיל- עובדת סוציאלית פלסטינית המקדישה את זמנה לסיוע לנשים הנמצאות בין הפטיש והסדן החברתיים בהם נתונה החברה הפלסטינית. מאבקה המגדרי והלאומי אינם מתנהלים בוואקום אלא יש להם השלכות לעולמה האישי הנתון בסערה בשל נישואיה המתפרקים  ויחסיה המורכבים עם משפחתה. הצלע הרביעית ברומן שייכת לבעלה של הדיל, היאשם, משורר מתוסכל המנסה לנוע  במתח המגדרי המתקיים בין ציפותיה של החברה למציאות החיים בביתו לבין אהבתו ותמיכתו בפעולותיה של הדיל. את תסכוליו  מבית ומבחוץ הוא מטביע באהבתו הרבה לשירה ערבית קלאסית אותה הוא מרבה לצטט מבלי כל קשר לתגובות היגעות של קבל שומעיו.

צירי העלילה נעים בנפרד, אך כצפוי הן משתרגים זה בזה לנוכח המציאות המורכבת המפגישה את הדמויות פעמים באקראי ופעמים במתכוון. המפגשים נושאים לרוב אופי שטחי אך מעת לעת ישנם רגעים החורגים מהממד השיגרתי שנדון עד לזרא בהקשרו הפוליטי. הניסיון כשלעצמו מעניין וחשוב אולם אופן התגשמותו לקוי משום שיונה דחס למפגשים בין הדמויות את כלל הדילמות המופיעות בחקר הסוציולוגי הבוחן את הקונפליקטים עימם מתמודדות החברות הפלסטיניות והישראליות בפתחה של המאה ה-21. כך בין דפי הרומן מגיחות עוד ועוד דילמות ומבואות סוציולוגיות, כדוגמת: פערי מעמדות, משברי הגירה, מתיחות מגדרית, מרכז ופריפריה, תרבות פופולרית אל מול תרבות גבוה, יחסי צבא וחברה ועוד כהנה וכהנה. היעדר המיקוד מוביל לכך שכל נושא נידון באופן שטחי, ושזירתם של כלל הנושאים יוצרת תחושה של עומס ומחנק הפוגמים קשות בחוויית הקריאה.

אין ספק שליונה יש כישרון כתיבה, רגישותו למצבים אנושיים והכרתו הן עם התרבות הישראלית והן עם הפלסטינית מקנות לו אדנים מבוססים לכתיבה ספרותית השעונה על ידע וחוויה. אולם בספר זה  ידענותו האקדמית בעוכריו משום שהיא הופכת את הספר למיזוג לא מוצלח בין מחקר אקדמי ליצירה ספרותית. דבר הבא לידי ביטוי בתיאור יתר של מקורותיהם הסוציולוגים של הדמויות, רשימות מכולות ארוכות של אינטלקטואלים ערבים מתקופות שונות וכמובן הציטטות הארוכות משירת ערב.  אני מאמין שמעורבות מוגברת של עורך היה יכול להיטיב את הספר ולהשאיר על רצפת חדר העריכה פסקאות שלמות שמקומן בחדרי ההרצאות ולא בין דפיו העדינים של רומן הבא לגשר בין עולמו של הקורא לבין הדמויות המתנהלות לאורכו.

 למרות כל זאת מצאתי את רומן הביכורים של יונה כרומן מעניין הפותח צוהר בעיקר לעולמם של הפלסטינים החיים מעבר למחסומים וגדרות ההפרדה, כל זאת מבלי ליפול לקלישאות נבובות. התיאורים הראליסטים מחד ושימת לב לניואנסים בדיאלוגים מאידך, מזכים את הקורא בהבלחות ספרותיות מעניינות. יחד עם זאת אלו החפצים ברומן מהוקצע יצטרכו ככל הנראה לחפשו במקומות אחרים, או להמתין לספרו הבא שבו בתקווה יעשה שימוש רב יותר בעורך פרוזאי שימרק את הכתיבה  ויוציא ממנה את המרגליות הטמונות בה.

יוסי יונה, לא זמן טוב לאהבה, הקיבוץ המאוחד, 2015, 310 עמ'