והיו בעינך כחדשים- זוויות חדשות על השירות הצבאי

השירות הצבאי על רבדיו נטחן עד דק בספרות העברית ביעף חולפות בדעתי מספר יצירות שכל אחת ואחת מהן נושאת יחד עמה עוד יצירות רבות הדומות להן בסגנונן ותוכנן. טירונות של בעלי כושר לקוי ב"התגנבות יחידים" של יהושוע קנז, חיילי הרבנות הצבאית ב"עת הזמיר" של חיים באר, לוחמים חדורי רוח לחימה במורדות הבופור, ב"אם יש גן-עדן"  של רון לשם. לצד היצירה הפרוזאית עמוסים על מדפי הספריות ספרי  זיכרונות וספרי זיכרון שנכתבו על ידי לוחמים ומפקדים שסיקרו את שירותם הצבאי מכל זווית אפשרית. סגנון זה זכה בכל מלחמה לתוספת משמעותית של כותרים  שנפרקו על מדפי הספרים במהירות שבה הם עתידים לחזור למחסני ההוצאות. הזירה הספרותית כה צפופה בתחום זה, עד לכדי כך שכל סופר הפונה לנתיב זה מסתכן בביקורות קטלניות שיסווגו את כתיבתו כקלישאה, חסרת ייחוד, נעדרת מעוף, חזרתית ועוד כהנה וכהנה מדקרות האורבות בינות לבלוגים ולמדורי הספרות. החשש מביקורות קטלניות מעין אלו מחריף  על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסופר שזהו ספר הביכורים שלו והוא מחכה בכסיסת ציפורניים להתקבלותה של יצירתו החדשה בעולם הספרותי רווי השחקנים. למרות כל זאת בחר הסופר, יוחאי אופנהיימר, להקדיש את ספר ביכוריו, "הקמע של דדה" (עם עובד, 2016), לתקופה זו.

במרכזו ספרו ניצב דדה, דוד הכהן, המשרת כמפקד זוטר בבסיס מודיעין הממוקם על גדות תעלת סואץ. הספר אינו מוקדש לעלילות גבורה בהם עסוקים דדה וחבריו לבסיס,  גיבוריו הם דווקא חיילי מודיעין ואפסנאות חסרי ייחוד ומוטיבציה שהגורל הפגישם בתל התרשים בו ממוקם בסיסם. בין שמירות מתישות, האזנות לרשתות קשר ותורנויות בסיס שונות ומשונות. נרקמות להן חברויות מגוונות, מועלות מחשבות קיומיות ונרקמת ברית מדוכאים כנגד השרירותיות שבשררה הצבאית. לעומת פיקוד המדבר בסיסמאות חלולות ניצבים החיילים כדבוקה מוסרית החפצה בשמירתם של ערכים העומדים בבסיסה של ההוויה הצבאית כרעות, אמינות ונאמנות. מהלכיהם שאינם קונבנציונליים יוצרים מעין הוויה קומית-טרגית על סף הסוריאליסטית. חוויה זו  יכולה להתקיים רק במרחב המנותק מכל הקשר בו מתקיים הבסיס. לצידה של העלילה המרכזית מתקיימת עלילת משנה, המושכת את הקורא לעולמו התודעתי של דדה, עולם המפגיש בין זיכרונות ילדותו  הנעים בין רחובותיהם של שכונות רסקו ורחביה בירושלים של ראשית שנות השישים. לצד העיסוק בעבר האישי והמשפחתי מתמודד הגיבור עם חששותיו ממחלתו הממארת  של האם המכניסה את כל בני הבית לטלטלה רגשית. שזירתו של ההווה עם העבר הרחוק והקרוב אורגים יחדיו מגוון רחב של  סיפורים משפחתיים המאירים בדייקנות  היסטוריה משפחתית ולאומית. מעל כל אלו מרחפת עננה אקטואלית של  ערב הסכמי השלום עם מצרים, והפניה של ישראל לנתיב של שלום עם שכנותיה. הצבתה של העלילה בזמן קונקרטי, שוברת במעט את הממד הסוריאליסטי של הבסיס ומקנה לו ממשות אקטואלית שמחזקת את ניתוקו מהוויה הסובבת.

הספר הזכיר לי את ספר הביכורים של מישקה בן דוד,  לא ראיתי חיילים שמחים (1982), הסוקר את חייהם של חיילי חיל קשר אי שם בסיני. כאשר גם שם היטלטלתי בין דמיון למציאות ורוחות של סוריאליזם ליטפו את הדיונות ואת העמדות המאובקות. אם כן יצירתו של אופנהיימר איננה ייחודית לא מפאת תוכנה ולא מפאת סגנונה. יחד עם זאת היא הילכה עלי קסם וקראתי אותה בשקיקה בפחות מיומיים. מהו אם כן סוד כוחה?

ראשית, הכתיבה הקולחת משכה אותי  מעמוד לעמוד עד שלפתע מצאתי את עצמי בסיומו של הרומן. שנית, המעבר הסיפורי מחוויותיו של דדה בהווה כחייל המשרת על גדות התעלה לילדותו  וליחסיו המורכבים עם משפחתו בעבר ובהווה  מכוננת שני צירים עלילתיים שהוסיפו לדדה עומק ועניין. שלישית, רגישותו הרבה של אופנהיימר  מצליחה לדלות מסיטואציות באנליות של שירות צבאי (תורנות מטבח, שמירה היקפית בבסיס, שיחה בין מפקד לפקודו)  איכויות אנושיות נדירות ההופכות את הסיטואציות הללו לפנינים ספרותיים. השילוב בין שלושת הסיבות הללו הופכות את הספר ליצירה ספרותית מבריקה, מקורית ורגישה המעניקות שעות אחדות של הנאה אסתטית המהולה בתובנות על ההוויה האנושית. יחד עם זאת, אני חושב שלא היה מזיק לפתח כמה דמויות משנה בסמיכות לדדה ובכך לתת לרומן  ממד נוסף שקצת היה לי חסר.

 לסיכום, כיצירה ראשונה, ה"קמע של דדה" הינו  ספר מהמעלה הראשונה והוא יכול לעמוד בגאווה לצדן של נובלות הסוקרות את השירות הצבאי לא באופנים המוכרים עד לעייפה, אלא מתוך פרספקטיבות חדשות המצליחות להבקיע מבעד לחומת הבנליות. עתה כל שנותר הוא להמתין  ליצירות נוספות פרי עטו של אופנהיימר ולקוות שאלו יהיו ברמה ספרותית לפחות כמו יצירת ביכורים זו.

הקמע של דדה, יוחאי אופנהימר, עם עובד, 2016, 256 עמ'